לחם העוני והבית הלאומי: מדוע כדאי להוסיף מצה למנגל של יום העצמאות?

הודעה לכל חובבי המַצְלִים ("מנגלים") - אנא, שלבו השנה בתפריט לא רק פיתות אלא גם מצות, אפילו באופן סמלי. והנה ההסבר: בזמן שבית המקדש היה קיים, הקריבו בו קורבנות לתיקון נפש האדם ורוחו. היו קורבנות שהוסיפו להם מאפה – כמעט תמיד היו אלה מצות. הפעם היחידה שבה נוספו לקורבן גם מצות וגם חמץ היה בקורבן התודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ - וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת... וּרְקִיקֵי מַצּוֹת... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קרְבָּנוֹ". 

מי מקריב קורבן תודה? מי שהיה בצרה גדולה וניצל ממנה. חכמינו למדו בתלמוד ממזמור ק"ז בתהלים על ארבעה טיפוסים שצריכים להודות: "יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".

ישועת האומה כולה

אבל המזמור הזה לא עוסק רק באנשים פרטיים אלא בישועת האומה כולה, ולא סתם ישועה אלא קיבוץ גלויות: "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר, וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם". נביאי ישראל דיברו על בניין הגוף הלאומי שיבוא לפני בניין הרוח, כלומר קיבוץ הגלויות קודם לכל. חכמים דיברו על "ישראל שעושים תשובה", והרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, הוכיח שמשמעותו המקורית של המונח "תשובה" בתנ"ך הוא שיבה גיאוגרפית אל המקום שממנו יצאנו. התשובה הרוחנית, אמר, היא רק השאלה לשונית, מטאפורה שמשמעותה חזרה לשורש.

הארץ נענתה ליהודים

המזמור מתאר: "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל... וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת... וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה... יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג". האם לא אירעו לנו כאלה במחצית הראשונה של המאה הקודמת? ומה קרה לארץ בזמן שגלינו ממנה: "יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר... אֶרֶץ פְּרִי - לִמְלֵחָה (שממה)". כי זאת האמת ההיסטורית: הארץ הזאת לא קיבלה שום עם אחר, ולא קמה פה ישות מדינית נפרדת אחרת מממלכות ישראל ויהודה. ככל שהארץ התרוקנה מיהודיה, התרבתה בה השממה, עד שב־1867 כתב מרק טוויין שביקר פה: "ארץ ישראל יושבת עטויַת שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה... שוממה ומכוערת".

והנה, כמה שנים לאחר מכן החלו יהודים לעלות בהמוניהם, והארץ נענתה להם והחלה לפרוח, כאֵם ששמרה את חלבה לילדיה החוקיים. כך מתאר משורר תהלים במזמור שהזכרנו: "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם... וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים, וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרְכֵם, וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

תכלית העבודה החקלאית

הלחם הוא תכלית העבודה החקלאית, ביטוי לעושר ולהצלחה; זה הפרי הסופי של העמל הרב, של החרישה והזריעה והקציר, הטחינה והאפייה. לעומתו, המצה היא "לחם עוני", מכיוון שהיא מסמלת את עצירת התהליך בטרם הגיע לידי גמר, בטרם הבשיל, כמו מי שכוחותיו כלו ומתקשה להשלים את המהלך. זה מצב של חיסרון הקורא להשלמתו. 

המצה מייצגת את הסוכה הדלה שהיתה מנת חלקנו במשך כל שנות הגלות, חיים שפלים מבחינה חברתית וחסרי יכולת הגנה מפני הצר והמציק. חלת החמץ מייצגת את הבית הלאומי שבנינו והשינוי במצבנו המדיני והחברתי עם יכולתנו להגן ולהכרית את אויבינו. לכן ראוי לצרף לשולחן החג, נוסף על החלות או הפיתות, גם מצות, זכר לקורבן התודה שהיו מקריבים אבותינו בזמן הבית הראשון והשני. כיום, משהצלחנו להקים את הבית השלישי, ראוי לזכור את הדרך שעברנו מאז ולהודות לאל. כל זאת למדתי בספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות".  

לזכור היכן היינו

וכך מסתיים המזמור: "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ, וְכל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ". דרוש יושר פשוט כדי להתבונן בחסד הקמת המדינה והצלחתה, במיוחד בזמני מלחמה, שעה שעמנו יכול לרדוף אויביו ולהשיגם ולא לשוב עד כָּלותָם. נזכור היכן היינו רק לפני כ־80 שנה. למראה הצלחתנו גם העוולה האנטישמית קופצת (סותמת) את פיה. "מִי חָכָם וְיִשְׁמר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". חג עצמאות שמח!