צריך לדעת לא רק למען מה אתה מוכן למות, אלא גם לדעת למען מה אתה מוכן לחיות", אומר יואל זילברמן, באותו להט שהוביל אותו לפני קרוב לשני עשורים להקים אוהל בודד על גבעה טרשית בגליל. המשפט הזה, שמהדהד כמעט כצו קטגורי עבור הדור הישראלי של שנות האלפיים, אינו נאמר כסיסמה ריקה. הוא נשען על אלפי דונמים של אדמה, מאות אלפי מתנדבים ותפיסת עולם המבקשת לחבר מחדש את החברה הישראלית אל רגבי העפר, ובעיקר אל מה שהם מסמלים.
זילברמן הוא המייסד והמנכ"ל של ארגון "השומר החדש". מה שהחל כיוזמה מקומית שלו הפך לתנועה חברתית־לאומית רחבת היקף, שלא מסתפקת עוד בכיבוי שריפות או בשמירה לילית על עדרי בקר. זוהי תנועה המבקשת לעצב את פניה של המדינה בשנים הבאות, מתוך הבנה שהביטחון הלאומי אינו מסתכם בגדרות אלקטרוניות, אלא בחיבור העמוק שבין אדם לאדמתו. "מדובר בארגון שחווה התפתחות משמעותית בהיבט הרעיוני, תנועה של עם שהולכת וצומחת והיקף ההשפעה שלה הוא בסדרי גודל משמעותיים יותר ויותר", מדגיש זילברמן. "אלו אינם תהליכים שקורים בצורה ספורדית, אלא כחלק ממהלך שמתכלל רעיון אחד גדול שהארגון נע לכיוונו, וסוחף אחריו דור שלם".
אבל כדי להבין את היסודות שעליהם נשען הארגון צריך בכל זאת לחזור להתחלה. "אבא שלי עבר אירוע קשה מאוד של מתקפות אלימות כבוקר וכנוקד", משחזר זילברמן, "זה כלל חיתוכי גדרות, איומים, הצתות והרעלה של בעלי חיים. הוא עבר ממש 'טרור חקלאי' ברמה הכי קשה שיכולה להיות. גם סבא שלי עבר את זה, וזה ליווה במשך עשרות שנים את מושב ציפורי שבו גדלתי. עבור אבי זו היתה פרנסה עיקרית, והמצב העמיד אותנו במצוקה קיומית ממש, כשאתה מאבד בעצם תשתית משפחתית שאנחנו מאוד קשורים ומחוברים אליה. אמרתי לאבא: 'אני נכנס לדבר הזה כדי לשמור עליך, שלא תהיה לבד'. עברתי לגור בגבעה ליד המושב, תליתי שם את דגל ישראל והקמתי אוהל קטן, עם שני מזרנים ובקבוקי שתייה. נתתי לגבעה את השם 'סנדו', על שם סבא שלי. היה לו את הטרקטור הראשון בציפורי עם המחרשה הראשונה, ולשטחים שמתחת לגבעה תמיד קראו 'שטחי סנדו' כי אלו היו שטחים לא שמישים שהוא סיקל והפך לשדות שהם כיום. ברמה העמוקה, משהו בי התחבר למורשת של סבא, להמשך החיות שלו".
מתי הבנת שהסיפור האישי שלך הוא חלק ממשהו גדול יותר?
"ההבנה הזו חלחלה כשקיבלתי פנייה מחיים דיין, ראש ארגון מגדלי הבקר. הוא אמר לי: 'יואל, זה קורה בכל רחבי המדינה'. קבענו מפגש על הגבעה. שמתי רשת צל והייתי בטוח שיגיעו אולי 20-15 חבר'ה. הגיעו יותר מ־100 בוקרים מכל הארץ. כל אחד נעמד וסיפר את הסיפור שלו, והרגשתי מבוכה - הסיפור של אבא שלי היה הקל ביותר שם. הבנתי שיש פה משבר לאומי. בסוף, צריך לזכור שמחצית מהמזון בצלחת שלנו מגיע מחקלאי ישראל והאוכלוסייה הזו נמצאת מול שוקת שבורה. אין דור המשך, הציבור לא מכיר אותם, והדבר הכי חמור - התחוור לי שמאז שנות ה־80, כשהקיבוצים עברו את המשבר הכלכלי, הצינור הזה של חינוך לאהבת הארץ דרך עבודת אדמה פשוט נגדע".
זילברמן: "כשהגענו למלחמת חרבות ברזל, לא הופתענו מעוצמתו של הנוער. ידענו שהדור הזה חזק מאוד, ורק צריך את השליחות הזו, את הדבר הגדול הזה. מאז 7 באוקטובר הגיעו אלינו יותר מ־400 אלף מתנדבים"
התורה שבעל־פה
התשתית האידיאולוגית של השומר החדש נשענת על חזרה למקורות הציונות. זילברמן, קצין בשייטת 13 המגדיר עצמו כאיש ספר, מעיד כי הכתבים שעיצבו אותו יותר מכל היו אלו של אהרון דוד גורדון. "הלכתי למקורות כדי להבין שאני לא הראשון שמתמודד עם האתגרים האלה.התחלתי מההתחלה: ספרים של אברהם שפירא והכתבים של ארגון 'השומר'. ניסיתי להבין את העומק של דמויות כמו ישראל שוחט ומניה שוחט. רציתי להבין את האתגרים האמיתיים שלהם - לא פולקלור ולא רומנטיקה. משם הגעתי לכתבים שהכי השפיעו עלי - 'האדם והטבע' ו'האומה והעבודה' של א"ד גורדון. אלו שני ספרים מכוננים עבורי. הוא פיתח לעומק את רעיון החזרה לאדמת הארץ. אם הרב קוק מדבר על 'ארץ ישראל', גורדון מוסיף את 'אדמת ארץ ישראל'. הוא ראה בזה שני מרכיבים מהותיים - הרוח והאדמה - שצריך לחדש את הקשר ביניהם".
זילברמן מבקר את האופן שבו גורדון נלמד כיום באקדמיה או בשיח הציבורי. "הרבה מהלומדים של גורדון מלמדים אותו בהקשר מנותק, כאילו הוא היה איזה אקולוג. לגורדון היתה תפיסה עמוקה יותר. הוא ראה את אנשי המושבות, וטען שלמרות שיש להם משקים הם לא חקלאים באמת, כמעט אין להם תשתית לחינוך הילדים לחיבור לאדמה. הם הסתכלו על האדמה בצורה טכנית, כמקור פרנסה בלבד. הם לא ראו את הערך שבחזרה לאדמה ולא הבינו שהחזרה הזו אמורה לשרת רעיון גדול יותר שקשור לחינוך העם - לחנך אדם להתחבר לארצו ולמרחביו".
כיצד, מבחינתך, החיבור הזה לאדמה אמור להשפיע על החברה הישראלית המודרנית?
"הסיפור של מדינת ישראל והתחדשות הלאומיות מחייב חיבור מחדש לאדמה דרך החקלאות. המטרה היא לא שכולם יהיו חקלאים, אלא ההבנה שהחקלאות והשטחים הפתוחים נותנים למדינה קשר ויחס שמדבר על משהו גדול מאוד. גורדון לקח את זה עד כדי כך שהדבר הזה יכול להביא לאפשרות של חידוש הנבואה. הוא מדבר על כך שהדבר מעורר תודעה אחרת, מחזק את הרגש הלאומי ואת תחושת האחריות לדברים שרחבים יותר מהקיום האישי. הוא אמר שדווקא מדינה אשר יודעת להיות יצרנית ולדאוג למזון שלה היא ההפך מאגואיזם; זה מאפשר לה לדאוג גם לעמים אחרים. זו תודעה של שפע ושגשוג סביב החיבור למרחב".
זילברמן מציין כי האחרון שחיבר כתבים רציניים בתחום תפיסת המרחב היה יגאל אלון, בספרו "מסך של חול" מ־1960. "אלו הכתבים האחרונים שמתארים את חשיבות תפיסת המרחב כתפיסת עולם. אני קורא לזה תפיסת עולם כי זה מתנגש חזיתית בתפיסת 'העולם המגודר' שפגשנו ב־7 באוקטובר. התפיסה שלנו אומרת כי הביטחון מגיע דווקא כשאין גדרות. כשיש ערבות הדדית בין יישובים, כשיש חקלאות, התיישבות וחינוך - אלו המרכיבים של הביטחון הלאומי. ההבדל הוא בין תפיסה של 'נקניקים' - אנשים שחיים בצורה ספורדית ביישובים מבודדים, לבין תפיסה של 'קיפודים', שמבינה כי קהילות חזקות נמדדות ראשית בערבות הדדית, והעובדה שהן יושבות על המרחב דרך חקלאות, שטחי מרעה וגידולים איכותיים היא זו שיוצרת ביטחון".
פסיפס של החברה בישראל
מתוך הניסיון המצטבר בשטח גיבש ארגון השומר החדש את אסטרטגיית "עוטף ישראל", המתייחסת לכלל גבולות המדינה, בדגש מרכזי על הנגב והגליל. תפיסה כוללת זו מורכבת מארבעה מרכיבי ליבה לטווח הארוך: חיזוק יישובי הגבולות - מהפכה התיישבותית במרחב שבין אילת לחרמון ומאילת עד עזה, במטרה להבטיח נוכחות אזרחית חזקה ומשמעותית בכל קצות הארץ. ביטחון מזון - הפיכת ישראל למדינה שמסוגלת להאכיל את עצמה באופן מקסימלי ועמידה בפני זעזועים בשרשראות האספקה העולמיות (זילברמן שואף שישראל תהיה, כהגדרתו, "יוסף" של המזרח התיכון, המייצאת ידע ופתרונות למדינות שכנות); ביטחון אישי - יצירת סביבה בטוחה למי שבוחר לחיות בגבולות, ולשם כך הארגון פועל בתחומים של שמירה, מניעת פשיעה חקלאית וחיזוק תחושת המוגנות הקהילתית; חינוך - הקמת תשתית של חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, שבמרכזה רשת בתי הספר "אדם ואדמה" ונוער השומר, המחברת את הדור הצעיר לעשייה חלוצית.
זילברמן: "המטרה היא ההבנה שהחקלאות והשטחים הפתוחים נותנים למדינה קשר ויחס שמדבר על משהו גדול מאוד. זה מחזק את הרגש הלאומי ותחושת האחריות לדברים שרחבים מהקיום האישי"
לאורך השנים דמויות מפתח רבות מצאו את מקומן בתוך הפעילות של השומר החדש, ובהן מייקל אייזנברג, המשמש כיו"ר העמותה, האלוף (מיל') מוטי אלמוז (עם חיבור ביטחוני־ערכי), יסמין לוקאץ' (כגשר לעולם החדשנות), ניצב בדימוס שמעון לביא (עם ניסיון במשילות), יורם טיץ, רם שמואלי, נטע קורן, ועוד רבים. זילברמן מציין כי פסיפס אישי הציבור שהצטרפו לארגון והתמהיל המגוון של הפעילים הרבים מדגישים את העובדה שמדובר בגוף המדבר אל כל חלקי העם.
"עשינו סקר והיה מעניין לראות ש־76% מהציבור שמכיר את הארגון לא מגדיר אותו כפוליטי או מפלגתי. אנחנו לא מזוהים מפלגתית, בחיים לא עבדנו בשביל אף מפלגה. עבדנו עם כל הממשלות ונעבוד עם כולן. הארגון הוא ממלכתי ופועל לטובת עתיד ישראל והעם היהודי. הבנו שאנחנו נמצאים בוואקום רעיוני גדול ובתוכו צריך רגליים נטועות עמוק באדמה, וראש גבוה בשמיים. אנחנו בונים תשתית שרוצה להשפיע על תודעת העם בראייה של מאה שנים קדימה. נהיה שם בשביל כל אזרח שרוצה להתחבר למדינה. אנחנו לא מוותרים על אף אחד שרוצה להיות חלק ממדינה יהודית ודמוקרטית. מצד שני, אנחנו ציונים מאוד ואין פה פשרות".
אחת הטענות המושמעות ביותר כלפי הדור הצעיר בישראל נוגעת לתחושת הניתוק מהסובב אותו, אולי אף אדישות. זילברמן דוחה את התזה הזו מכל וכל על בסיס העבודה היומיומית שלו בשטח. "לאורך הרבה מאוד שנים היו המון מחקרים שדיברו על דור צעיר אגואיסטי מאוד, דור צעיר שעסוק מאוד בעצמו, תקוע במסכים, ואם תהיה מלחמה הוא יקום ויברח מפה. הכל היה כתוב במאמרים סוציולוגיים של הפרופסורים הכי מכובדים. אבל המציאות שונה לגמרי. הארגון, מראשית הדרך, פגש אלפי בני נוער עם מוטיבציה מטורפת. כי אם אתה כולא אותם בתוך כיתה במשך 9 או 12 שעות - מנותקים מהעולם שבחוץ - הם מרגישים תחושת ריקנות וחוסר משמעות מטורפים. ברגע שפתחנו וחשפנו לפניהם את האפשרות לגעת באנשים, לעשות משהו עם משמעות - ראינו את השינוי, וזה קרה קודם כל בפעילות שלהם עם החקלאים.
"הצעירים שמגיעים אלינו פוגשים את דמות החקלאי המחוספס, עם הידיים הסדוקות, שקם כל יום לפני הזריחה, עובד עד השקיעה. אלו דמויות שחיות חיים של גדולה, ושהחיבור שלהן לאדמה זה משהו גדול מאוד. המפגש הזה נותן לצעירים מוטיבציה, ואנחנו רואים זאת אחר כך בכל מקום. ראינו שזה נוער שמתייצב למשימות במקומות הכי רחוקים במדינה, הכי קשוחים: קדש ברנע, מנרה, מלכיה, בקעת הירדן ובעוטף. לכל אזור שאתה שולח אותם - באוטובוסים, בטרמפים, בדרכים ובשבילים - הם מגיעים כדי לתת יד ולחזק. ולמדנו מהדבר הזה שיש פה דור ענק. כשאנחנו הגענו למלחמת חרבות ברזל לא הופתענו מעוצמתו של הנוער. ידענו שהדור הזה חזק מאוד ורק צריך את השליחות הזו, את הדבר הגדול הזה. מאז 7 באוקטובר הגיעו אלינו יותר מ־400 אלף מתנדבים. בסוף הם חוזרים הביתה, רואים את כרם הזיתים שלצד הדרך והוא כבר לא רק איזה מסך רקע אלא חלק מהם".
אתה מרגיש שהמלחמה שינתה את השיח בקרב הצעירים?
"לאורך השנים נוצר מצב של הסתכלות על רעיון החלוציות כדבר מרוחק, הזוי, כמשהו שהוא כבר לא חלק מנוף חיינו, כי כולם רוצים רק הרבה כסף, הייטק, אקזיט. אבל במלחמה אתה רואה את השינוי העצום. אנשים אומרים: 'רגע, שנייה אחת, הייתי עכשיו בעזה, הייתי בלבנון, איך אני חי חיי משמעות? איך אני חי חיים שהם מעבר לרק מה שיוצא לי מזה?'. זה משהו שאני נתקל בו בעשרות רבות של שיחות עם הנוער. הם רוצים לחיות למען משהו גדול, למען משהו שיעצב את העתיד של המדינה שלהם. אחרי 500 או 600 ימי מילואים אנשים רוצים לברר את התפקיד שלהם מחדש בעולם.
"בכלל, יש פער תהומי בין הפאנלים והמסכים לבין חוויית השטח של הצעירים. בתור מפקד יחידה הייתי שותף אחרי 7 באוקטובר בהקמת חטיבת פשיטה עם ארבעה גדודים - 'יחידת ניוד הר־ציון 0710'. יש ביניהם יותר מאלף ג'יפאים שחזרו מפטור והביאו את הג'יפ שלהם למילואים. זה הפסיפס של החברה הישראלית. בפסח הייתי בליל הסדר עם החיילים שלי, עם שתי קבוצות: אחת בנוף הגליל ואחת בעפולה. התכוננו לאירוע של אתרי הרס ונפילות. אתה אומר לעצמך: מה הקשר בין כל ה'בכיינות' שאתה פוגש בטלוויזיה לבין המציאות בכל מקום שבו אתה דורך בשטח? אתה רואה חבר'ה מאושרים. הם לא בבית עם המשפחה בליל הסדר, אבל הם בכזאת חיוניות ושמחה, בתחושה שהם עושים את הדבר הכי נעלה בעולם. הפער בין המסך למציאות הוא כמו שמיים וארץ וזה נכון שבעתיים לנוער - אלו שבגילי 21-17, הם משתוקקים לחיים של הגשמה".
כשזילברמן מדבר על 7 באוקטובר ועל אלפי המתנדבים שהתייצבו מייד, הוא מזכיר כי הארגון תמיד ידע לזנק לאירועי חירום: "בשריפה בכרמל הבאנו אלפי מתנדבים כדי לעזור בכיבוי ובפינוי האנשים מאזור הסכנה. במבצעים כמו עמוד ענן הבאנו מתנדבים לעבוד באזורים שנפגעו. ב־2016, כשהיה טרור הצתות, המתנדבים התפרסו במאות מוקדים, וגם בתקופת הקורונה. אני זוכר שב־12 במארס 2020, ימי הסגר הראשון, 99% מהקולגות שלי בארגונים חברתיים הוציאו את כל העובדים לחל"ת וסגרו את השערים. אנחנו התכנסנו וקיבלנו טלפונים מחקלאים במצוקה מטורפת - הפלסטינים לא נכנסו, 4,000 תאילנדים עזבו, וזה היה שיא הקטיף. רצנו לפגישה עם שר החקלאות והבנו שישראל עלולה להיכנס למשבר מזון תוך חודשים בודדים אם לא נקטוף. השר דאז, צחי הנגבי, מינה אותנו להוביל את פרויקט הצלת המזון של המדינה. לא רק שלא הוצאנו עובדים לחל"ת - גייסנו עשרות נוספים. בתוך שלושה חודשים הבאנו יותר מ־40 אלף מתנדבים בתנאי קורונה קשים. הארגון מצא את עצמו בלב מצב החירום הזה, וכך גם בשומר החומות. אפילו בתקופת הרפורמה המשפטית הארגון פעל ככוח חברתי. אספנו יותר מ־100 עמותות וארגונים למהלך שקראנו לו 'ברית האחדות והתקווה', במטרה להוריד את הלהבות ולמצוא הסכמה רחבה בין ימין ושמאל".
איך הארגון פועל בזמן אמת מול צרכים שעולים מהשטח בימי מלחמה?
"אנחנו נמצאים בקשר רציף עם החקלאים. מייד ב־7 באוקטובר הקמנו חמ"ל, ואחד הצרכים הדחופים ביותר היה מיגוניות עבור החקלאים. יצאנו לקמפיין גיוס מהיר, כי צריך להבין שפיקוד העורף לא תמיד מתעדף מיגוניות בשטחים הפתוחים. אבל החקלאים שלנו בערבה ובכל קצות הארץ ממשיכים לעבוד כרגיל גם תחת אש, החקלאות לא עוצרת והעבודות חייבות להימשך. כבר הצבנו יותר מ־60 מיגוניות, ויש לכך משמעות קריטית כי אלו האנשים שמביאים לנו את המזון, וההגנה עליהם מאפשרת את רציפות ביטחון המזון".
מנהיגות מתוך עשייה
און ריפמן, מייסד וסמנכ"ל החינוך של הארגון שגדל בקיבוץ רביבים וספג את ערכי הפלמ"ח מסבו וסבתו, מתמקד בתרגום החזון של זילברמן למעשים חינוכיים בני־קיימא. "גדלתי בימים של משבר עמוק מאוד, כשבקיבוץ כבר דיברו יותר על חקלאות כ'פרנסה' ופחות על 'עבודה'", הוא מספר. "כשהשתחררתי התרחש האירוע של שי דרומי (חקלאי שירה בפורצים שפלשו לחוותו). הלכתי לעזור לו, וזה הכניס אותי עמוק לסיפור של סיוע לחקלאים. אחרי כמה חודשים הכרתי את יואל ומצאנו מכנה משותף".
ריפמן: "התלמידים ב'אדם ואדמה' קמים בכל בוקר לעבודה בחקלאות, ולאחר מכן מתפנים ללמידה ולשאר העיסוקים. אנחנו שואבים השראה מדמויות כמו יצחק רבין, יגאל אלון ויוסף טרומפלדור"
ריפמן, קצין בסיירת מטכ"ל, מתאר תהליך של "געגוע לעתיד" - הניסיון להחזיר ערכים ישנים אך בגרסה עדכנית. "פעם, כשהיינו 'ציונים', כל בית ספר היה יוצא להתנדב בחקלאות. הדבר הזה נעלם בערך משנות ה־80. רצינו לחדש את התפיסה שהחקלאות היא לא רק שאלה כלכלית של מחיר החלב או העגבנייה אלא קודם כל ערך שעוסק בחיבור למקום. החזרנו את שנת השירות בחקלאות ואחר כך את הנח"ל לחקלאות. כשהתחלנו, אגף הנוער והנח"ל אמר לנו שהוא לא מוכן שהנחלאים שלו יעסקו בחקלאות. הרגשנו שהציונות הקלאסית, השורשית, פשוט איבדה כיוון במדינה".
אחד ממיזמי הדגל של השומר החדש הוא הקמת רשת החינוך "אדם ואדמה" - פנימיות תיכוניות ששמות במרכז את החיבור בין ערכים, מדינה וחקלאות. המודל של רשת בתי הספר התיכוניים - אשר בראשה עומד המנכ"ל עמית מאיר, תושב חצבה - מבוסס על פנימייה למצוינות, בדומה ל"מוסד החינוכי" של פעם בקיבוצים.
ריפמן: "התלמידים קמים בכל בוקר לעבודה בחקלאות, ולאחר מכן מתפנים ללמידה ולשאר העיסוקים. אנחנו שואבים השראה מדמויות כמו יצחק רבין, יגאל אלון ויוסף טרומפלדור - לבנות מנהיגות מתוך העשייה. השנה הקמנו את בית הספר של 'אדם ואדמה' ביראון שעל גבול הצפון, כחלק מחיזוק האזור. בספטמבר אנחנו עומדים להקים בית ספר נוסף במצובה, ולפני שנתיים הקמנו בית ספר בשדה ניצן שבעוטף ישראל".
בנוסף לפעילות בבתי הספר הארגון מוביל יוזמות לחיזוק הזהות הלאומית בקרב הנוער. ריפמן: "תנועת 'נוער השומר' עובדת עם בני נוער על זהות ישראלית וציונית. אחד הדברים שחידשנו הוא ציון יום כ"ט בנובמבר - יום שלתפיסתנו המדינה קצת שכחה. אנחנו הפכנו אותו ליום של יוזמות נוער ארציות, והגיעו יוזמות מדהימות: בני נוער שרצו להקים חווה שמחברת בין יהודים לערבים, והיוזמה שזכתה היתה הקמת שביל בעוטף ישראל שמחבר בין עבר, תקומה ותקווה.
"בנוסף, בכל יום עצמאות אנחנו שואלים את עצמנו היכן נכון להיות ואת מי כדאי לחזק. לפני כמה שנים היינו בערד, ובשנה שעברה עשינו אירוע במשגב עם זמן קצר לאחר סיום סבב הלחימה. השנה החלטנו לערוך אירוע הוקרה ליישובי קו העימות בכפר תבור, כדי להבטיח שנוכל לקיים התקהלות חגיגית ללא ביטולים ביטחוניים. הרעיון הוא להוקיר את החקלאים ואת יישובי הצפון באירוע שיא שכולל גם קריאה במגילת העצמאות".
ריפמן מעיד כי לתחושתו החיבור לאידיאולוגיה ולחזון הציוני נחלש מאוד בעשורים האחרונים, ואת התיקון הנדרש הוא מקווה לעשות באמצעות הדור הצעיר: "אנחנו רואים את זה בקצוות, אבל זה נובע מעניין עמוק יותר: האוכלוסייה הציונית המרכזית חייבת להיות בטוחה בזכותה להיות פה ולשגשג פה. בכך אנחנו עוסקים - בחינוך דרך חקלאות וביטחון קהילתי. במרחב הממלכתי חסר מאוד שיח חינוכי שעוסק בזהות ציונית. אנחנו בארגון מקבלים באהבה ובשמחה תכנים יהודיים ואפילו תפילה. זה לא מאיים על הזהות שלי כאדם שבחר לחיות בקיבוץ חילוני, להפך - זה מחזק אותי".
צינור לחיים של שליחות
כשמסתכלים קדימה, זילברמן מדגיש כי לצד הפעילות בשטח הארגון מחויב ללימוד מעמיק. "חלק ממה שצריך לחנך בו את עצמנו ואת הנוער זה לחזור להיות עם הספר. להיות מצד אחד עם שיש לו היכולת להגן על עצמו, עם הנשק והמעדר ביד, אבל גם להיות עם שלומד ומשתכלל רעיונית. ולא בושה להגיד - להשתכלל גם ברוח. אלו דברים שאחוזים זה בזה. מי שלא משתכלל ברוח, בחדוות היצירה ובאמונה, בסוף קובר את עצמו באומללות".
מה, מבחינתך, הכיוון שהמצפן של ארגון השומר החדש מראה למדינה בתקופה הקרובה?
"הרב יונתן זקס אומר שבקרב של עם ישראל ועמלק, בכל פעם שחור ואהרון מרימים את ידיו של משה - עם ישראל מרים את העיניים למעלה ואומר: 'יש לי שמיים, יש לי חזון', וכשהוא מוריד אותן אז פתאום עסוקים ב'כאן ועכשיו'. אני חושב שחלק חשוב מאוד כרגע, בתוך תקופת המלחמה וגם אחריה, זה להרים את רוח העם, לדעת שיש שמיים, ורגע לשרטט את השמיים האלה.
"ומה שאנחנו מביאים זו הזדמנות, כנראה יחידנית, לעצב מחדש - קודם כל את גבולות המדינה, מתוך הבנה שהגבולות קשורים בקשר הדוק לביטחון הלאומי. הבנו עכשיו, במלחמת שאגת הארי, כיצד למשל האיומים במצור במצר הורמוז משפיעים על החלטה של חקלאים בארצות הברית. ואנחנו צריכים ללמוד מזה, להבין שהסוגיות הקיומיות חוזרות למרכז הבמה. סוגיית המזון היא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של מדינת ישראל, וכשמפנימים את זה מבינים שיש פה פוטנציאל.
"בוא ניקח לדוגמה את נושא המים. ישראל היא מעצמה של מים דווקא בזכות המצוקה שהיתה כאן פעם. למדו את נושא ההתפלה מתוך המשבר ושנות הבצורת, וכיום מדינות אחרות לומדות מאיתנו. בדיוק באותו אופן אנחנו צריכים לקחת את בעיית המזון ולהפוך אותה לפתרון. עם המוח היהודי אפשר להשמיש עוד 2 מיליון דונמים קרקע בנגב ובגליל, להקים עוד 150 התיישבויות ו־1,000 חוות משפחתיות ומשקים של צעירים שישלבו טכנולוגיית AI. לפי החזון שלנו, ישראל תפתח שיטות שיובילו את פתרונות המזון והמים במזרח התיכון. נושא המזון הוא פתרון אדיר עבור צעירים במצוקת דיור. חקלאות אג־טק עשויה להיות מנוע תעסוקתי בעידן ה־AI.
"לארגון שלנו יש תכלית בעולם, וכמו כל אורגניזם יש לו התחלה ויש לו סוף. אנחנו נמצאים בתקופה של התפתחות אדירה כתנועה, והייעוד שלו הוא להיות צינור ליכולת של הנוער לחיות חיי שליחות. אנחנו מביאים הזדמנות לעצב מחדש את גבולות המדינה מתוך הבנה שהם קשורים בביטחון הלאומי. אני חושב שהעם היהודי בכללותו נמצא במקום שבו הוא ערוך ומוכן להתחבר לארץ שלנו - לא ממקום של חרדה, אלא ממקום של ערגה ושמחה".
וריפמן חותם בתקווה אישית: "למדינה ולעם שלנו יש אתגרים אדירים. המטרה שלנו היא, כפי שנאמר בספר ויקרא: 'וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ'. שנצליח להיות פה לבטח לנצח ושנהיה עם ומדינה שעושים טוב לעצמנו ולעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
