את התעצמות הרצח ברחוב הערבי יש להכיר כמצב חירום לאומי. מה שהופך את המאבק בתופעה להכרח ריבוני של מדינת ישראל, נובע בראש ובראשונה מחובת המדינה לערך ההגנה על חיי האדם, בשילוב חובת המדינה להשלטת סדר ומשילות.
קצין חקירות פקד אריאל צירקל: "פוענח רצח במגזר הערבי ברמלה, 3 חשודים יואשמו" // דוברות המשטרה
לא שהמשטרה לא פועלת, ואף יש לה הישגים, כמו מעצר הקבוצה המובילה בארגון הפשע אבו לטיף. אלא שכפי שהצהיר מפכ"ל המשטרה, במאבק הזה בארגוני הפשע ידי המשטרה כבולות משפטית. החלטת היועמ"ש לשעבר מנדלבליט למנוע מהמשטרה להשתמש ברוגלות מגבילה כבר ארבע שנים את סיכויי הצלחת המשטרה במאבק, שנעשה מורכב מיום ליום.
אז כיצד הוגבלה המשטרה? סדרת פרסומים בעיתון "כלכליסט" על שימוש המשטרה ברוגלות למעקב טכנולוגי אחר אזרחים - בהאזנות סתר באמצעות תוכנת "פגסוס" - הביאו את היועץ המשפטי לממשלה למנות ועדה בראשות המשנה ליועמ"ש, עמית מררי, לבדיקת פעולות המשטרה בתחום זה. במקביל, ב־31 ינואר 2022 הוא הנחה להשעות את השימוש בכלים אלה, עד שייקבע על ידי מי מטעמו שאין מניעה לשוב להשתמש בהם.
ועדת מררי השלימה את חקירתה בתוך חצי שנה והגישה את מסקנותיה והמלצותיה. כדרכה של ועדת בדיקה, היא הצביעה על כמה ליקויים בהתנהלות המשטרה, אך באופן בסיסי לא מצאה חריגה מהותית מן החוק. הטענה המרכזית שלפיה המשטרה עשתה שימוש ב"פגסוס" ללא צווי בית משפט הופרכה, ובכל זאת - עד כה היועמ"שית הנוכחית נמנעה מביטול הנחייתו של מנדלבליט להשעיית השימוש בכלי המעקב החיוניים.
עם התעצמות מעשי הרצח, הכורח בהפעלת הכלים הפך חיוני פי כמה, במיוחד כשברור מקצועית שהשימוש בכלים אלה יסייע מידית בהגנה על חיי אדם. אך כאמור, גם לאחר ארבע שנים ומסקנות דוח מררי אין שינוי בהנחיות היועמ"שית למשטרה. ככל הידוע, היא מצפה לחקיקה ברורה ועדכנית בסוגיה, ובינתיים מעשי הרצח מתרבים מיום ליום.
האיום המתבטא בטרור המשתרר ברחוב הערבי על ידי ארגוני הפשיעה מזוהה ומאובחן כאיום פלילי, אבל הוא משיק במלוא ממדיו גם לאיום לאומני. הקו המפריד בין הפלילי ללאומני בתופעה זו הוא מדומיין, וכרוך בעיוורון.
במאבק הזה, משטרת ישראל נידונה לכישלון אם תסתפק בתהליכים שגרתיים של מענה חקירתי לכל מקרה לגופו, המתחיל לאחר הרצח. כאן - כמו במאבק בטרור - נדרש מאמץ מערכתי למניעה ולסיכול של יכולות הפעולה של מבצעי הרצח.
גודל האיום תובע מהנהגת מדינת ישראל מענה מערכתי מיידי בהפעלת כל האמצעים האפשריים. זוהי מציאות המאבק, שמחייבת את מתן ההרשאה לשימוש בכל האמצעים הטכנולוגיים שנאסרו בשימוש.
את האישור ניתן לתת מתוקף החוק הקיים, במרחב הפרשנות הנתון בידי היועמ"שית, או בהגדרת האיום כמצב חירום המחייב מענה חריג ובלתי שגרתי.
על כף המאזניים מוטלים חיי אדם. חברה הרגישה באמת לחיי אדם לא יכולה להסתתר מאחורי "מגבלות החוק" בשם הדאגה להגנת חירויות הפרט. גם בחברה דמוקרטית, במצב חירום, הגנת חיי אדם צריכה להיות קודמת לכל שאר זכויות הפרט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו