לכאורה, יש משהו קצת סוריאליסטי בפניה לאמא שכולה בבקשה לכתוב על תקווה. בעולם החיצון, קרי מחוץ לגבולות הארץ, אנשים יפתחו עיניים גדולות ותוהות מול פניה כזו. אבל במדינה הסוריאליסטית שלנו, ה"נורמלי" אינו הנורמה. וטוב שכך.
נולדתי במדינה בה ההמנון - לה מרסייז - כל כולו אש וגופרית כלפי אויבי הרפובליקה הצרפתית, כל כולו דם ותמרות עשן ונקמה. ובפועל - כך ההיסטוריה מלמדת אותנו - אין הרבה דמיון בין ההמנון המיליטריסטי ותאב הנקמה באויב לבין הנטיה הצרפתית לברוח ולהיכנע.
ואצלנו? ההמנון תואם להפליא את רחשי ליבנו. אנחנו עם שמתעקש, למרות הכל, לקוות. אנחנו עם שמסרב להיכנע לייאוש. עם שצומח בכל פעם שאויביו מנסים להפיל אותו לארץ. ולא בכדי.
הפעם הראשונה בה מופיע השורש ק.ו.ה בתנ"ך נמצא בדיוק אחרי נפילה. יעקב אבינו מברך את בנו דן. מתאר אותו כשופט וכמצביא דגול. יעקב מנבא שדן יהיו כמו נחש המכיש את רוכבו ומפיל אותו לארץ. ואז מגיע סוף פסוק ומשום מקום, לכאורה, יעקב אומר: "לישועתך קיוויתי ה'". פתאום התקווה מופיעה.
המפרשים מתארים לנו שיעקב, כשהוא מברך את שבט דן, חוזה את דמותו של שמשון הגיבור, צאצא של שבט דן. הוא מנבא גם את סופו הטראגי. יעקב רואה את שמשון, כשהוא נתפס על ידי הפלשתים, עיניו מנוקרות, והוא נכבל במקדשם.
בשיא הסיפור, שמשון מתפלל לה' בכוחותיו האחרונים, ומבקש שייתן לו את הכוח למות, יחד עם הפלישתים. יעקב, שחווה את כל זה במחזה נבואי, מבין שהישועה של שמשון, ובעצם של עם ישראל באותה תקופה, אינה באה רק מגבורתו הפיזית אלא גם מכוחו של הקב"ה. ועל כן הוא פונה לתקווה: "לישועתך קיוויתי ה'".
בשמחת תורה תשפ"ד, האויב הפיל אותנו לארץ. במשך כמה שעות, קיבלנו הצצה, תזכורת כואבת, של עולם ללא מדינת ישראל. האויב הפיל אותנו לארץ, ניקר את עינינו. אבל הוא שכח את סוד הקיום היהודי: אמנם הוא הטיל אותנו לאדמה, אך אנחנו, עם ישראל, אנחנו זרעים. והדשן אשר מצמיח אותנו הוא התקווה.
תקווה אינה אופטימיות. אלו לא רק שתי מילים שונות, אלא שתי דרכי התמודדות שונות לחלוטין עם המציאות, ושתיהן מובילות לתוצאות שונות לגמרי.
האופטימיות היא אמונה שדברים ישתפרו מעצמם. מדובר בתכונה פסיבית, שבה האדם מצפה שהמציאות החיצונית תתארגן לטובתו ללא כל התערבות מצידו. ללא כל מאמץ.
לעומת זאת, תקווה היא גישה אקטיבית, שמחייבת מחויבות ועשייה. תקווה אינה מתבססת על תפיסה שהכל יסתדר מעצמו, אלא על הכרה שאנחנו, כבני אדם, כיהודים, שותפים פעילים בשינוי וביצירת עתיד טוב יותר.
התקווה דורשת אומץ רב, כי היא מצריכה נחישות להתמודד עם אתגרים, גם כשסיכויי ההצלחה נראים קלושים. אדם בעל תקווה יודע שגם אם הדרך קשה ומלאת מכשולים, יש לו תפקיד וחלק בתיקון העולם.
התקווה אינה סתם רגש חיובי, אלא כוח מניע שמחולל שינוי.
הסטטוס בוואטסאפ של בננו סעדיה-יעקב ז"ל היה: "ונהיה טובים". הוא לא האמין באופטימיות של "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" אלא בתקווה הדורשת מאיתנו לרדוף אחר הטוב ולממש אותו בעולם.
זה מה שהוביל אותו, בשמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר, ללבוש את בגדי התפארת, את מדי צה"ל, כדי להילחם נגד הרוע. זה מה שמוביל את חיילנו כעת, בכל הגזרות. זה מה שאמור להצטייר לנגד עינינו, עם הנצח.
אמת מארץ תצמח. תקווה מארץ צומחת, כל יום ויום.