שמונה חודשים חלפו מאז שחזרתי מהחושך של מנהרות חמאס. 471 יום שהזמן עצר בהם מלכת. הלילות הפכו לימים, והימים התערבבו בלילות. מתח תמידי סביב השאלה מה יהיה מחר. אף פעם לא היתה תשובה.
החזרה הביתה היתה החלום הטוב ביותר שיכולתי לדמיין. מאז התחלתי תהליך שיקום ארוך ומפרך. במשך הזמן זכיתי להכיר אתכם, עם ישראל הנפלא והאהוב שלי.
החיבוק שלכם מורגש לי בלב מדי יום. והנה היום אני אזכה לחגוג את ראש השנה הראשון שלי מאז חזרתי לחיים. נשב יחד סביב השולחן, עם כל המשפחה והחברים, ונייחל שתכלה שנה וקללותיה. אבל הלב עדיין לא שלם.
החג הזה לא יכול להיות שמח באמת כשהם שם ואנחנו כאן. בכל ביס בתפוח בדבש, לגימה מכוס יין, או אפילו צחוק מבדיחה נדושה, אני חושבת עליכם, גלי וזיוי, אחים שלי. כבר יותר מדי זמן שאנחנו זועקים ומייחלים לחזרתכם.
"עם ישראל חי": אמילי דמארי בתגובה ראשונה לבחירתה להשיא משואה // מתוך האינסטגרם של אמילי
באותו בוקר בשבת השחורה לא חשבת פעמיים, גלי, ובאת להיות איתי. כשהרגשתי שעשרות המחבלים שוטפים את ה"דור צעיר" וכבר אין מוצא, החזקת לי את היד. זה לא עזר לנו. המחבלים שטופי השנאה חטפו אותנו באכזריות ולא החמיצו את ההזדמנות לירות גם בצ'וצ'ה הכלבה הקטנה שלי.
אני משוכנעת שלסיפור שלנו יהיה גם סוף טוב - איפשהו בטיול משותף בעולם נסתלבט אחד על השני, נרקוד בחתונות שלנו, נאכל סטייקים בימי הולדת ונזייף בקריוקי.
בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להפעיל את הנשק הסודי שלנו, כוח האחדות בעם. תבינו, האויבים שלנו בוחנים אותנו כל הזמן. כשיצאתי מהשבי חייכתי למצלמות כי ידעתי שהם צופים בנו. לא רציתי לתת להם את התענוג לחשוב שאנחנו חלשים.
זאת המשימה שלנו עכשיו. להראות חוזק, אחדות, ולהרבות אהבה אחד עם השני. גם אם אנחנו שונים וחושבים אחרת. אותה אחדות שהביאה אותי הביתה תביא גם את שאר האחים שלנו.
בחג הזה אני מתפללת לקב"ה שכל החטופים יחזרו אלינו בשלום ובבריאות לבית ולמשפחה. אני מבקשת מכם: אל תתרגלו, אל תשכחו, תתפללו ותהיו טובים אחד לשני, כדי שנוכל באמת לברך החג הזה - תחל שנה וברכותיה.
