ראש השנה הוא חג של ברכות, משאלות, התחלות חדשות ותקווה לטוב. אבל בשנתיים האחרונות, לצד התפוח והדבש ומעל לכל כוס יין שנרים בתקווה לשנה טובה יותר, מרחפת משאלה אחת, תפילה אחת, שכל ישראלי ישא עימו לאורך כל החג והיא לראות את 48 החטופים חוזרים אלינו הביתה, את המלחמה הארורה הזו מגיעה לסיומה ואת התחלת השיקום החברתי שאנחנו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה.
חלק מהמחשבות האופטימיות לקראת החג, שלא לומר החלומות, כוללות בתוכן את שובם של החטופים, את החגיגות שנעשה לאלו שחזרו ויש כמה מהם, שהחגיגות סביב חזרתם, ילכו יד ביד עם הספורט הישראלי, הכדורגל הישראלי, שהיה ואני מתפלל שעדיין הינו, אהבתם הגדולה.
ביל שאנקלי האגדי אמר פעם ש"יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה". כשצפינו ביאיר הורן מבקש שהמסוק שהחזיר אותו מעזה אחרי 498 ימים ולילות בגיהנום, יחלוף מעל טוטו טרנר בדרכו לפגוש את משפחתו, קיבלנו קמצוץ של הבנה עד כמה כדורגל משמעותי בחיים של האנשים שלנו.
גם כשראינו את אמילי דמארי שרה על הדשא בבלומפילד יחד עם רומי גונן ומזכירה לכולנו את גלי וזיו ברמן, שחייבים לחזור ולהיות עם אוהדי מכבי בשער 11, אחרת שום דבר לא יהיה פה שלם.
אם חיפשנו עוד הוכחה לגדולתו של הספורט, קיבלנו אותו יחד עם הגיבורים שלנו שחזרו מהגיהנום. כדורגל הוא הרבה יותר מ-"22 מטומטמים שרצים אחרי כדור" כפי שאמר וטעה בענק פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל. כדורגל הוא האסקפיזם המושלם, הוא קהילה, משפחה, בית, הוא נותן תקווה, הוא כוח אדיר שמחבר בין אנשים, לפעמים אנשים זרים לחלוטין, והוא גם יכול להיות המקום שבו נחגוג בענק, כולנו ביחד, אוהדי הפועל מכבי ובית"ר, עם דמעות של אושר, את שובם של אחינו הביתה.
כי אין יותר בית מהמקום של גלי וזיוי ביציע או מהכיסא של איתן הורן לצד אחיו יאיר בטרנר.
אז לקראת ראש השנה השני מאז אותו יום נורא, ב-7.10, אני מנסה לדמיין לדמיין שנה טובה יותר. שנה שבה יהיו לנו רגעים של אושר ואחדות סביב פדויי השבי שלנו (בתקווה גדולה) והרגעים הללו יתחברו גם לכדורגל הישראלי.
אחד מן הרגעים הגדולים הללו יקרו באצטדיון טוטו טרנר, רגע לפני משחק העונה הראשון מול מכבי ת"א, וכשהשחקנים יתיישרו להם בשתי שורות לצידם של השופטים, הכרוז יזעק בגרון ניחר: "אוהדים יקרים, אזרחי ישראל, אחרי כל כך הרבה ימים של ציפייה, ימים של כאב, עצב ודמעות, קיבלנו את הרגע שכולנו חיכינו לו - איתן הורן חוזר אלינו והנה הוא עולה על כר הדשא לבוש באדום, יחד עם אחיו איתן!".
המצלמות ינועו לכיוונה של רותי, אמא של יאיר ואיתן, שלא תפסיק לבכות מאושר, מה שלא ישאיר עין יבשה באצטדיון. האושר העצום הזה יחבר בין הקהלים ויהפוך את המשחק הזה לשלם ומושלם, למחבר ומאחד, בדיוק כמו שכדורגל צריך להיות.
כמה שבועות לאחר מכן, הדרבי התל אביבי יחזור לליגת העל אחרי שנה של הפסקה ומי שיספקו לנו את בעיטת הפתיחה, יהיו גלי וזיוי ברמן, כשאמילי דמארי עולה איתם מחובקת על כר הדשא. גלי וזיוי יפנו לקהל, יספרו להם כמה הם התגעגעו למקום שלהם ביציע, כמה היה חשוב להם שלא ישכחו אותם, שהתמונה שלהם התנוססה ביציע בכל משחק, שהמועדון תמך במשפחה, שהם שמעו את אמילי כשהיו בעזה וזה נתן להם עוצמות וכח לשרוד את הגיהנום כי גם להם מגיע לרקוד ולשיר על הדשא בבלומפילד.
ואז הם יפנו לשני הקהלים ויגידו להם: "כוחנו באחדותנו. יריבות ספורטיבית זה מבורך, אבל גבולות הגיזרה שלה חייבים להישאר במגרש. אחינו לירן הוא בכלל אוהד הפועל חיפה ולמרות זאת אנחנו סולחים לו ואוהבים אותו. המלחמה היא לא ביננו ואסור שתהיה. התמיכה שקיבלו המשפחות שלנו, בשעתם הקשה ביותר מכל הקהלים, היא זו שנתנה לנו את הכח לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, היא זו שהחזירה אותנו הביתה, היא זו שתרים אותנו מהתחתית שהגענו אליה והיא זו שתעזור לנו לשקם את עצמנו אחרי האסון הגדול בתולדותינו. אל תתנו לאינטרסנטים לפרק אותנו מבפנים - כולנו תאומים, כולנו משפחה, כולנו ישראל היפה.יאללה מכבי!"
את הטור הזה אסיים בפרפראזה על מילותיה המופלאות של המשוררת נעמי שמר ז"ל: "לו יהי, לו יהי אנא - לו יהי. נבקש שכולם יחזרו ועכשיו, לו יהי".
