בפוסט ארוך וכנה שהעלתה באינסטגרם ובראיון שקיימה היום (ראשון) בכאן ב', על רקע הסרטונים והתמונות הקשים של החטוף אביתר דוד, אמרה איריס חיים: "עד אתמול, עד התמונה הזו, של השלד ועצמות שהולך למות, האמנתי מאוד חזק שיש להם כוחות ושהם יכולים לשרוד, שהם יחזיקו. אבל ראיתי בן אדם שאין לו סיכוי, שכבר זהו, שנגמר. זהו, אין יותר כוחות, אין".
אביתר בסרטון שפורסם: "אני מרגיש שאני מופקר פה לחלוטין, אתה בתוך רה"מ אמור לדאוג לכל מי שנמצא בשבי האויב"
איריס, אמו של יותם חיים, שנהרג מירי צה"ל בשוגג בעזה בזמן שברח משוביו, אמרה עוד בראיון: "יש איזו נקודה בזמן שצריך להפסיק את הדרך שלא מובילה לשום מקום. ולהגיד זהו, צריך לחשוב אחרת, צריך לעשות משהו, להפוך, לשבור את הכלים לגמרי. מה שבעצם פתאום הבנתי, אולי משהו שאולי היה לי נוח לא להבין עד אותו רגע, שזה עוד ממש כמה ימים, וכבר לא יהיה על מה להילחם".
"מדברים על 'כניעה', אז כן, אני אומרת כן, כניעה. אנחנו כבר נכנענו ב-7 באוקטובר ובכל ה-20 שנה לפני. החמאס ישב שם ואנחנו האכלנו את המפלצת, והיא גדלה וגדלה. זו הכניעה, הכניעה כבר הייתה. אז עכשיו, אין מה לדבר יותר על כניעה, בעיניי. צריך להחזיר את החטופים הביתה, ואז צריך לצאת למלחמת חורמה בחמאס ובכל משתפי הפעולה של איראן".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"האנשים שיושבים שם חייבים, לא היום, אתמול, לחזור. אתמול הבנתי שזהו זה, אין, צריך להסכים להיכנע, כן, צריך להיכנע. אני לא מפחדת מהמילה הזאת, כי להיכנע זה זה פחות נורא מאשר לתת לילדים האלה לגווע למוות ברעב. הבן שלי יצא משם אחרי 70 ימים, גם מאוד רזה, אגב, אנחנו ראינו סרטון שלו, שלא פרסמנו, והוא צולם אחרי 60 ימים, כשהיה להם בהתחלה עוד אוכל. אני לא יכולה עוד, זה נהיה קריטי, הרבה יותר קריטי".
בפוסט ארוך שפרסמה אתמול באינסטגרם, מתארת איריס חיים את הרקע למחדל: "אנשים הגיעו להתיישב בגוש קטיף מתוך אידיאולוגיה של מדינת ישראל ליישב את חבל עזה כדי למנוע טרור. בשנת 2005 - אנשים הוצאו בכוח מגוש קטיף כדי למנוע הרג מתמשך של חיילים ותושבים. אנחנו תושבי העוטף בקיבוצים ובמושבים סמכנו על ממשלת ישראל שתדאג שהישובים שלנו יהיו בטוחים".
היא מתארת את הנטישה: "עם השנים ממשלות ישראל התעלמו מהאיום ההולך וגובר. אנחנו חיינו ליד מפלצת שלא ידענו שהיא קיימת - אם הייתי יודעת כנראה שלא הייתי בוחרת לגדל שם 3 ילדים. במקום לטפל באיום האמיתי טיפלו בקורבנות האיום. ב 7/10 כבר לא היה צבא ערוך ומוכן לתרחיש הנורא ביותר, גם לא לתרחיש של פחות. הצבא פשוט לא היה שם".
"אין אדם במדינה שלא רוצה בשחרורם של החטופים, כולם ללא יוצא מן הכלל", כתבה. "היום צריך להחליט לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא יכולה לחשוב שהילדים האלה גוועים ברעב. בשום אופן. אני רוצה שתסכימו פה על זה, שאסור להשאיר אותם שם וזה צריך לקרות למרות המחיר שנשלם בהמשך - את המחיר הכבד ביותר כבר שילמנו. לרום, אביתר, אלון וכל שאר החטופים עוד רגע לא יהיה סיכוי
אני לא מוכנה שהם ימותו בשבי כמו הבן שלי".
