לאכול, להתפלל, לאהוב

דבר ראשון כשיצאנו מהמטוס בשדה התעופה ברומא, הלכתי לקנות מאצ'ה. איני נמנית עם לוגמי הקפה, וזה מה שאני שותה. מכירים? תה יפני ירוק במרקם אטום, יש לו טעם של מים אחרי שבישלו בהם ברוקולי וערבבו עם חלב שקדים.

ברוב ערי אירופה הוא מככב, בתל אביב הוא כובש לאיטו את בתי הקפה, בירושלים פחות, וכששאלתי באשדוד אמרו לי שלא משתלם להביא. אך בעמדת הקפה בטרמינל לא היה מאצ'ה, וגם לא מחוץ לשדה התעופה.

איטלקים תמירים נשענים על שולחנות גבוהים, לוגמים בעמידה אספרסו מפוקח (יורו וחצי לא יותר), באדיקות. בבית הקפה השלישי שבו חיפשתי את המשקה הירוק הבנתי שזה עיקרון, וככל שהתקדמנו בטיול למדתי להעריך את העיקרון הזה: רומא מקבלת תיירים בכיף, אבל היא לא מעוניינת להיות בינלאומית.

זה יהיה טיול עם קולינריה מסורתית. רק ברומא יש במסעדות פסטה אל דנטה אמיתית כמו שישו הועיד אותה למאמיניו (לכאורה), וגם פיצה אינה מזון מהיר, ובטח לא אוכל זבל (המכונה "ג'אנק פוד"), אלא ארוחה חגיגית שצריך לקחת ברצינות: כל אחד אוכל את הפיצה שלו בנפרד, בצלחת. זו ארוחה מסודרת, ולא פתרון אגבי.

הארטישוק הגיע מהגטו היהודי, וזוכרים לו את זה לטובה. קוראים לו כאן "הארטישוק היהודי", בלי להסתיר את מוצאו. המאצ'ה היא סימבול מהותי, שאומר דבר פשוט - אצלנו שותים קפה מסוים באופן מסוים. זה חלק מהתרבות ומהמסורת. גם בארוחת הבוקר במלון לא ידלגו על מריטוצו (סוג של פריקסה עם קצפת) ועל קינוחים מקומיים, אפילו שיש עוגיות לא רעות בכלל שהמציאו במקומות אחרים בעולם.

אם אתם לא רוצים - זה סבבה, לכו לברלין, לאמסטרדם, ללונדון. שם, אגב, לנהגי המוניות לא יקראו ואלריו או אנזו או פרנקו, אלא סביר להניח שיקראו להם מוחמד וחסאן ועומאר. לנהג המונית הראשון שפגשנו כאן היה טלאי עם דגל איטליה על הזרוע. כמו פאץ' של משיח - אבל אחר.

שאלתי אותו אם הוא שייך לצבא או משהו. לא, הוא ענה, אני סתם פטריוט של המדינה. ולא רק הוא. אפשר להיפגע מהאמירות האנטישמיות בוותיקן השבוע - אבל אי אפשר לא לקנא בכיף שבו הם לוקחים את המסורת, באהבה שלהם לאפיפיור. אין אירוח בלי עץ אשוח, ובקדמת כל לובי של מלון בוטיק מתחבא צלב אמנותי שמבהיר את מקורות ההשראה והקיום.

משפחה

בדרך מרומא לפירנצה, על הסופרסטרדה העולה לטוסקנה, קראתי שלט: Civitavecchia. אני תמיד קוראת בקול רם שלטים שנקרים בדרכי. הרגל מכיתה א' שלא הצלחתי להיגמל ממנו. ובחו"ל, כשאין אנשים מסביב, אני קוראת בקול רם. השם הזה, Civitavecchia, התגלגל על הלשון, והזכיר לי מילה ששמעתי הרבה בילדות: צ'יוויטווקיה.

אח של סבא שלי, זורח קור, היה רב־חובל צעיר שלמד ימאות בצ'יוויטווקיה, וידעתי שהוא נרצח בתחילת המלחמה. אבל הם מריגה שבלטביה - איך זה קשור לפה? בשלט הבא היה סמל קטן של אונייה ליד שם המקום, והבנתי שזה קשור. שלחתי תמונה לדודי זורח, שקרוי על שמו של הזורח ההוא, ושאלתי אותו: זה זה?! זורח השני, שגילו פי שלושה מגילו של זורח הראשון בעת שנרצח, ענה: חיובי חזק, ושלח לי מייד את תמונת הבקשה הרשמית שהגיש הזורח ההוא לצאת מריגה ללימודי ימאות באיטליה, ואת תעודת ההסמכה שהתקבלה.

בשנת 1937 הוא עזב את הבית בריגה והפך לספן לפרנסתו, ומהמקום שעל פניו חלפנו הוא הפליג לתל אביב ובחזרה לאיטליה. בספטמבר 1939, באחת מהעגינות בפולין, נאצים נכנסו לאונייה ובדקו מי יהודי - ורב־החובל זורח חוסל מייד.

באותו החודש בדיוק, נאצים אחרים הציתו את בית הכנסת בריגה בזמן תפילת מנחה. אביו של זורח בדיוק התפלל שם, ונספה בשריפה. בתחילת 1940 יהודי ריגה הנותרים רוכזו בגטו, ובדצמבר 1941 הוצאו להורג ביער רומבולה. שם נרצחה גם מרים קור, אמו של זורח, שהרעב והקור לא עינו אותה כמו הדאגה לגורלו של בנה הימאי המוכשר, שעימו ניתק מזמן הקשר. איתה נרצחו שם, בדיוק לפני 83 שנים, 25 אלף יהודים. השנים כיסו אותם בחול, והשלג את הכל.

מוצר צריכה בסיסי

פעם הייתי חסרת סבלנות לאדיקות האיטלקית - פחות מתאים לתקופה שלנו, לכאורה. תחשבו גם על דמויות איטלקיות בסדרות אמריקניות: יש להן משפחה גדולה ודביקה, הן מסורתיות ונפגשות לארוחות חג.

האיטלקים נעים על הסקאלה שבין טמבלים לבין חסרי השכלה אך בעלי תבונה פנימית. העולם המערבי לא אוהד את המשפחה המסורתית הזאת, שלפחות לפי התסריטאים בהוליווד מביאה לעולם חמישה ילדים, ממלאת את הכפרים ואת הערים ולא משאירה למהגרים הרבה מקום. הסדרות הללו מיישרות קו עם האקדמיה, עם התקינות החיצונית, עם הקדמה ועם הפוליטיקה המצויה, וכנגזרת מכך - גם עם העובדה שבטיול באירופה השפה הכי יעילה הפכה להיות ערבית.

רב־החובל הצעיר זורח קור שנרצח בריגה היה אחד מארבעה ילדים. הצעיר שניצל עלה לישראל, וזה היה סבא שלי שכבר נפטר, שלמה קור. הוא הקפיד על ארוחות שבת וחג משפחתיות בקטע פסיכי, אף על פי שלא היה דתי, ולא זכרתי איפה זה צ'יוויטווקיה, כי בכל פעם שהוא היה אומר את השם "זורח" הוא התחיל לבכות.

חנוכה הוא החג היחיד שבו חוגגים ניצחון שהתרחש בארץ ישראל. הדלקת נרות משפחתית, מאכלים לאומיים, סיפור קטן על המורשת שלנו - לפעמים זה נראה לנו מובן מאליו, ואנחנו מדלגים. לא רק שזה לא מובן מאליו - אלא שהקיום שלנו כאומה, כעם, כמשפחה וכאנשים תלוי בזה.