ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש שתי אפשרויות: ליזום או לחדול

תארו לעצמכם שקו ההססנות של לוי אשכול היה גובר וישראל לא היתה תוקפת ביוני 1967. אל מול מצעדי המלחמה וקול הרעם מקהיר, לנוכח האיומים למחוץ אותנו משלוש בירות ערביות, צה"ל לא היה מקבל את הפקודה "סדין אדום" ובמקום זה ממתין להתקפת האויב.

מצרי טיראן היו נותרים חסומים ואנחנו היינו מתחננים לסיוע אמריקני, צרפתי, או קואליציה בינלאומית. מייחלים ל"עסקה", הכוללת ויתורים דרמטיים, אולי חזרה לגבולות תוכנית החלוקה - נסיגה מהגליל ומהנגב, ובינאום מערב ירושלים. הכל בשביל שקט מדומה, מול התוכנית האסטרטגית המוכרזת של האויב לחנוק אותנו. מה היה עתידה של מדינת ישראל הצעירה בנסיבות שכאלו, עם הגבולות הבלתי אפשריים להגנה של אז? ספק אם היא היתה שורדת עד ימינו אלו.

גורלה של מדינת ישראל לחיים הוכרע בששת הימים כתוצאה מהעוז, מהיוזמה ומהניצחון הדרמטי של המלחמה ההיא. ישראל יצאה באחת מהחשכה של תקופת ההמתנה, מהמיתון ומהדיכאון הלאומי שקדמו לכך, ונכנסה לעידן של עוצמה ושגשוג כלכלי, שהוביל להפיכתה, לימים, למעצמה אזורית ולכוח עולמי. הסיטואציה הנוכחית דומה לזו של ערב ששת הימים. אם כי למרות איומי הטילים, הסיכון שנשקף לישראל היום מהתקפה של איראן וגרורותיה נמוך מזה שנשקף אז, כאשר שלושה צבאות ערביים חיממו מנועים במרכז ירושלים, בכנרת ובפאתי בארי וניר עוז. 

ברור שרמת הסיכון הנוכחית תעלה דרמטית, כאשר האיראנים יצליחו להחזיק בפצצת אטום פעילה. ישראל והעולם יעמדו בפני ההונים החדשים, שמבקשים להשתלט על העולם ויש להם יכולת לשרוף אותו, בדרכם חסרת המעצורים. דווקא בשל כך, התקפת חמאס ושלוחי האיראנים באוקטובר אמנם תפסה את האיוולת הישראלית במערומיה, אבל בדיעבד סיפקה לנו הזדמנות זהב לשינוי יסודי של המצב, לשחרר את עניבת החנק המתהדקת שאליה הכנסנו את צווארנו בדור האחרון.

מכאן זה דווקא אינטרס איראני להימנע מעימות ישיר משמעותי עם ישראל עכשיו, לא להוביל לניצול הזדמנות של ישראל לפגוע במתקני הגרעין, באתרי נפט ותשתית ולמוטט בתוך שעות את הכלכלה האיראנית השברירית. האינטרס שלנו הפוך, כמובן. גם במחיר לא קל בטווח המיידי.

אבל ההנהגה הישראלית - הצבאית והאזרחית, עסוקה בדברים אחרים. יותר מעשרה חודשים היא סופגת ומכילה, משחקת משחק ג'נטלמני מוגבל עם מפלצות חיזבאללה, מבליגה על שיגור של יותר מ־300 טילים לשטחנו, מסכינה עם עקירת חבל ארץ שלם, מפקירה את העם לחרדה מול מסע לוחמה פסיכולוגית של אויב מרושע, אבל חלש בהרבה מאיתנו.

זהו דווקא אינטרס איראני להימנע מעימות ישיר עם ישראל, לחמוק מניצול הזדמנות של ישראל לפגוע בגרעין ובכלכלה האיראנית השברירית. האינטרס שלנו הפוך - לתקוף, גם במחיר מיידי

חמור מכך, לא מתנהל משא ומתן אמיתי לעסקת שחרור חטופים. עיינו בעמדות חמאס העקביות, ותגלו שמתנהל רק מו"מ לכניעה ישראלית, לא פחות. המטרה המשותפת של ציר טהרן־דאחייה־חאן יונס, כמו גם קהיר־דוחא־וושינגטון, היא הפסקת המלחמה - נסיגה ישראלית מיידית מחבל עזה וחזרת חמאס לשלטון. אפשר לעשות שימוש במכונת כביסת המוחות החזקה בעולם ועדיין המסקנה לא תשתנה. זהו מו"מ לכניעה ישראלית: שחרור רצחני המחבלים, בניית כוח מחודשת של כנופיית סינוואר, חזרת חיזבאללה לגדר, שקט תעשייתי לאיראנים להשלמת המרוץ לפצצה. דגל לבן - לא פחות.

מלכודת הלגיטימציה

נותרנו עם שתי ברירות: ליזום ולתקוף כמו בששת הימים, במלחמת לבנון הראשונה וגם ב־1948, ובכך לברוא מציאות חדשה. או להיכנע, לקנות קצת זמן ומעט חטופים חיים ולהתחיל לספור את קיצנו לאחור.     

הפקודה לנוע ביוני 67' ניתנה בתמיכה ציבורית רחבה, כיוון שצמרת צה"ל והאליטות של אז הכריחו את ראש הממשלה - אשכול, למנות את משה דיין כשר ביטחון ולתקוף ראשונים. ביוני 82' היתה למנחם בגין לגיטימציה מלאה להיכנס ללבנון, על אף איומי ארה"ב, ואחרי כיתור ביירות לגרש את אש"ף מארץ הארזים. ואילו היום - יד איש באחיו בצמרת האזרחית והצבאית.

שר הביטחון מצהיר בוועדת חו"ב, תוך כדי המלחמה, שראש הממשלה מבלבל את המוח. שלוחיו של ראש הממשלה מתדרכים בשיטתיות נגד שר הביטחון והרמטכ"ל. הרמטכ"ל וחלק מצמרתו תוקפים באוזני עיתונאים את ראש הממשלה ועמדות רבים בציבור. ובמקביל, בכירים בצוות מו"מ החטופים מטפטפים רעל לתקשורת נגד נתניהו ועמדותיו. ובאותה העת מרחפת עננת אשמת כל ההנהגה ב־7 באוקטובר, לצד הדשדוש בדרום וההפקרה בצפון, מאז ועד היום. הנה לכם מתכון ללגיטימציה ציבורית, לאחדות, לנכונות, להקרבה.

אמנם האויב מסייע לנו להתאחד, בהתקפות הבלתי פוסקות ובעקירה הנמשכת בצפון, אבל קשה לבסס לגיטימציה למהלכים נועזים נוסח ששת הימים, גם כשהם הכרחיים, כאשר המנהיגים עסוקים במלחמות שבפנים. קשה עוד יותר לאמץ כוחות לאומיים כאשר מרכיבים בקואליציה מורים לצעיריהם, לסרב להתייצב בלשכות הגיוס.

ועל הכל, ראש הממשלה חסר לגיטימציה אפריורית, בגלל האחריות האישית שלו למה שהוביל ל־7 באוקטובר, לצד ישיבת חיזבאללה על הגדר ובניית ישות הטרור ביו"ש. שלא לדבר על התעתוע ועל הזיוף המתמיד בעמדות שלו, שברור עד כמה הן נובעות מאינטרס פוליטי־אישי שלו, ולא מתפיסת אמת.

אז איך עושים את הדבר הנכון בנסיבות מצוקה שכאלו - מאמצים מסקנת אין ברירה. מצד אחד אסור להיכנע לאויב, ללחצים אמריקניים ולמסע התאבדות היסטרי מבפנים. חייבים לשכוח מעסקת כניעה לחמאס. יש ליזום שינוי כללי המשחק מול חיזבאללה. אבל במקביל, נדרש מהלך לגיטימציה ציבורית מרחיק לכת: הליכה לבחירת מנהיגות אזרחית בקלפי, בחצי השנה הקרובה, לצד החלפת כל המנהיגות הביטחונית הבכירה ושינוי תפיסת העולם שלה, מן הקצה אל הקצה. הכל כדי שפשוט נוכל להמשיך לחיות פה.    

פשע בגבעה

אין דרך לייפות את הפשע שהתחולל ביום שישי שעבר בגבעת רונן שבשומרון. חומרתו משתרעת מעבר להפרת החוק, לאלימות, לפגיעה בחפות מפשע. לתקוף נשים ערביות מרהט שנכנסו בטעות ליישוב, הוא מעשה הלקוח מהרפרטואר הרצחני והמתועב של האויבים שלנו. לכן טוב עשו ראשי מועצות שומרון ובנימין, יוסי דגן וישראל גנץ, שהוציאו הודעת גינוי משותפת - חד־משמעית. כי הגבול חייב להיות ברור ואסור למסמס אותו. הגבול החוקי, הערכי והחברתי.

אי אפשר לייפות את מעשי הפושעים שתקפו בגבעת רונן שבשומרון. מדובר בקומץ פסול שמספק תחמושת לאויבים שלנו - מסייע לעלילות הדם הכוזבות בדבר אלימות המתנחלים

והכי חמור, מעבר לפסול שבעצם המעשים, מדובר בקומץ פושעים, שספק אם הם מונים עשרות, המספקים תחמושת למעגל אויבינו, מרמאללה דרך האג ועד וושינגטון. במו ידיהם הם מבססים את עלילות הדם בדבר אלימות המתנחלים. פושעי גבעת רונן וקומץ דומיהם מכתימים את האנשים הטובים ביותר שיש לנו בהתיישבות.