אין לנו זמן לקונספציות: אנחנו זקוקים לאנשי מעשה

לא רצינו במלחמה. כל כך לא רצינו את המלחמה שהתעלמנו מהסכנה. מה שקורה מאז הוא הפנמה ותגובת נגד. השבוע פרסם עיתון "הארץ" שצה"ל משתמש בפלשתינים בתור סורקי מנהרות. "מגן אנושי", להגדרתם.

בלי להתייחס לנכונות הטענה, בדילמת חופש העיתונות מול החופש לחיות אין לי ספק שצה"ל עושה את הדבר הנכון. כשפסלו את "נוהל שכן" חשבתי שזו טעות גדולה, אבל אז לא עמדנו בפני סכנה קיומית. עכשיו כן.

נניח שבעקבות התחקיר העיתונאי תוגבל האפשרות התיאורטית הזאת. האם הכותבים והעורכים היו מוכנים לשלם את המחיר אם היה זה חייל מבני משפחתם? המלחמה מחייבת בהירות מחשבה, לא רק על הממשלה והמנהיגות שנכשלה - זה קל לעיתון, אלא גם על הדילמות המבצעיות ערכיות שלנו.

בניגוד לברברים שמולנו, אנחנו לא הורגים חפים מפשע במתכוון, לא מחסלים שבויים אחרי שנשבו, שומרים על ערכי הלחימה למען עצמנו אבל גם עושים הכל כדי להשמיד את האויב ואת התשתיות שלו.

אין מלחמה נקייה. יש דילמות בשטח, כגון מי נכנס למקומות מסכני חיים. מאז ומתמיד שלחו מדינות בני אדם שמסכנים את חייהם: חיילים אבל גם סוכנים, משתפי פעולה וחיילי אויב שמופעלים. זה חלק מהמלחמה.

לא אנחנו בחרנו בזה, אבל אנחנו נסיים. לשם כך חייבים להיות אגרסיביים, נחושים, מחרחרי קרב. האויב חייב לפחד כדי שב־50 השנים הקרובות לא נדע מתקפה כזאת. זה לא הרס תשתיות והרג מתוך רצון להרוג ולנקום אלא מתוך רצון לחיות.

בדילמת חופש העיתונות מול החופש לחיות, אין לי ספק שבצה"ל עושים את הדבר הנכון. האם הכותבים והעורכים היו מוכנים לשלם את המחיר אם היה זה חייל מבני משפחתם?

ברור שבדמוקרטיה אין יכולת למדינה לעצור פרסומים לחלוטין, אפילו צנזורה מוגבלת כשמפרסמים בעיתון זר. מי שצריך לגלות אחריות זה העורכים והכתבים. אין סקופ ששווה חיים של חיילים שלנו.

בן גביר כמשל

הפרובוקציה והדחיינות הן שתי התופעות שהובילו אותנו ל־7 באוקטובר. פוליטיקאים רציניים שלא רצו להחליט על כלום, ולא משנה אם אלה ביבי, גנץ או אחרים. מולם תגובת נגד של פרובוקטורים שמכרו אוויר והסיטו אותנו מהעיקר.

בעולם מתוקן היה בפוליטיקה הישראלית מי שמאתגר את המערכת מימין. שמרנות מנומקת שמזהה את האויב ומציעה פתרונות. במקום זה קיבלנו את איתמר בן גביר, לא האיש אלא התופעה.

בן גביר מעולה בהפעלת התקשורת. אין לו עכבות, הוא יבוא יצעק, יתפלש בחול ובלבד שיזכה לסיקור. כשר מאז תחילת המלחמה הוא הצליח להיות חלק מהקבינט ובאותו הזמן להיות נגדו.

העברת סיוע הומניטרי, כישלון בגבול הצפון, אינספור פיגועים - בכל אלה הממשלה אשמה. זה שהוא הממשלה לא משנה דבר. יש סרטון טיקטוק שיאמר אחרת. אני מניח שבן גביר רצה להיות השר לביטחון לאומי כדי להתעסק במשילות ולא באיזה שני מפגינים בקפלן. כך צריך לבחון אותו ושם בדיוק הבעיה. מאז שנכנס לתפקידו, כלל מוסדות ביטחון הפנים בקריסה.

אנחנו מאבדים שליטה על המגזר הערבי. את המשילות החליפה צייצנות. בבתי הכלא לאסירים ביטחוניים הקשיחו עמדות - וזה הדבר הנכון לעשות - אלא שבפועל משחררים אסירים בסיטונאות. אין מקום, ואין תקציבים ותקנים לשב"ס. על כל פיתה רווית כותרות שנלקחה מאסיר ביטחוני שוחררו שלושה אסירים. מערכת המשפט, שהיתה אמורה לעבור רפורמה, תקועה - אין מספיק שופטים. אם מישהו יגנוב את רכבכם וייתפס, סביר להניח שישתחרר מפאת עומס בבית המשפט. המשטרה לא עומדת בהגשת כתבי אישום ובתי המשפט לא מצליחים לסיים משפט.

אין טיפול בעבריינות חקלאית, לאומית, ביטחון אישי. בכל פרמטר שבוחנים את הביטחון האישי, אנחנו במגמה שלילית. רציחות, פריצות, אלימות - זה רק מתגבר.

נכון, זה לא רק בן גביר. בכל ראיון כששואלים מי מבין חברי הממשלה "מה ההישג הכי גדול שלכם?" אין תשובה. העניין הוא שאצלו זה בולט. הרעש גדול והתוצאות הפוכות. הוא השתלט יפה על המשטרה מבחינת מינויים, אבל המשטרה לא משתלטת על המדינה.

קונספציית 7 באוקטובר היא לא רק דיבורים ריקים על הכלת חמאס, ימין חזק וצבא קטן. הקונספציה היא גם שהפוליטיקה זה משחק בלבד. מערכת רקובה שאפשר לשים בה ליצנים, אנשים בינוניים, נטולי אחריות והבנה.

מספיק לצעוק לפני ״מה נעשה להם אם יתקפו אותנו״, וכשתוקפים - לשתוק. מספיק להגיד שהאחרים אשמים ולא לתקן. הרי מה כבר יקרה? ובכן קרה.

מדינת ישראל עדיין עומדת בפני סכנה קיומית. אין לנו זמן לבינוניות, למריחה, לאלה ששורדים מצוין על הגלגל. יש אויב, צריך להילחם בו ולשקם את המדינה. אנחנו זקוקים לאנשי מעשה.

הדברים האלה נכתבים לא כתוצאה מעליית בן גביר להר הבית. מבחינתי שממחר בבוקר תהיה מדיניות של חופש פולחן בהר (ולא רק למוסלמים). הבעיה שלי היא שבכל סיבוב של בן גביר מקבלים בסוף אוויר חם.

קונספציית 7 באוקטובר היא גם שפוליטיקה זה משחק, מערכת רקובה שאפשר להציב בה ליצנים. אבל אין לנו זמן לבינוניות, למריחה. אנחנו זקוקים לאנשי מעשה

הוא עלה להר הבית, המשטרה התעלמה וכתוצאה? כלום. מראש הממשלה ועד אחרון הגורמים במערכת הביטחון כולם התנערו. טענו שזו לא מדיניות. משבר דיפלומטי וסיבוב תקשורתי. האם השתפרה המשילות בהר הבית? לא. האם השתפר המצב בצפון? כמות הנשקים הבלתי חוקיים? בתי הסוהר? הביטחון ברחובות?

בן גביר כמשל הוא הסחת דעת. יש אחריו עדת מעריצים מגוטליב ועד דיסטל. ויכוח פוליטי במרעו. ההתמכרות הזאת לפרובוקציה יכולה להתאים למדינות רגועות שבהן לא צריך להתגייס ולסכן את חיינו. אולי מתאימה למה שהיינו. שיתוף פעולה בין תקשורת שטחית שמעודדת וולגריות לבין פוליטיקה של אוויר. המציאות כבר לא שם. לוקח זמן להיגמל. אין לנו את הזמן הזה.

פינה טובה

באמצע שכונת עמק רפאים בירושלים יש בית קפה קטן ומעולה בשם "ברמה קפה". הבעלים, האחים מיכאל ודניאל רונן, אחראיים גם על האמנות במקום. נקלעתי לשם במקרה, ותוך כדי הקפה התברר שהשניים האלה מחלקים שקיות קפה מעולה ומקינטות לחיילים בשטח. עד היום חילקו יותר מ־12,000 שקיות קפה טחון, מכונות קפה ועוד - מגבול הצפון ועד לציר פילדלפי. הם לא השוויצו, רק ביקשו שכשאחזור למילואים אחלק למי שצריך. הסברתי שבדיוק סיימתי ואני עכשיו (מקווה לפחות) אזרח לחודשיים. לא עזר. יצאתי עם ארגזים ומשלוחי קפה לרס"פים אקראיים.

תושבי השכונה תורמים בווטסאפ, הצבא לא צועד על כוסות הקפה שלו, אבל זה הופך את השהות לטובה יותר. חפשו אותם ברשת.