השינוי המיוחל והצודק לא יבוא מבית המשפט הגבוה לצדק

תוצאת פסק הדין בבג"ץ "חוק הגיוס" אינה מפתיעה איש. אבל ספק גדול הוא, האם בעקבותיו יתגייס ולו לומד תורה אחד שלא היה מתגייס ממילא לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו.

נהפוך הוא: כמו במקרים דומים בעבר, אפשר שדווקא ההכרעה השיפוטית תשיג את התוצאה ההפוכה. היא תביא לליכוד השורות במחנה המשתמטים, ול'התקפדות' נוספת שלהם.

השתמטותם של חלק ניכר מלומדי התורה מהנשיאה בנטל הביטחוני והלאומי זועקת תמיד, ושבעתיים בעת הזו, כשאנו מצויים בעיצומה של מערכה קשה, הגובה קורבנות מדי יום.

המון לומדי תורה (אך לא כולם)  מהדרים בהקפדה יתירה על שתיית "חלב ישראל", אבל אוטמים עיניהם וליבם לנוכח "דם ישראל" הנשפך כמים, ממשיכים להיאחז בסיסמאות נבובות של מנהיגיהם, ולהיתלות במקורות תורניים והלכתיים שהוצאו לחלוטין מהקשרם ותוכנם עוות לבלי הכר.   

כבר בדיון שבו השמיעו תשעת השופטים את הערותיהם, איש איש בתורו, היה ברור להיכן נושבת הרוח. בהיעדר חוק מסמיך תקף, הפטור הגורף שניתן ללומדי תורה  ש"תורתם אומנותם" מגיוס לצה"ל ולשירות לאומי אינו יכול לעמוד בעינו. כך גם ההקצבות הנדיבות שמעניקה המדינה לישיבות שבהן לומדים המשתמטים מנשיאה בנטל. 

במישור המשפטי פסק הדין חוזר על הלכות קודמות, ואין בו חידוש ממשי, מלבד חזרה על אמירות נוקבות בדבר חובת השוויון והציות להוראות החוק, חיזוק נוסף של מעמד היועמ"שית בייצוג המדינה ובמתן ייעוץ לרשויותיה, ו'שחרור קיטור' שאין בו מאומה כדי לתרום לשינוי ממשי של המציאות.   

חובת השוויון היא אותה חובת שוויון, ההפליה הזועקת אותה הפליה, וההשתמטות היא אותה השתמטות.

רק בממדים גדולים פי כמה: מ-400 בחורי ישיבות שנפטרו מחובת השירות על ידי בן גוריון בשנות הקמת המדינה, כדי לסייע בשיקום עולם התורה שחרב בשואה, ועד ל-63,000 כיום ועוד היד נטויה.

ניתן לשער שבמישור הכלכלי והחברתי, תביא עמה הפסקת התקצוב לישיבות שתלמידיהן נפטרו משירות שלא כדין, הכבדה נוספת על המשק הישראלי.

בשעת מתן פסק הדין המשיכו כמה ממנהיגי הציבור החרדי את מסע ה'שנור' שלהם בארצות הברית, מנסים לגייס מיליוני דולרים לטובת 'עולם התורה' שהם מתיימרים לדבר בשמו. אכן, גם צעד זה לא יוכל להחליף לאורך זמן את עטיניה השמנים של המדינה שבמשך שנים הרוו את אלה מבין לומדי התורה שבחרו להשתמט מחובתם לשאת בנטל ואפשרו להם להמשיך בדרכם הנלוזה, של "תורתו – אומנותו, והשתמטותו – אמונתו".  

רבים מתלמידי הישיבות, המוסרים נפשם על לימוד התורה, ימשיכו לחיות בתנאי עוני  מחפירים, שרק ילכו ויעמיקו. בד בבד, הם ובני משפחותיהם, רבות מהן ברוכות ילדים, ימשיכו להיזקק לחסדי הלוואות מהג"מחים, כמו גם לשירותי הרווחה השונים, שכבר כיום מאיימים להישבר ולקרוס בהיעדר משאבים ראויים.

את המחיר הנורא – הכלכלי והחברתי – נשלם כולנו.    

לצד התוצאה המתחייבת, יש משהו מטריד מעט בכך שפעם נוספת, כל תשעת שופטי ההרכב חתומים על פסק דין אחד, בלי שיישמע קולו הייחודי של כל אחד מהם. לצד הרצון להציג חזית אחידה, מגובשת ולכידה, יש חשיבות בהשמעת קולות שונים גם כשהתוצאה שווה. ולא פחות מכך היה מקום להשמיע בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות, את קולם הצלול והברור של המשפט העברי ותורת ישראל בגנות ההשתמטות,  הסוגייה שניצבה במוקד הדיון. למרבה הצער ולמגינת לב, גם הפעם נעדר קול זה לחלוטין מפסק הדין.   

תגובתם הפבלובית של כמה מהפוליטיקאים החרדים ("מעולם לא היה פסק דין של ביהמ"ש העליון לטובת הציבור החרדי, ואין אף שופט שמבין בערך של לימוד התורה ותרומתו לעם ישראל בכל הדורות") מופרכת מעיקרה ומנותקת מן המציאות. אבל העובדות אף פעם לא נתנו לפוליטיקאים החרדים להתבלבל.

די אם נזכיר שבאותה תורת ישראל, שהם מתיימרים לדבר בשמה, זועק משה רבנו כלפי המבקשים להשתמט "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", והרמב"ם, בעקבות חז"ל, מגנה בחריפות את העושים את התורה קרדום לחפור בה, ומכנה כל המבקש לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הציבור "מחלל השם, ומבזה את התורה ומכבה את מאור הדת".

דומה שבחלוף כ-54 שנה (!) מאז הונח הנושא לראשונה על סדר יומו של בית המשפט העליון, הגיעה העת לפנות לאפיקים אחרים. לא בשל היעדר שפיטות פורמלית, אלא בגלל שההכרעה השיפוטית אינה תורמת דבר לפתרון הסוגיה. כפי שציין השופט פוגלמן בראש פסק הדין, דומה ששבנו ל"נקודת ההתחלה". השינוי המיוחל והצודק לא יבוא מבית המשפט הגבוה לצדק.

לא בחיל פסק דין, אף לא בכוח חוק עונשי כופה, יתוקן המעוות ותבוא הישועה. הפסקת ה"דמים" – מתן כסף מהמדינה לתקצוב המשתמטים, לא תביא מזור לשפיכות ה"דמים" שכרוכה בנשיאה בנטל הביטחוני והלאומי.

הפתרון האמיתי טמון רק בהסכמה חברתית ופוליטית רחבה, שתלווה בצעדים מעשיים ומשמעותיים, כלכליים וחברתיים. הכרה בלימוד תורה כערך חשוב, לצד המתחייב ממנו: שוויון בנטל.

לא באמצעות ה'מקל' אלא יותר באמצעות ה'גזר' כגון פיתוח מסגרות נוספות לשירות צבאי ולאומי מממשי, ומתן עדיפות משמעותית לכל הנושאים בנטל בשילובם במשרות בשירות המדינה ובשוק הפרטי, בהקצאות לדיור, בקבלה ללימודים, וכל כיוצא באלה.