המדינה תפצה את אורלי אינס, יועצת חיצונית של משרד ממשלתי שטענה להפרת זכויות יוצרים על ידי המדינה בסכום של 200 אלף שקלים מתוך תביעה של 10 מיליון, כך קבע היום (רביעי) בית המשפט המחוזי בתל אביב.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה הצר בגין פגיעה מצומצמת בזכות המוסרית עקב אי אזכור שמה בעת השימוש בתכנים על גבי 3 מסמכים. השופט גם לא חייב את המדינה בהוצאות וציין כי: "סכום התביעה הצריך השקעת משאבים מרובים מטעם הנתבע, באופן לא פרופורציונאלי לסכום הנזק".
מדובר בתביעה שהגישה אינס נגד המשרד לביטחון פנים (כיום המשרד לביטחון לאומי), לתשלום פיצוי כספי בסך של 10 מיליון שקלים בגין שירותי ייעוץ מקצועי שסיפקה למשרד בקשר לפרויקט למניעת אלימות. התובעת יצרה ופיתחה תכנית למאבק באלימות באילת "עיר ללא אלימות", אשר אומצה ע"י ממשלת ישראל כמודל ארצי-לאומי למאבק באלימות בתחומי הרשויות המקומיות. לטענת התובעת, אשר קיבלה על עצמה לפעול ליישום התכנית, המשרד לביטחון פנים הפר זכות יוצרים הקיימת לה ביחס ל-71 מסמכים שכתבה, זאת לאחר שהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים.
במסגרת ניהול ההליך הועלו על ידי התובעת אינס טענות בנוגע להתקשרויות של המדינה עם יועצים חיצוניים ונושאי זכויות יוצרים הנוצרים בקשר להתקשרויות אלה של יועצים חיצוניים עם המדינה. בית המשפט המחוזי בת"א קיבל את עמדת המדינה, שיוצגה ע"י עו"ד אפרת קרונברגר מפרקליטות מחוז ת"א, דחה את הטענות של אינס וקבע, כי לא הופרו זכויות היוצרים של התובעת, לא הוכחה העתקה וכי לא היה בידי המדינה לדעת באופן סביר ותם לב כי החומרים שעליהם נסמכה המדינה לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת אינם בגדר "תוצר ייעוץ" אשר בו מותר למדינה להשתמש.
בפסק הדין קבע השופט ארז יקואל, כי המדינה השתמשה בטקסטים שהופיעו ביצירות הספרותיות המקוריות עליהן קיימת זכות יוצרים לתובעת, אך קיבל את טענת המדינה כי שימוש זה חוסה בצילה של המערכת ההסכמית בין הצדדים. השופט קיבל את טענת המדינה, כי ההסכמים שנערכו בין הצדדים הקנו למדינה זכות שימוש בלתי מוגבלת "בתוצרי הייעוץ" – קרי טקסטים שנכתבו אגב היעוץ שניתן למדינה וכללו מלל מתוך היצירות שנכתבו על ידי התובעת קודם להתקשרות הצדדים. זאת, לאחר שהתובעת עצמה קלטה חלקים נכבדים מן היצירות, והטמיעה אותם במסמכים שונים שערכה עבור המדינה ולכן בהעתקתם של חלקים אלה אין כל הפרה.
בית המשפט גם קבע כי השימוש שערכה המדינה בטקסטים חוסה תחת המוסכם בין הצדדים הן בהסכם בכתב והן במשתמע מהתנהלותם. בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי מרבית היצירות שנטען להעתקת חלקים מתוכן (3 מתוך 4 היצירות) נכתבו בתקופה הטרום חוזית עת התובעת העניקה יעוץ למדינה לצורך הפיכת התכנית ללאומית, ועל גביהם נכתב כי הם נכתבו עבור המדינה לצורך הפיכת הפרויקט מעירוני ללאומי. בית המשפט ציין, כי הציפיה של התובעת, שהועלתה רק בדיעבד כי לא יעשה שימוש בחומרים אלה לאחר סיום ההתקשרות עימה היא "בלתי סבירה בעיני, לשון המעטה", כתב השופט.
השופט יקואל הוסיף, כי התובעת עצמה ערכה עירוב מוחלט בין אותן יצירות לבין המסמכים שנוצרו בתקופת הייעוץ החוזי בשני אופנים: הוכח כי התובעת העבירה טקסטים מהיצירות "AS IS" למסמכים שיצרה עבור המדינה, וכן כי תכני היצירות הועמדו על ידי התובעת לרשות המדינה. בית המשפט קבע כי יש בעירוב זה שנערך ביוזמת התובעת ועל דעתה לטובת הסבת הפרויקט ללאומי כדי להפוך את היצירות "לתוצרי יעוץ" ויש בעירוב זה כדי להקנות לנתבע את זכות השימוש בטקסטים שנוצרו קודם להתקשרות ככל שאלו הונחו לפתחו על ידי התובעת בתקופת הפעילות המשותפת. בית המשפט אף קבע כי לא הוכחה העתקה של המסמכים.
כאמור, יחד עם זאת קבע בית המשפט כי יש לפצות את אינס ב-200 אלף שקלים, בגין פגיעה מצומצמת בזכות המוסרית עקב אי אזכור שמה בעת השימוש בתכנים על גבי 3 מסמכים, זאת על אף שהוכח בפני בית המשפט כי התובעת עצמה "ויתרה" על הקרדיט עת ביקשה כי שמה לא ייכתב על מסמכים. עוד קבע בית המשפט, כי רק לפנים משורת הדין לא חייב את התובעת בהוצאות המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו