המטרה עלולה לא לקדש את האמצעים: האם השב"כ ייכנס לתמונה?

ההזנחה רבת השנים של הממשלה ושל רשויות האכיפה הולידה משבר משילות בחברה הערבית, שמתבטא, בין היתר, בפשיעה חמורה ובמעשי רצח כעניין כמעט יומיומי. הופעתן של טריטוריות הפשיעה האלימה והבלתי נשלטת לא נולדה לראשונה בישראל. יש לכך דוגמאות בעולם, כמו קרטלי הסמים בקולומביה או שכונות הפשע בניו יורק, אם כי יש להודות - אצלנו בכל זאת מדובר במקרה ייחודי, בשל ההיבט הלאומי של הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

לאחר שהזניחה את הנושא במשך שנים, הממשלה מבקשת להפעיל את נשק יום הדין - השב"כ, שירות הביטחון המסכל של ישראל, בעל האמצעים הדרקוניים שתכליתם היא המאבק בטרור.

הביטחון הלאומי

חוק השב"כ שנחקק ב־2002 קבע בסעיף 7 כי אפשר להפעיל את השב"כ גם כלפי יעדים אחרים, "בתחום אחר שקבעה הממשלה, באישור ועדת הכנסת לענייני השירות, שנועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים שחיוניים לביטחון הלאומי של המדינה".

האם "אינטרסים ממלכתיים שחיוניים לביטחון הלאומי" כוללים גם פשיעה חמורה? בדיונים החסויים על החוק שהתקיימו ב־1998, חברי כנסת מהימין ומהשמאל הזהירו שהחוק עלול להיות מנוצל על ידי ממשלות באופן שיפגע בזכויות אזרח.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז העלה כמה דוגמאות לתחומים אפשריים, וציין פשיעה בינלאומית, עבירות חמורות בינלאומיות ו"דברים שנעשים ברחבי הגלובוס ושבהם יש יתרון מקצועי מסוים לגוף כמו שב"כ, או לגופים מקבילים, על פני משטרה שגרתית".

זוכרים את איכוני השב"כ במהלך הקורונה? את הסמסים שקיבלנו שבישרו לנו כי נחשפנו לחולה מאומת? אלה הופעלו בידי השב"כ מכוח סעיף 7.

העתירות נגד השימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה אמנם נדחו, אך השופטים הגבילו את השימוש בהם והזהירו מפני ההשלכות.

נשיאת ביהמ"ש העליון, אסתר חיות, כתבה: "חברה דמוקרטית מוכנה לשאת פגיעה מסוימת, מתוחמת ומגודרת בזכויות אדם, ולעיתים אף בשלטון החוק, ככל שהדבר נוגע לאיומים המעלים חשש לגבי המשך קיומה. הרחבת המצבים שבהם ניתן לפנות לשירות ביטחון מסכל, אפוא, מעוררת חששות כבדים".

השופטים קבעו אז כי הפגיעה הכלכלית בכלל משקי הבית בישראל בשל הסגרים - וכמובן, הסכנה הבריאותית בצל המשבר העולמי של המגיפה - עולות כדי "ביטחון לאומי".

כדי לאמוד מה עולה כדי "ביטחון לאומי", בג"ץ קבע מבחן: "מבחן הסכנה החמורה והמיידית לאזרחי המדינה ותושביה או לסדרי המשטר שלה".

מבחן בג"ץ

נשיאת בית המשפט העליון חיות הסבירה: "ככל שמתרחקים מליבת העיסוק הביטחוני, על הממשלה מוטל הנטל להראות כי אכן מדובר בסוגיה המציבה סכנה חמורה ומיידית לאזרחי מדינת ישראל או לסדרי המשטר במדינה, באופן המחייב את התגייסותם של כלל הגופים, ובהם המשטרה ושירותי הביטחון, לצורך התמודדות עם האתגר".

נדרש רף גבוה במיוחד של סכנה לאזרחי והמדינה ולתושביה. אמנם לא מדובר בהכרח באיום קיומי או באיום חתרני מעשה ידי אדם, אך ברור כי אין הכוונה לאיומים שגרתיים על הסדר הציבורי, שעימם מתמודדות רשויות האכיפה האזרחיות מדי יום.

דרישת המיידיות קובעת ש"הסכנה חייבת להיות כזו שאין בנמצא אפשרות מעשית לפתח אמצעים אלטרנטיביים מתאימים יותר להתמודדות עימה טרם התממשותה".

האם החלטת הממשלה להפעלת השב"כ על הפשיעה במגזר הערבי עוברת את מבחן בג"ץ? לא בטוח בכלל, והעתירות נגד החלטת הממשלה בוא תבואנה.

הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענת מיסד־כנען, כבר חיוותה דעתה כי היא מהווה "שינוי דרמטי של סדרי העולם באכיפה הפלילית בישראל, והיא משליכה באופן עמוק ויסודי על אופיו של המשטר הדמוקרטי".