עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח משפחת דוואבשה בדומא, הגיש אתמול תביעת נזיקין נגד השב"כ בסכום של יותר מ־5 מיליון שקלים. את התביעה הגיש בן אוליאל באמצעות עו"ד מנשה יאדו מארגון "חוננו", ובה הוא דורש לפצות אותו בעקבות "חקירת הצורך" האלימה שעבר בשב"כ, כפי שהוא מכנה אותה בתביעה, "העינויים" והנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהם.
בכתב התביעה מתאר עו"ד יאדו את שאירע בחקירה - "העינויים", כלשונו - שאותם עבר בן אוליאל לטענת התביעה בניסיון של השב"כ לחלץ ממנו הודאה בהצתה.
בתביעה נכתב כי עד לקבלת החלטה מפורשת שתתיר את הפרסום, לא יפורסמו שיטות העינויים הגופניים הקשים שעבר התובע, אך בשלב זה כבר ניתן לפרסם את הפגיעות הקשות בתקופה שקדמה לעינויים: "התובע עבר השפלות, איזוקים ממושכים בלא צידוק כדין, מקלחות קרות, ליל חורף בלי מעיל, פגיעה ברגשות הדת בהשמעה מכוונת וממושכת של שירת נשים, נגיעה מכוונת של אישה בגופו של התובע, איומי מדובבים, אלימות וניבולי פה קשים. העינויים גרמו לפגיעה רבתי בתובע, בגופו, ברגשותיו, בזכותו על גופו, באוטונומיה שלו, בזכותו לשתוק בחקירה ובזכותו לבחור ולעצב בלא אונס את מהלך חייו".
"נאנס למסור גרסה"
כתב התביעה מפרט את הנזקים שנגרמו לבן אוליאל בעקבות העינויים: "כתוצאה מהעינויים נאנס התובע למסור גרסה מפלילה, שבה כופר התובע עד היום, שמכוחה בלבד הורשע התובע במאסרי עולם ממושכים, ונגרמה לו פגיעה נפשית ממשית שממנה סובל התובע עד היום".
עו"ד יאדו מסר ל"ישראל היום" לאחר הגשת כתב התביעה: "ההחלטה לחקור את עמירם בעינויים פיזיים פרצה באופן בוטה את גדרי ההגנה שהקנה הדין לנחקרים, ותביעה זו באה לעשות צדק מתקן בהיבט זה עם עמירם, ובתוך כך להעמיד על מכונם הנכון את גדרי האיסור בעינוי נחקרים בחקירות שב"כ".
בספטמבר השנה, בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בן אוליאל על הרשעתו בפרשת דומא, והותיר על כנו את גזר הדין של שלושה מאסרי עולם. השופט יוסף אלרון נימק כי הוא מקבל את הודאותיו המאוחרות של בן אוליאל, אלה שנתן אחרי החקירה האלימה בשב"כ, ולא במהלכה. בן אוליאל עבר בשב"כ "חקירת צורך", שבה ניתן מבחינה משפטית להפעיל אמצעים אלימים כדי למנוע טרור.
אוליאל הודה ברצח בחקירת הצורך הראשונה ובחקירות שנערכו אחריה, אלא שהודאות אלה כבר נקבעו כלא קבילות. הערעור הוגש ביחס לקביעות בית המשפט המחוזי, בדבר קבילות ההודאות שבן אוליאל מסר החל מ־36 שעות לאחר סיום חקירת הצורך הראשונה ועד לתחילת חקירת הצורך השנייה.
סנגוריו של בן אוליאל טענו כי מעת שהופעלו "אמצעים מיוחדים", כל ההודאות שהושגו לאחר מכן פסולות. "טענה זו אינה נטולת היגיון. במידה מסוימת, מפתה לאמצה", כתב השופט אלרון, אך דחה אותה. "פסיקתו העקבית של בימ"ש זה אינה מכירה בפסלות אוטומטית של הודאות מאוחרות, כדוגמת זו הנטענת לפנינו. למעשה, הסנגורים מבקשים מאיתנו לאמץ בנסיבות אלו, על רקע עקרונות חוקתיים, את תורת 'פרי העץ המורעל'.
"אך דוקטרינה זו נדחתה במשפט הישראלי. המקרה שלפנינו, חריג ככל שיהיה, אינו מצדיק הבחנה עקרונית בין עניינו של המערער למקרים דומים שקדמו לו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו