מחיבוק - לטונים צורמים: מה קרה לג'ורג'ה מלוני?

בחודש פברואר 2020, נשאה חברת הפרלמנט האיטלקי ג'ורג'ה מלוני נאום מרשים בכנס של תנועת השמרנות הבינלאומית שהתקיים ברומא. מלוני עמדה אז בראש מפלגה בת שלושה חברים, וכמי שבאה מחוגים בעלי שורשים ניאו־פשיסטיים, היא נאבקה לקבלת לגיטימציה. היא ביקשה לנאום בכנס השמרני והפגינה בקיאות מרשימה בעקרונות ספרו האחרון של ד"ר יורם חזוני, "The Virtue of Nationalism", שהפך למעין מורה נבוכים של התנועה הגלובלית.

מלוני הזדהתה אז לחלוטין עם עיקרי התורה: חיזוק מדינות הלאום, פטריוטיזם, ערכי המשפחה, מאבק בהגירה האסלאמית ושלילת הפרוגרסיביות. בד בבד, היא נתפסה כתומכת מובהקת של מדינת ישראל, דונלד טראמפ והמאבק שהם מובילים. אבל טונים צורמים שנשמעים באחרונה מרומא מעוררים את השאלה אם כל זה עדיין בתוקף, ואם לא קיים כרסום גורף בתמיכה בנו בימין האירופי והאמריקני.

בשש השנים שחלפו מ־2020 הפכה מלוני לראשת ממשלת איטליה. היא עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר, וכנראה תצליח להשלים קדנציה מלאה, הישג חסר תקדים בפוליטיקה האיטלקית. אבל איפה ניצבת הדבקות הרעיונית שלה, במיוחד בכל מה שנוגע אלינו ולתמיכה בדונלד טראמפ? רק בשבועות האחרונים פורסם שאיטליה אסרה על מטוסים אמריקניים להמריא משטחה להפציץ באיראן, שלא לדבר על ההודעה שהסכם ההגנה עם ישראל לא יתחדש באופן אוטומטי. האם זה אומר שמלוני שינתה את דרכה?

לפי אופיר העברי, מראשי מכון הרצל ופעיל בתנועה השמרנית העולמית, שום דבר לא השתנה. מלוני היא מעל הכל פוליטיקאית סופר־מחושבת, שמתמרנת כדי לשמר את בסיס הכוח שלה. הנה, רק בסוף השבוע התייצבה איטליה לצד ישראל ודחתה בתוקף את היוזמה הספרדית להשעות את הסכם האסוציאציה. גם את ההצהרות על שילוח מטוסים לאיראן והסכם ההגנה עם ישראל הוא רואה כלא יותר מקריצה טקטית למצביעים מסוימים. 

משמעות ההפסד של אורבן

אבל האם התמרונים של מלוני לא מלמדים על שינוי בדעת הקהל האיטלקית והכלל־אירופית נגדנו, במיוחד כשהעיתונות האירופית ברובה מאשימה יום־יום את ישראל בביצוע ג'נוסייד? לא בהכרח. כי התופעה שגורמת לאירופאים רבים להזדהות איתנו רק מתחזקת, וזו ההשתלטות האסלאמית על היבשת. לפי העברי, לפחות 50% מהציבור האיטלקי אוהדים את ישראל, אבל כיוון שהבחירות יכולות להיות מוכרעות על אחוזים ספורים, מלוני מנסה לזרוק עצמות גם למרכז, מבלי לשנות את עמדותיה הבסיסיות. היא מתמרנת, כנראה, בניגוד לוויקטור אורבן בהונגריה, שהציג קו שיטתי ונחוש, ושילם מחיר.

אורבן הוא אכן ידיד ישראל אמיתי, לא רק בעל ברית של אינטרסים, כמו מלוני. אבל חשוב לשים לב שאורבן הפסיד בבחירות לאיש ימין אחר. כלומר - הסיבות לכישלון אינן קשורות לישראל או לערכי הליבה של הונגריה - מדינה העומדת על הזהות הלאומית שלה ומסרבת להיכבש בידי האסלאם והפרוגרסיביות.

פענוח המגמה ביבשת הישנה מדריך את מי שקורא עכשיו לזנוח את אירופה ולהקדיש מאמצים למזרח הרחוק ולאסיה. זו בוודאי המלצה נכונה, אבל לא בטוח שהמשחק שלנו נגמר גם באירופה, כי התהליכים שפועלים נגדנו ממשיכים לקומם חלקים גדולים באוכלוסייה המקומית. כך, למשל, בסלובניה עומד לחזור לראשות הממשלה יאנז יאנשה, אחרי שהשלטון האנטי־ישראלי של רוברט גולוב, שנקנה על ידי קטאר, התרסק. יאנשה, ידיד ישראל מובהק, כבר הודיע שיעביר את השגרירות לירושלים ויבטל את ההכרה במדינה פלסטינית.

אכן, ממשלים פרוגרסיביים, כמו אלו ששולטים בספרד ואפילו באנגליה, הולכים ומקצינים בניסיון לשרוד פוליטית, אבל ישנם סימנים שבכך הם דווקא דוחקים את בסיס הציבור נגדם. בד בבד, מול הסנטימנט הימני הגואה כנגד הכיבוש המוסלמי והפרוגרסיביות, ניכרת מגמה של הדיפ־סטייט להוציא את מנהיגי הימין אל מחוץ לגדר, בכל מחיר. ראו את ביטול תוצאות הבחירות ברומניה, הוצאת מארין לה פן מהמרוץ בצרפת באמצעות משפט מעושה, בגלל שהיא מובילה בסקרים, השלכת בולסונארו לכלא בברזיל, כמו גם מעצר חברים מהשלטון הימני הישן בפולין. שלל שיטות בולשביקיות אנטי־דמוקרטיות מופעלות כדי לעצור את הסנטימנט הימני. נא עיינו במסע השקר והעלילה הגלובלי שהתנהל נגד אורבן, כאילו הוא מרסק את הדמוקרטיה בהונגריה ולעולם לא יאפשר את החלפתו בבחירות.

אפקט קרלסון

לא פחות מדאיג הוא המצב בארה"ב. בעוד ממשל טראמפ הוא אכן הקרוב לישראל מעולם, העתיד מאיים. עכשיו כבר ברור שיהודי ארה"ב, שהצביעו ברובם כל השנים לדמוקרטים, ייאלצו לחפש בית אחר, לפחות אלה מהם שלא הפכו לאוטו־אנטישמים. גם בארגונים היהודיים המרכזיים איבדו כל תקווה מהמפלגה הדמוקרטית, שהשוליים הקיצוניים השתלטו עליה. לא בכדי הודיע השבוע הפרקליט המפורסם אלן דרשוביץ שהוא עוזב את הדמוקרטים ומתפקד, לראשונה בחייו, לרפובליקנים. 

אבל גם בימין לא הכל דבש. מאבק על נשמת המחנה הרפובליקני ניטש בעוצמה, ומערב בתוכו אנטישמיות קיצונית ושטנה לישראל. כוכב התופעה, כידוע, הוא טאקר קרלסון, פעם תומך מובהק של טראמפ וחבר כבוד במחנה השמרני הגלובלי, הפרו־ישראלי. הוא הצטרף לקבוצה ותיקה בימין האמריקני, המכונה אלטר רייט - ימין אלטרנטיבי. אבל בעוד האלטר רייט הוא מחנה אקלקטי, הזוי, ולא בעל השפעה ממשית - העריקה של קרלסון ואחרים מאיימת לפרק את המחנה עצמו, כמו גם את הזיקה הפרו־ישראלית שלו.

מי שהכיר את קרלסון בגלגולו הקודם נדהם מגילויי האנטישמיות הטורפנית שלו, שמאשימה את היהודים בכל הרע והשטני שבעולם. אנטישמיות נאצית, לא פחות. מתודלק בכסף קטארי, אולי גם רוסי, חותר עכשיו קרלסון למוטט את ממשל טראמפ. אבל, לדברי גורמים מצמרת המחנה השמרני העולמי, לאחרונה הוא מאבד השפעה. כשרק ערק מהמחנה, היה חשש שיסחף מוקדי כוח והשפעה רפובליקניים מרכזיים. למשל, התבטאויות של כמה מראשי מכון "הריטג'" - גורם המחקר רב־ההשפעה בימין, עוררו דאגה. אבל דווקא בכינוס של ראשי מכון הריטג' לפני כשבוע בלוס אנג'לס התגלתה תופעה הפוכה. הנואמים המרכזיים העלו על נס את ישראל כמדינה וכבעלת ברית מופתית של ארה"ב, לא פחות. על בסיס המודל שלנו, הם קראו להפוך את יפן לבת דמות של ישראל באסיה.

בהקשר תופעת קרלסון, נטען שגם סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס מפנה כלפינו כתף קרה במחשכים. אבל גם כאן - מי שנמצא בקשר אישי ישיר עם סגן הנשיא, מנפנף את הטענות בבוז.

אך גם אם מתקפת קרלסון נבלמה, ברור שגם בסיס התמיכה האמריקני הרפובליקני הפך למאתגר. בכל מקרה עומדת למדינת ישראל ולעם היהודי ידידות אמת כמעט בלתי רציונלית, כמו זו של חבייאר מיליי נשיא ארגנטינה, שבה כולם הבחינו השבוע. מיליי לא לבד ברחבי הגלובוס, וגם לכך יש חשיבות.