בזמן שניהלנו ויכוחים עקרוניים על כן או לא לאפשר לילדינו להתחפש לרוחות רפאים ולחגוג את ליל כל הקדושים אז סין און טי.וי, במערכת הציבורית בישראל דווקא הוסרו די הרבה מסכות. כמה אירוני יכולה להיות המציאות אצלנו.
נחשפו האזנות סתר מצמררות בשב"כ, לכאורה כדי לחבל בהבאת ראש שירות מבחוץ. נחקרים חשדות להדלפה ביודעין - ואולי בכוונה - של חומרי חקירה מהחלונות הכי גבוהים במשרדי הפרקליטות הצבאית. עולה חשש שהדברים נעשים בידיעת, ואולי אפילו תחת חיפוי, היועמ"שית.
כולם וכולן בחזקת חפים מפשע עד שלא הוכחה וכו' וכו'. אבל פתאום כבר לא כל כך מוזר לדבר על דיפ־סטייט. מדינת עומק שפועלת במחשכים כדי לחבל ביכולת של הממשלה הנבחרת לממש את ריבונותה, או לכל הפחות לשבש חלק מהחלטותיה. יד נעלמה - בעצם ידיים נעלמות, עושות מה שעושות כדי לעצב את המציאות ולשמור מכל משמר על אינטרסים, סודות וכוח.
אבל זה לא טור על דיפ־סטייט, וגם לא על הכובע שאולי יצטרכו לאכול כמה מבקרי תקשורת, פוליטיקאים ופרשנים, שהתגוללו פה בשנים האחרונות על כל מי שהעז לחשוד בקיומה של מציאות מעין זו, והלעיגו את החשדות המוצדקים בהשמצות כמו "מפיצי תיאוריות קונספירציה".
לא, זה לא טור של "אמרנו לכם", גם כי שום דבר לא עוד לא הוכח, וגם כי אנחנו עדיין אומרים. מה שמעניין הוא החממה, האקלים, שבתוכו נעשו הפעולות המיוחסות לגורמים בתוך השב"כ, הפרקליטות הצבאית, פרקליטות המדינה - ומי יודע איפה עוד.
בשמלה עם תמונה של היועמ"שית
לרעיון העל שאפשר את הטירוף הזה קוראים בשם אחד: "שומרי הסף". זה מיתוס מכונן שטופח פה על ידי מובילי המחאה ומחוללי הקונפליקט החברתי בשנים האחרונות. לפי המיתוס הזה, בישראל אין יותר מבנה של רשויות נפרדות המאזנות ובולמות זו את זו כפי שלימדו אותנו בספרי האזרחות.
בישראל שולט משטר של דיקטטורה בהתהוות, שמחזיק בעוצמה לא מידתית ובלתי מרוסנת וזומם לנצל אותה כדי לחולל שינויים מבניים, שימוטטו את המשטר הדמוקרטי. המשטר הזה מצריך פיקוח הדוק ופעיל על ידי גורמים מקצועיים, שוחרי דמוקרטיה. החברה הישראלית זקוקה אפוא להגנה מפני הממשלה המסוכנת, ומי שנחלצים ומתגייסים לספק את שירותי האבטחה הם "שומרי הסף".
שומרי הסף הם בראש ובראשונה ראשי מערכת המשפט - היועמ"שית, שופטי בג"ץ, ובשלב מסוים גם הפצ"רית - שמחזיקים את הקו הראשון בקרב מול הממשלה והעומד בראשה. לצידם ממלאים תפקיד הרואי גם ראשי מערכת הביטחון - רמטכ"ל, ראש שב"כ, מפכ"ל - שמהם מצופה בשעת חירום להציב קו אדום להנהגה הפוליטית ולהצהיר על נאמנות ל"שלטון החוק", כלומר למערכת המשפט ולא לממשלה.
במקום לחזק את האינסטינקט הביקורתי, מובילי המחאה טיפחו תרבות סגידה ואידיאליזציה מסוכנת של "שומרי סף". מרוב פולחן אישיות, נעלמה מעיניהם האפשרות הבסיסית שגם אותם הכוח יכול להשחית
תרחישים מעין אלה נידונו בהרחבה וברצינות תהומית בפורומים, בפאנלים, בימי עיון, בטורי פרשנות ובנאומים סביב המחאה נגד הרפורמה המשפטית - סליחה, ההפיכה המשטרית.
את תפיסת המציאות הזו ליווה כל העת פולחן אישיות. בהפגנות, בשלטים, בעיתונות - התפתחה סביב שומרי הסף תופעה של הערצה קולקטיבית. בהפגנות נישאו שלטים עם דיוקנאותיהם, הופצו שלטי חוצות עם תמונותיהם, קמפיינים שלמים הופקו למענם והם התקבלו במחיאות כפיים ובתשואות בהופעותיהם הציבוריות. רק בתרבות של סגידה כל כך חסרת מודעות עצמית יכולה מנהיגת מפלגה לשעבר, זהבה גלאון, לצעוד בשבוע האופנה עם שמלה שעלה מודפסות תמונותיהן של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה והשופטת אסתר חיות.
רק בתרבות של הערצה אינפנטילית יכול ארגון לכאורה רציני כמו האגודה לאיכות השלטון להציף את המרחב הציבורי בשלטים מעוררי גיחוך ורחמים, הנשבעים בפני היועמ"שית "לעולם לא תצעדי לבד". רק באווירה של פולחן אישיות שמזכירה את עידן הסגידה לגנרלים של ישראל הצעירה, יכולים ראשי מחאה להוביל הפגנות נגד הכוונה להדיח את ראש השב"כ רונן בר.
התוצאה של פולחן הסגידה ל"שומרי הסף" הוא אובדן טוטאלי של חוש הביקורת האזרחי. הכוח החברתי שלכאורה נשבע להגן על התרבות הדמוקרטית, ושאנשיו מייצגים לכאורה את השאיפה האזרחית להתנגדות פעילה לכוחו הבלתי מרוסן של השלטון, הפכו את עצמם לכלבלבי השמירה של מוקדי העוצמה הכי אפלים שפועלים במשטר הדמוקרטי. לרבות משטרה חשאית.
מרוב דמוניזציה לממשלת הימין, זיהוי תהליכים מדומיינים והשוואות מגוחכות בין נתניהו לצ'אושסקו ולהיטלר, שכחו פה דבר אחד: הכוח המרסן של הממשלה הוא הבחירות. אבל דווקא ראשי מערכת המשפט וכוחות הביטחון - ובעיקר הפרקליטות ושב"כ - מחזיקים בעוצמה כמעט בלתי מבוקרת, בשליטה טוטאלית על הארגונים הסרים למרותם המוחלטת, ומעל לכל - אין עליהם כמעט שום פיקוח דמוקרטי ואזרחי אפקטיבי. הם מוקדי הכוח הבלתי־נבחרים שמצריכים פיקוח. בכל חברה שוחרת דמוקרטיה זה היה צריך להיות ברור, שגם עליהם צריך להפקיד שומרי סף.
למי קראתם קונספירטור?
בפועל, במקום לחזק את האינסטינקט הביקורתי, מובילי המחאה טיפחו בהתמדה גישה נאיבית, ואפילו מסוכנת, של האזרחות הדמוקרטית; תפיסה שמושתתת על אידיאליזציה רומנטית של "שומרי סף". נעלמה מעיניהם לחלוטין האפשרות הכל כך בסיסית, כל כך אלמנטרית, שגם הכוח שלהם יכול להשחית.
לגופים עתירי עוצמה וכוח יש אינטרסים, ולפי כל היגיון ארגוני וסוציולוגי הם פועלים לא רק למימוש התכלית החברתית הרשמית שלהם, אלא גם כדי לשמר את כוחם, את מעמדם, את האינטרסים, הסודות וזיקות הגומלין ביניהם. אבל בתנועה להצלת הדמוקרטיה פוטנציאל של שחיתות בגופים אלה, או סתם שימוש לרעה בכוח, הם בגדר מחשבה אסורה. וכל מי שמצביע על אפשרות כזו - הוא או קונספירטור, או ביביסט עיוור.
הם לעגו בלי סוף לביביסטים, לשוואישים, לכת העיוורת ולשופרות הנרצעים - וכל אותו הזמן הם הפכו את עצמם לעדת המעריצים השרופה של ראשי מערכת, שאפילו את הזכות לבחור בקלפי אין להם. התוצאה היא שקריסתם המוסרית של שומרי הסף מתקבלת בהלם ובשתיקה בערבות קפלן.
אבל שאון הנפילה מהאולימפוס מחריש את אוזניו של כל מי שמוכן לראות ולהאמין שהאלים הם בני תמותה. וזה הלקח הגדול שצריך לקחת מכאן: מי שדמוקרטיה יקרה לליבו, ומי שרוצה לטפח בישראל אזרחות ביקורתית פעילה, מוכרח להפנים שאי אפשר לחנך לביקורת המוסדות הפוליטיים בלי לייצר חשדנות אזרחית גם כלפי כוחם של המוסדות הלא נבחרים. החברה הישראלית נגמלה מהסגידה העיוורת לגנרלים אחרי מלחמת יום כיפור. הגיע הזמן להיגמל מההערצה האינפנטילית ל"שומרי הסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו