על תהיות וטעויות: כך נראית מדינה במבוכה - ולא "כפסע מהניצחון"

22 חודשי מלחמה, מאותו בוקר שחור של 7 באוקטובר ועד היום. מאותו מחדל נוראי למלחמה רב-זירתית, ובדרך עימות ישיר מול חיזבאללה ולקראת שינוי המציאות בזירה הצפונית, מלחמה עצימה בשלושה סבבים מול איראן, כשהאחרון בהם היה העצים ביותר ואולי הביא לשינוי משמעותי במיידיות האיום הגרעיני על ישראל.

אבל ברצועת עזה המלחמה נמשכת ונמשכת, עם הרבה סלוגנים ואיומים ובינתיים ללא ניצחון (למרות שלפני שנה ויותר היינו כ"פסע" ממנו) ו"שערי הגיהנום" לא נפתחו על חמאס (למרות ששר הביטחון חוזר בערך כל שבועיים על אותו איום).

דבר והיפוכו

מתחילת המלחמה ברצועת עזה, נמנעת ישראל מלקבל החלטות, נגררת אחרי יוזמות חיצוניות ומעת לעת מופרכים רעיונות מקומיים, שמרביתם חסרי תוכלת, עם היתכנות מוגבלת ובעיקר לא מקדמים אותנו בהשגת מטרות המלחמה.

במהלך המלחמה התחלנו "לקדש" את הצירים, תחילה היה זה ציר פילדלפי שכונה (על ידי ראש הממשלה) כ"ציר הרשע" וכ"איום קיומי" על ישראל, הוא התחלף בציר מורג ולפרק זמן קצר הבליח לתודעתינו ציר מגן עוז (ציר המחלק את חאן יונס). כל אחד מהצירים בתורו חדל מלהיות את מה שכינו אותו והיווה נקודות נסיגה במשא ומתן שלא התקדם לשום מקום.

גרוע מכך, אלה אותם הרעיונות שאינם נשענים על מדיניות, אסטרטגיה או תוכנית עם הגיונות סדורים, שלבסוף המציאות מביאה לתוצאה הפוכה בהחלט.

בחודש מארס האחרון התגבש רעיון שתורגם להנחיה צבאית - לאסור הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה ואחד השרים הבכירים (שר האוצר בצלאל סמוטריץ') אף הדגיש כי "אף גרגר אורז לא ייכנס לרצועת עזה". לא עברו ארבעה חודשים, ועצירת הסיוע ההומינטרי הפך "להצפה" הומניטרית, כאשר ראש הממשלה מזמין כל מדינה להיות שותפה למבצעי האספקה באוויר וביבשה. כך איבדה ישראל את אחד המנופים המשמעותיים מול חמאס.

דוגמא נוספת, לא פחות מטרידה שמעלה תהיות, הינה סירובה של ממשלת ישראל לדון מיומה הראשון של המלחמה "ביום שאחרי" חמאס ברצועה. לשם כך גויסו כנופיות מקומיות שכמובן ולא יצרו שינוי מהותי, וישראל הרשמית סירבה והדפה כל נסיון לדון בחלופה השלטונית והניהולית (יוזמת קהיר, הצעת סעודיה ועוד).

בשבוע החולף קיבלנו את היוזמה הצרפתית להכיר במדינה פלשתינית - אז הסירוב לדון בחלופה שילטונית יביא עלינו הכרה במדינה פלשתינית. אולי זה רחוק מהקמת מדינה בפועל, אך נזכיר את ההיסטוריה שלנו - שהצהרת בלפור (1917) ואחריה מלחמת העולם השניה ואירועי השואה הביאו, לאחר שלושים שנים, להקמת מדינת ישראל.

נקווה שהדוגמא תישאר בגדר דוגמא בלבד, אך אי אפשר להתעלם מהתהליך שהבאנו על עצמנו בהעדר מדיניות ואסטרטגיה ברצועת עזה. איבוד הלגיטימציה למלחמה, בידוד בינלאומי ואוליאף סללנו את הדרך (הארוכה) להקמת מדינה פלשתינית.

דוגמא שנמצאת בליבת המלחמה היא ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים. ישראל היא זו שיזמה במאי שנה שעברה את רעיון ההסכם בפעימות, מתוך רצון להימנע מסיום המלחמה. עמדה שהיתה אבן נגף עד לאחרונה להתקדם בנתיב כלשהו לשחרור החטופים.

לפתע פתאום: "גורם מדיני בכיר בלשכת ראש הממשלה" (ראש הממשלה עצמו?) מודיע ביום חמישי האחרון, כי זו העת לעיסקה אחת לשחרור כל החטופים בפעימה אחת, האם מישהו יודע או יכול להסביר מה קרה בימים האחרונים שלא קרה בשבועות ובחודשיים האחרונים? דבר והיפוכו.

מלחמת חוסר ברירה

אז ממלחמה שהתחילה ממצב של "אין ברירה" עם לגיטימציה בינלאומית מקיר לקיר, ללא סייגים וללא גמגומים, הגענו למציאות של דרך ללא מוצא. ההתעקשות שלא לדון ביום שאחרי ולא ליזום מצבי סיום מלחמה הביאו את הרעיונות השונים להתהפך עלינו ולגרור את מדינת ישראל למצבים שמסיטים ממטרות המלחמה העיקריות.

יותר מכך, זה הופך לאיום על המדינה והחברה כולה - מעצירת הכספים האירופאיים לאקדמיה, למחקר ולפיתוח, ועד להתגברות גלי האנטישמיות בעולם, בידוד בינלאומי שעלול להביא לצעדים מגבילים על הישראלי הממוצע, אמברגו נשק וחרמות על סוגיות רכש שונים.

כך נראית מדינה במבוכה ולא מדינה הנמצאת כפסע מניצחון. דרושה מדיניות ואסטרטגיה, דרוש מצפן שיכוון את כל הפעולות והרעיונות ועד שזה יקרה נמתין לרעיון הלא מוצלח הבא.

הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי