לאחר 19 חודשים של מלחמה מאתגרת, מורכבת, רבת זירות ודיווחים קודרים התבשרנו שבוע שעבר כי מערכת הלייזר ("מגן אור") ליירוט מטרות תלול מסלול וכלי טייס בלתי מאויישים קצרי טווח סיימה את שלב הפיתוח ותימסר להפעלה מבצעית בידי חיל האוויר, מערך ההגנה האווירית. חדשות טובות בבליל החדשות האחרות.

מיבצוע מערכת הלייזר, תוצאה של תהליך פיתוח ארוך שנים עם לא מעט אתגרים ופריצות דרך טכנולוגיות הוא אכן בשורה. עיקרה, היכולת להשתמש באנרגיית חשמל רבת עוצמה "ולתרגם" אותה לקרן ממוקדת שמיירטת מטרות על ידי חימום, יזימת הראש הקרבי או שריפת כנף/גוף כלי הטייס ולהביא לנטרול האיום. עד לפני שנים, על גבול הדימיון והנה ישראל שוב הקטר העולמי לתהליכי פיתוח, במקרה הזה בטחוני.

שדה ניסויים

שדה הקרב המבצעי שימש בשנה האחרונה כחצר אחורית של שדה ניסויים. הצבת המערכת בסביבה המבצעית איפשרה למידה רבה, קיצור תהליכי פיתוח וניסויים, החיכוך המבצעי ביגר את המערכת ואיפשר אף שימוש ביכולות מוקטנות כדי לצבור ניסיון מבצעי. מיצוי מיטבי של הזדמנות המלחמה בפיתוח יכולת חדשה.

המערכת תביא איתה יירוט "שקט" (אין רעשי יציאת טילים או פיצוצי טילים באוויר), יירוט מהיר יותר (אין זמן מעוף טיל, יש "קרן יירוט" במהירות האור), כלכלת חימושים אחרת (אין צורך במחסני טילים, בפריקות וטעינות של משגרים, צריך אספקת אנרגיה רצופה ובעוצמה הנדרשת) וכל זאת בעלות זניחה ביחס לעלותם האדירה של מיירטים המוכרים כיום (מאות דולרים לעומת עשרות אלפי דולרים).

מערכת הלייזר תכניס אותנו לעולם חדש של מערכות נשק "אחרות", שאין לי ספק שככל שיעבור הזמן המערכת תשתדרג, תרחיב יכולותיה וביצועיה ותפרוץ תחומים ועולמות אחרים. במירוץ הלמידה ובתחרות ההתחמשות ביננו לבין הצדדים האחרים, אין לנו ברירה אלא לנצל את החיכוך המבצעי - ולמתוח את יכולות המערכות ולהביאם להתמודד עם איומים גדולים, רחוקים ומאתגרים הרבה יותר.

כך היה עם כיפת ברזל - שמאז היירוט הראשון בשנת 2011 (7 באפריל) ועד היום עברה שינויים, שלמעט השם "כיפת ברזל" שום דבר לא דומה לאותה מערכת שהתחילה את צעדיה הראשונים לפני 14 שנים. כך יהיה עם מערכת הלייזר החדשה, "מגן אור".

אין מערכת בלי מיגבלות ובלי חסרונות ולכן המערכת החדשה תצטרף למערך וליכולות הקיימות, תרחיב את ארגז הכלים ובשלב הראשון תפעל בצמוד לכיפת ברזל, תוריד מהעומסים על המערכת ותאפשר מיקוד בפלח איומים מצומצם יותר. עם הזמן המערכת תיצטרך לדעת לפעול כמערכת עצמאית ולנתק את התלות בכיפת ברזל ולהרחיב את גמישות הפעולה וההיערכות.

השיח בשבוע האחרון לקראת קליטתה של המערכת מעלה תהיות וחששות אחרים. ראשית, המערכת בהצטרפותה למערכות הקיימות לא תאפס את האיומים, עדיין יהיה אותו אחוז קטן, שיקטן, של איומים שלמרות ועל אף שלל היכולות ,לא ייורטו ויפגשו את היעדים שלהם במדינת ישראל.

מערכת "מגן אור"

אסור לציבור להיכנס לשאננות מיותרת בעימות הבא או בהתרעה הבאה ועליו להמשיך ולהתנהג כאילו אין הגנה אווירית שמיירטת איומים, או לקוות שהתוצאות תהיינה מצוינות ואף יותר מאלה שהיו עד כה. שנית, למקבלי ההחלטות יש נטייה "להתאהב" במערכות ההגנה, הן מאפשרות לחמוק ולדחות החלטות קשות, הן מסכלות איומים ולא מאלצות להגיב בליית ברירה. לכן, צריך לקוות שמערכת "מגן אור" לא תשכ(ק)ר את מקבלי ההחלטות.

דווקא היום עם ההתקרבות לקליטת היכולת המבצעית החדשה, עלינו לזכור כי תפקיד ההגנה האווירית , מעצם ניטרול וסיכול האיומים מהאוויר, הוא לאפשר קבלת החלטות רציונלית ולא מתוך אילוץ ולאפשר את ההחלטה על המענה, התגובה וההתקפה בנקודה, בזמן ובתנאים הנכונים והנוחים לישראל. אם היכולת החדשה תקבע את החשיבה ותימנע את אותה החלטה, הרי שלא הצלחנו.

רק שילוב בין הגנה יעילה להתקפה קטלנית יביאו לתוצאה רצויה, ויתור על אחד מהמרכיבים , והמענה הצבאי יהיה חסר . אלה יחדיו ימשיכו ויהיו רק הבסיס לרגל המדינית שתשלים את המהלך הצבאי. כך היה לפני כניסת הלייזר לשירות מבצעי וכך יהיה גם לאחר מכן.

תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי.