אסור לנרמל את האיום מתימן: הקו הדק בין הבלגה לבין הרתעה ומניעה

חידוש הלחימה לפני כחודש וחצי ברצועת עזה הוביל, כצפוי, לחידוש שיגורי הרחפנים וטילי הקרקע-קרקע של החות'ים מתימן לעבר ישראל. החות'ים ממשיכים בפעילותם למרות מיתקפה אמריקנית חסרת תקדים על 800 מטרות במשך פרק הזמן הזה.

בסוף השבוע האחרון בלבד, נרשמו שלושה שיגורים ורחפן אחד ביום שישי/שבת, ולפני כשבועיים ארבעה שיגורי טילים נפרדים. מהלכים אלה של החות'ים הכניסו כמעט את כל תושבי ישראל למרחבים מוגנים - תחילה באיזור חיפה והצפון, אחר־כך בגוש דן ותל אביב, לאחר מכן בירושלים ולבסוף באזור באר שבע והנגב.

שיגורי הטילים מתימן, שהחלו באוקטובר 2023 כשכוונו לאזור אילת, הצפינו במהלך השנה לאזורי גוש דן וירושלים, ובשבועות האחרונים הגיעו למרחב חיפה והצפון - כחלק מהניסיון של החות'ים לשדרג את יכולותיהם ולהאריך את טווח הטילים.

במהלך 17 חודשי המלחמה הראשונים, שיגרו החות'ים כ-40 טילי קרקע ארוכי טווח לעבר ישראל, אך בחמשת השבועות האחרונים בלבד שיגרו כמעט מחצית מכמות זו. כיום מסתכם סך הטילים ששוגרו לעבר ישראל ביותר מ-60 טילים - היקף ותדירות חסרי תקדים, במיוחד לאור הנוכחות האמריקנית המשמעותית במרחב והמיתקפה האווירית הנמשכת על החות'ים.

אסור להיות מופתעים - כמי שמכירים את אופי המלחמה בארגוני טרור, אפילו סמי-מדינתיים, אנו יודעים שאין מושג של "זבנג וגמרנו" או השמדה מוחלטת של יכולות. מבט על התנהלות החות'ים במהלך 7 שנות מלחמה נגד ערב הסעודית מלמד על דפוס הפעולה שלהם: הם שיגרו אז כ-430 טילים (טווח של עד 1,200 ק"מ), כלומר כ-60 טילים בשנה - ותדירות דומה נראתה גם מול ישראל.

מדובר באסטרטגיה של ניהול כלכלת חימושים, שמבטיחה רציפות של איום לאורך זמן. מערכה ארוכה כזו משרתת את האינטרסים של החות'ים (וגם את פטרונם האיראני), אם כי עם הזמן, החות'ים מפתחים עצמאות הולכת וגוברת בדרך הפעילות שלהם.

טעות לחשוב ולתפוס את החות'ים כארגון המצויד באנשים עם כפכפים וחמורים (הגם שיש גם כאלה...). מדובר על ארגון (מדינה) עם יכולות ייצור עצמאיות של טילי קרקע-קרקע וכלי טייס בלתי מאויישים, המבוססת על ידע וטכנולוגיות מיובאים מאיראן וסין. החיכוך המבצעי והמלחמתי בעשור האחרון הביא לפיתוח תעשייה ויכולת ייצור מתקדמות ומשוכללות, כולל תשתיות תת קרקעיות העמידות (לפחות בחלקן) מפני תקיפות אוויריות.

דילמה אסטרטגית מול האתגר התימני

ישראל נמצאת במבוי של דילמה אסטרטגית מול האתגר התימני: מחד, הפעולה האמריקנית ההתקפית (בשיתוף קואליציה בינלאומית) מתמקת את הטיעון הישראלי לבעיה גלובלית שמאיימת על הכלכלה העולמית - לא רק על מדינות האזור. מאידך, קיים צורך דוחק לספק מענה משמעותי לביטחון הלאומי, שכן הגנה פסיבית לבדה אינה מספקת, וחמש תקיפות בשנה וחצי לא הניבו את התוצאה הרצויה.

תוצרי המערכה מקרינים על האזור כולו, ובעיקר על איראן: על המגבלות של יכולות ההתקפה האוויריות, על איכות מערכות ההגנה האווירית הישראליות, ועל רמת ההרתעה הישראלית.

ישראל לא יכולה ולא צריכה לנרמל את האיום הגובר מתימן. אסור שנקלע למלכודת הדבש של יכולות ההגנה המצוינות המיירטות את רוב האיומים. במקרה זה יש להתייחס לפוטנציאל ההרסני (ראש קרבי של 300 ק"ג חומר נפץ לפחות) ולכוונה, לא רק לתוצאה. אסור שנתבסס רק על ארה"ב לשאת את הנטל. הקו הדק בין הבלגה והכלה לבין הרתעה ומניעה מצריך החלטה ישראלית מיידית.

פעולה במרחב התימני צריכה להיעשות בתיאום מלא עם ארה"ב, תוך שיח קבוע על יעדי הפעולה (בראשם תשתיות ייצור ושיגור הטילים). תגובה מתוך בחירה עדיפה בהרבה על תגובה מאולצת - בעיתוי שלנו ולפי היעדים שבחרנו, ולא כתגובה לפגיעה ישראלית. אם לא נפעל כך, נסתכן לא רק בהסלמה דרמטית, אלא גם באובדן חיים ורכוש.

גם במקרה התימני יש לזכור את לקחי ה-7 באוקטובר: לטפל באיום זה כאילו היה גובל בנו, ולא כאילו 1,600 ק"מ מפרידים בין תימן לישראל. האמצעים הטכנולוגיים מצמצמים מרחקים, והכוונה של החות'ים לפגוע בנו היא חד־משמעית.