הקריאה להיכנע לדרישות חמאס הן הפקרה בשידור חי

מאז 7 באוקטובר מככבת לה האשמת ההפקרה כבסיס לדרישה להיכנע לחמאס עכשיו ובכל מחיר. הטענה היא שממשלת ישראל וצה"ל הפקירו את החטופים, ולכן חייבים להחזיר אותם ללא כל התחשבות בתוצאות.

הטענה היא לא בדיוק קוהרנטית, כי גם אם רשלנות 7 באוקטובר אכן היתה "הפקרה" - היא לא מצדיקה לנהוג שוב באופן מופקר, שיוביל להפקרה נוספת, חמורה בהרבה. אבל הבעיה העמוקה יותר היא שהוויכוח הזה מסתיר מהלכים מופקרים המתחוללים עכשיו, שמובילים להפקרה מפחידת־ממדים שנרקמת בשידור חי. כך, בעוד השאלה של ועדת החקירה הממלכתית ושל תחקירי העבר מעסיקים אותנו בימים אלו - אנחנו מתעלמים מהדינמיקה המופקרת שמתרחשת עכשיו, ושתוביל בהכרח לוועדות החקירה ולתחקירים העתידיים.

שר הביטחון, ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד דורשים לתת לחמאס מייד את כל מה שהוא דורש, לוותר על כל הישגי המלחמה, כי הכל ניתן להכלה ולתיקון. כך הם קובעים בטון נחרץ, כאילו לא מהדהדות בראשינו ובבתי הקברות שלנו אותן אמירות והתחייבויות ב־30 השנים האחרונות.

באגדה הזו כבר היינו

עכשיו הם טוענים שמערכת הביטחון יודעת למצוא פתרון לאובדן כל אחד מהנכסים הדרמטיים שהשגנו בהרבה דם ולגיטימציה בינלאומית. מעל לכל, השליטה הפיזית המוחלטת של צה"ל בקו הגבול עם מצרים - ציר פילדלפי. עכשיו, אחרי שהוכח שהמצרים, הרשות וחמאס עבדו עלינו בעיניים והקימו את מדינת הטרור הפלשתינית באוטוסטרדות שלוש הקומות מתחת לפילדלפי, ניתן להמחיש את עוצמת הסכנה. והנה, אומרים לנו שוב שאפשר לוותר על השליטה הפיזית המוחלטת בכל מרחב הגבול.

זה בדיוק מה שאומרים לנו מאז מאי 1994, כשבעיית ציר פילדלפי החלה לנשוך אותנו כשהכנסנו את גייסות הטרור של יאסר ערפאת לעזה וליריחו. חפירת מנהרות ההברחות והטרור החלה כבר אז, כשהותרנו בידינו, במסגרת הסכמי אוסלו המופקרים, רצועה צרה ובלתי ניתנת למניעת חפירות על קו הגבול. הבעיה הפכה לקטסטרופה כשאריאל שרון עקר בהפקרות את היישובים והוציא את צה"ל מכל הרצועה, מכיוון שהפריסה שלפני "ההתנתקות" בכל זאת סיפקה מענה ביטחוני אסטרטגי למדינת ישראל כולה, ומנעה את הקמת מפלצת הטרור שנבנתה שם לימים. בפועל, מאז 2005 הפך ציר פילדלפי לכלי החיסול המרכזי של מדינת ישראל.

השאלה כיצד נוכל להבטיח אי־הברחת אמצעי לחימה ונשק במעבר רפיח, כמו גם מניעה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול, עלתה מאז אוסלו. לפרקים ישראל אכן דרשה להציב מצלמות, סנסורים ואמצעי בידוק במעבר, כמו גם בנמל התעופה בדהנייה, שהוקם והוחרב. גם הדרישות הללו היו פתטיות, כי היה ברור שהפלשתינים, כמנהגם, יצפצפו על כל הסכם ופרוטוקול שייתן לישראל שליטה אפקטיבית. היה גם ברור שישראל לא תעז לנקוף אצבע מול הפרת ההתחייבויות כלפיה, כפי שנהגה כל השנים ביו"ש וכפי שהיא נוהגת גם היום.

לכן, מי שטוענים שעכשיו הם יפתור את הסכנה הוודאית המוכחת עם סנסורים מודל 2024, או שהמצרים ימנעו באמת את חפירת המנהרות - מוכרים לנו סחורה מזויפת ומקולקלת, שנמכרה לנו כל כך הרבה פעמים בעבר ושהרעילה אותנו כמעט עד אבדון.

לגבי ציר נצרים, שמבתר היום את הרצועה ומונע חזרת מחבלים למרחב העיר עזה: השבוע צוטט ראש המוסד באומרו שאין זמן לבנות מנגנון למניעה של זליגת מחבלים, כי "לבנות החטופות אין זמן". מדובר בעוד אמירה מופקרת מאין כמותה, כי אם אפשר לבנות מנגנון כזה - למה לא בניתם אותו מאז 7 באוקטובר? ואם המניעה של חזרת המחבלים לצפון הרצועה היא אינטרס ביטחוני ראשון במעלה - איך ייתכן שאפשר לוותר עליו? כמה עוד יופקרו ויירצחו בעתיד, כתוצאה מהעובדה שנאפשר עכשיו למחבלי חמאס לחזור לעזה?

בכלל, מערכת הטיעונים שמסבירה מדוע חייבים להיכנע לכל דרישות חמאס מגלמת מחשבה ודרך פעולה מופקרות, שתוצאתן תהיה הפקרה ודאית; הפקרה נוסח קונספציית הסיורים המשותפים שיגנו עלינו באוסלו, נוסח ההבטחות שהמערכת יודעת להתמודד עם הבריחה מעזה ב־2005, נוסח טענת חמאס המורתע, או ההבטחה להכיל את מחבלי עסקת שליט המשוחררים. שוב מוצגות עמדות מקצועיות וביטחוניות שאין מאחוריהן דבר פרט לאובדן דרך, מורך, הונאה עצמית ודרך מחשבה מופקרת.

באיחור רב, בגלל גרירת הרגליים וחוסר ההחלטיות שלנו, אנחנו אכן מבחינים עכשיו בסימני שבירה ברורים אצל האויב. ולכן מה שנדרש הוא נחישות והגברת ההתקפה. עסקה היא בהחלט אפשרית, אבל רק כשחמאס יבין שאין לו ברירה אלא להיכנע. אפשר לשקול משלוח של אלפי מחבלים לדוחא או לקהיר בעבור החטופים שלנו - אבל לא לוותר על מה שהושג מאז 7 באוקטובר, שמבטיח שלא נפקיר מחדש את כל תושבי המדינה.

חילופי אוכלוסין

לפני כחודש ימים, בוושינגטון הבירה, סיפרה לי בחורה יהודייה מקווינס על אחיה, ילד טוב ניו יורק, שהגיע ארצה והתגייס לצה"ל, ורוצה להגיע לאחת מהיחידות הקרביות ביותר. היא עצמה שוקלת ברצינות להצטרף אליו. יהודייה אחרת מלוס אנג'לס, כבת 80, הביעה צער רב על כך שלא עלתה לישראל כשהיתה צעירה. כך, לדבריה, היא היתה נמנעת מהצער הרב על החלום האמריקני שלה ושברו מאז 7 באוקטובר. היא מרגישה כאילו משכו לה את השטיח מתחת לרגלים.

בד בבד, הנתונים מצביעים על כ־20 אלף עולים חדשים מאז פרוץ המלחמה ועל פוטנציאל לגל עלייה אדיר נוסף מצרפת, מארה"ב וממדינות נוספות. רבים הגיעו למסקנה שאין עתיד לחיים יהודיים מחוץ לישראל, שלא לדבר על חיים רגילים, שנמצאים תחת איום אסלאמי ופרוגרסיבי בחלקים נרחבים מהעולם המערבי הנאור.

ואילו כאן, השחקן מנשה נוי הודיע השבוע בראיון שהוא "לא פוסל את האפשרות של עזיבת הארץ, כי מדינת ישראל היא כישלון". זו ממש לא המדינה שהוא ייחל לה, הוא מסביר, וההכרה הזו הבליחה בו מאז מבצע שומר החומות, שבו לטענתו יהודים ביצעו לינצ'ים בערבים.

לא סתם רואיין מנשה נוי ברוח ידידותית ומפרגנת, למרות דברי הבלע שהוא מוציא נגד המדינה ותושביה. הוא הרי משקף רוח נחשבת שמנשבת בפלח משפיע של האוכלוסייה. פלח שספק־מתכוון ספק־מאיים עלינו שאם לא ניכנע לתכתיבים שלו ומייד - הוא ינטוש אותנו לגורלנו. רוח הנכאים והקינה הזו מנשבת גם בערוצי טלוויזיה מרכזיים.

האמת, הגיע הזמן לחילופי אוכלוסין. מנשה - סע לשלום מהר וקח איתך את בני דמותך. יש די והותר מועמדים טובים להחליף אותך ואת יתר המרעילים בני דמותך. לא שאין מה לשפר פה, במיוחד אחרי דור של כרסום בצדקת הדרך והונאה עצמית שהובילו לתוצאות כל כך קשות. אבל אנחנו נתקן ונתחזק, כי הבית הלאומי היהודי הוא האופציה היחידה מבחינתו. בין היתר, יעזור לנו אם כל מי שמאיימים לעזוב אותנו, כי אנחנו לא יפים מספיק בעיניהם, ישחררו אותנו מנוכחותם.