כולם נגד כולם: מעז יכול לצאת מתוק מאוד

הנתק בין ירושלים לעזה מוביל את מדינת ישראל לבחירות. הפער בין הלחימה באויב, סיכון החיים והתהילה שיש במסירות הנפש לבין החרפה בכנסת הכריע את הכיוון. במקום להכריז על בחירות במועד מוסכם אחרי הכרעת האויב, בירושלים לא הכריזו ולא הובילו בעזה. התוצאה היא שאנחנו בדרך לבחירות במקום בדרך להכרעה. הממשלה הזאת לא תחזיק מעמד, ויש לזה השפעה ישירה על המלחמה.

זה לא סוד שבעיניי הממשלה הזאת היתה גרועה, אבל כשהתחילה המלחמה עצרתי כל ביקורת פוליטית. הם נעלמו, השתתקו, אנחנו הובלנו. עם ישראל תפס פיקוד, לא רק בלחימה אלא גם בעורף - המילואימניקים, המון עמותות אזרחיות ושלל יוזמות פרטיות שהחליפו את המדינה. אוכל, ביגוד, ציוד לחימה. השבוע שמעתי על שכונה בהרצליה שתושביה פינו את בתיהם בחודש הראשון למען מפונים מאחד היישובים בדרום. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש להיזכר מי אנחנו. יש לנו עם מופלא, לא יכול להיות שההנהגה שלו תהיה כל כך נמוכה.

ולמרות הביקורת שלי, התנגדתי לבחירות. האויב לא הושמד, הסכנה לא הוסרה, ויש עשרות אלפי משפחות שלא ישנות בלילה. הפתרון למאבק הפוליטי היה בעיניי הכרזה של ראש הממשלה שהוא ייצא לבחירות מייד לאחר המלחמה, ובינתיים להתרכז אך ורק במלחמה. זה לא קרה. רוב המילואימניקים יוצאים להילחם בשל המחויבות שלהם למדינה - לא מחויבות לממשלה. צו 8 הוא קריאה ערכית, לא קריאה פוליטית.

באופן אישי אני לא זקוק להצהרות מהממשלה. אני מתעלם כבר שמונה חודשים מגוטליב, ואטורי, רגב, אמסלם וושות'. מתעלם מקטנות העיסוק במינויים, מטקסים ומהצהרות מפלגות. גם האופוזיציה לא קיימת מבחינתי. רק אלה שקמים ועושים. עוזרים למפונים, מתגייסים לחינוך, לתרומה, לחזית. אני מתעלם, אבל אחרים לא - זו הסיבה שממשלה שרוצה לנצח היתה חייבת לרתום את העם, לדחות את הוויכוח הפוליטי והבחירות לאחר המלחמה. מנצחים כשהעם ברובו מבין ותומך. זה חלק מכלי הנשק שלנו.

במה בחרו נתניהו וממשלתו? בלדחות. בלא להכריז על כלום. להתעלם. כמו בהתנהלותם מול חמאס לפני המלחמה, כמו הדחיינות בזמן המלחמה - כך גם מול המשבר בחברה הישראלית. זה מוציא אותי מדעתי, כי אנחנו מתאמצים ומקיזים דם כדי להחזיק את הבית.

עשרות אלפי מילואימניקים נמצאים בחזית, רגע לפני או רגע אחרי. אין מספיק חיילים ולא יהיו בשנה הקרובה. יש גדודים שייכנסו לפעילות בפעם השלישית או הרביעית. מה כן קורה בכנסת? מריבה על חוק רבנים הזוי, שגם בימים רגילים הוא סממן לשחיתות, מאבק על מינויים ומשרות, סרטונים של רה"מ לחבריו בקואליציה, מכתבים פומביים וציוצים. לא ביקרתי שם כבר שנה, אני לא מסוגל. זה מזיק.

האויב מחכך ידיו בהנאה

השבוע התקיים ויכוח פומבי בין צה"ל לדוברי ממשלה רשמיים, ולא על תודעת הניצחון. אנחנו חייבים לנצח ולהכריע את האויב. כל טענה שעלתה מצד ראש הממשלה נכונה. "אי אפשר להגיד אי אפשר".

אבל איך, לכל הרוחות, הממשלה תורמת לתודעת הניצחון? איזו החלטה היא מעבירה כדי לתת רוח גבית למי שנמצא בחזית? מישהו שם חושב שבאמת התכתשות פומבית עם הצבא תורמת למוטיבציה של המילואימניקים, או אולי לכך שהאויב ייכנע? לא יכול להיות שהם לא מבינים את הנזק שמתחולל. בחמאס ובחיזבאללה מחככים ידיים בהנאה בכל ויכוח כזה. ראש ממשלה נגד הרמטכ"ל, שרים נגד הרמטכ"ל, בן גביר נגד ראש הממשלה. כולם נגד כולם, ורק המילואימניקים - אזרחים שלבשו מדים - שומרים על ממלכתיות, על ענייניות, וזה תוך סכנת חיים. שומרים על הבית כי אין אחרים. צמרת מערכת הביטחון תלך הביתה בהקדם, הם אחראיים, בדיוק כמו ראש הממשלה ושריו. אבל עכשיו אתם רוצים לנצח או לציין לפרוטוקול מי אשם?

ואני רוצה שתדעו כי בכל פינה שצה"ל נמצא בה, האויב מושמד או בורח. העזתים מבינים את מחיר המתקפה נגד ישראל, הלבנונים לצערי עדיין לא. אבל הם יבינו. אני רוצה שתדעו שיש תקווה, כי אף שהמלחמה קשה והבחירות שיבואו רק יעוררו את כל השדים שלנו, יש פה גם הזדמנות אדירה לתקן את המדינה. לשקם אותה. בזכות העם.

פינה טובה: לא סתם הפך הנושא של שוויון בנטל מוויכוח פוליטי לנושא קיומי. הצורך הוא אבי ההמצאה - וכעת פשוט צריך, אי אפשר להימלט למרחבי "אמנות האפשר" הפוליטית. הוויכוח הזה חוצה מחנות. הקריקטורה בשבוע שעבר ב"מקור ראשון" של חיילים סוחבים אלונקה ועליה חרדי מתפלל הכעיסה רבים, אבל היא גם עוררה מחשבה עמוקה אצל רבים. זה תפקידה של עיתונות: להציג את האמת, להניע לפעולה. תפקיד האזרחים שאכפת להם הוא לקום מהכיסא, לעשות. יש כמה ארגונים אזרחיים רציניים שעושים, ולא רק מדברים.

מכונים להכשרת חרדים ל־8200 בלי רעש מייצרים תנועה לצבא מטעמי פרנסה; תנועת "אחריי", שכבר שנים מייצרת קבוצות הכנה לצה"ל של חרדים נושרים ואחרים; ויכוח תורני על הגיוס לצה"ל כמו שמנהלים הרב אילעאי עופרן או הרב חיים נבון; הצעות לגיוס, ישיבות הסדר חרדיות, מסגרות חינוך חדשות, ובחודשים האחרונים פעילות של מילואימניקים - יציאה למאבק ציבורי כדי שבעוד חצי שנה או שנה יהיו מספיק כתפיים שיסחבו. השבוע יתקיים כנס חירום של מילואימניקים, ומלבדם יש אמנים וזמרים שיוצאים מאזור הנוחות ומדברים על הצורך בשוויון בזכות ובנטל.

כל אלה נקודות טובות בכאוס הזה. מה אין? החלטה וממשלה. ואם השאלה היא למה זה מה שאנחנו עושים בזמן הפנוי כשהממשלה לא רוצה, ולמה דווקא זה בין מילואים למילואים, אז התשובה היא שזה בשל התחושה - תחושה שאם לא נעשה, הכל יישאר כפי שהיה. השיח שלנו, הדשדוש הביטחוני, הקרע הגדול. לוותר זה לא אפשרות.