בשמאל מתפכחים, בחצי קלאץ׳

בימים אלה של קריסת קונספציות וערעור תפיסות עולם, שווה במיוחד לעקוב אחרי השמאל הישראלי. קורה שם משהו יוצא מגדר הרגיל, שהמילה "התפכחות" נראית קטנה עליו. בזה אחר זה מתוודים בעלי טורים ואושיות רשת על תדהמתם מתגובת השמאל העולמי לטבח הנפשע והברברי של חמאס.

מוזיקאים וקומיקאים נערצים מזדהים עם עזה. יוצרים ואמנים שפעם טסנו לראות את התערוכה האחרונה שלהם באמסטרדם או בניו יורק, פרסמו עצומות המאשימות את ישראל בפשעי מלחמה. כמעט 2,000 סוציולוגים מאוניברסיטאות המערב חתמו על גילוי דעת, המוקיע את "רצח העם" שמבצע צה"ל. בקמפוסים האווירה היא כל כך אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית, עד שאדי אלימות מורגשים באוויר. פעילות פרו־ישראלית, מדווחים, מועברת למקומות מוצנעים. בבירות אירופה הוחלפו עצרות התמיכה בישראל ב"צעדות זעם" פרו־פלשתיניות, ואפשר לראות בשורותיהן צעירים וצעירות - גרמנים, צרפתים, בריטים, סקנדינבים - נושאים שלטים שתוכנם גובל באנטישמיות. והם מחייכים למצלמה, בדיוק כפי שחייכו אלינו בקיץ האחרון, כששתינו לצידם בירה בלונדון או בברלין. וגרטה טונברג, ההיא מהאקלים. אפילו גרטה כבר פרסונה נון גרטה.

אבל היה לנו אליבי

השמאל הישראלי בהלם, לא רק מהקריסה המוסרית, אלא מתחושת ההפקרה. אחד כתב שהוא כועס על "מי שחשבתי שהם כמוני ושחולקים איתי ערכים דומים", זולתו מדבר על "תחושת הבגידה של אחינו השמאלנים בעולם". כמו כלה שחיכתה לחתן, בן שטן, שלא הופיע.

ותחושת הלבד הזו חריפה במיוחד, כי הנהירה לזרועות המערב הליברלי היתה קצת תוכנית המגירה של השמאל האינטלקטואלי. "חשבנו שנוכל לברוח מפה", התוודה בגילוי לב אחד מהם, "נלך לחיות באירופה עם ליברלים שחולקים איתנו השקפת עולם חילונית והומניסטית. גילינו שאין לאן לברוח. אף אחד לא מחכה לנו בברלין ובפריז".

ואכן, כמו שאמר המזכ"ל, דברים לא קורים בוואקום. שהרי בשנה האחרונה השקיעו רבים באגף החושב של השמאל הישראלי משאבים ניכרים בטיפוח זהות בדלנית ונפרדת משאר ישראל. מבול טורי "אתם לא אחים שלי" שיקפו סלידה מהחברה הישראלית "הפונדמנטליסטית, המשיחית, האלימה והפשיסטית". תוכניות היפרדות של "מדינת יהודה הלאומנית" מ"מדינת ישראל הדמוקרטית", לצד מחשבות על אוטונומיה חילונית בתל אביב. ואם זה לא ילך, אז קמפיינים על רילוקיישן, כתבות צבע על קומונות ישראליות באירופה וראיונות חנפים עם יוצרים, אמנים, שחקנים, שפשוט לא יכולים לשאת את מה שנהיה מהמולדת - וחתכו לחו"ל.

תוכנית ההיפרדות הזו נשענה על האשליה שבלון החמצן החברתי נמצא בכלל במערב, עם "אנשים כמונו". הומניסטים וליברלים ושוחרי שלום, שהתנערו מכבלי הלאומיות המכבידים, המיושנים, וסיגלו זהות פאן־אירופית, אם לא אוניברסלית, קוסמופוליטית, גלובלית. מושאי הפנטזיה האלה נעשו לקבוצת התייחסות, לקהילת השתייכות חליפית. ואם נראה ל"אחינו השמאלנים בעולם" ממש־ממש חזק עד כמה אנחנו סולדים, נגעלים, לא יכולים לשאת, את ישראל הכובשת, הגזענית, המשיחית והדיקטטורית - הם יקבלו אותנו עוד יותר בחיבוק. ולכן דאגנו לצייץ באנגלית, ולכתוב באנגלית, ולהפגין באנגלית שוטפת - גם כשאנחנו עמוק בקפלן פינת עזריאלי. אבל כל זה לא עזר. כמו חמאס, גם הם לא מבחינים בין יהודים ליהודים. נשארנו בלי אלה מפה ובלי אלה משם.

מאשימים את המערב, כרגיל

ברוב ייאושם, מאשימים כעת בשמאל הישראלי את עמיתיהם במערב בשטחיות, ואפילו יוצאים נגד "הטרלול הפרוגרסיבי" ונזכרים שבעצם השמאל המערבי תמיד פלרטט עם הצד האלים ומחל על פשעיו - מסטלין ומאו ועד הבריגדות האדומות וכנופיית באדר־מיינהוף. זה כמובן נכון, אבל זה הסבר חלקי, ובעיקר מיתמם. למעשה, זה פרוגרסיבי על סטרואידים: כי במקום לקבל אחריות - מתקרבנים, וכמו תלמידים טובים של אדוארד סעיד - מאשימים את המערב.

איש שמאל ישראלי הגון, בעיקר מהאגף החושב, הכותב, היוצר, צריך לשאול את עצמו לא רק איך נשטף מוחם של שמאלני המערב בקשקשת פרוגרסיבית פשטנית, אלא מאיפה קיבלו אינטלקטואלים ומובילי דעה בעולם את המושגים הבסיסיים שלהם לגבי ישראל "הפושעת והאלימה"? ואם הם הגונים עד הסוף, גם ישאלו את עצמם מה חלקו של השמאל האינטלקטואלי בישראל בדמוניזציה האיומה שנעשתה למדינתם.

האם אפשר, למשל, לצרוך "הארץ" באנגלית מבלי שתתקבע בתודעה הידיעה שישראל מקיימת שלטון פרו־פשיסטי ומטפחת משטר אלים של "עליונות יהודית"? האם אפשר להשתתף בכנס בינלאומי של "לימודי ישראל" (הו, מה שנעשה מהם) או בקונגרס של מדעי החברה בהשתתפות אנשי אקדמיה ישראלים, מבלי ללמוד שהציונות היא פרויקט קולוניאליסטי של "טיהור אתני" ושהחברה הישראלית היא ספרטה מיליטריסטית ספוגת גזענות? האם אפשר לצאת מאירועים בינלאומיים של ארגוני שמאל ישראליים מבלי להבין שישראל אשמה בפשעי מלחמה, בהפרדה גזעית, באפרטהייד, בנישול, בהרג מכוון, במצור לא חוקי, בעינויים ובחרחור מלחמה? האם אפשר להיחלץ מפסטיבל קולנוע ישראלי בחו"ל מבלי לקבל את הרושם שהחברה הישראלית רקובה עד היסוד, ושחיילי צה"ל הם צעירים צמאי דם שמתעללים בערבים חסרי ישע?

בכל זה לא אשמות אופנות פרוגרסיביות. ואם אנשי רוח וסטודנטים במערב מסוגלים לחזות בסדיזם החולני של חמאס ועדיין להאשים את ישראל - סימן שהתעמולה האנטי־ישראלית בעולם עשתה עבודה ממש טובה בשנים האחרונות, כשחלק גדול ממנה הוא מתוצרת כחול־לבן. כי גם בענף הזה, בכל מקום בעולם יש משהו משלנו. בומרנג, מישהו?