החודש, אחרי סחבת שערורייתית, שחרר צה"ל סופסוף כמה פירורים מנתוני המעקב אחר המוטיבציה לשירות קרבי בצה"ל. וגם זה, אגב, קרה רק אחרי מאבק. היה צריך שהאגודה לחופש המידע תפתח בהליך משפטי מכוח חוק חופש המידע כדי שבצבא יואילו להעביר את המידע האלמנטרי הזה, שעד לפני שנים אחדות הועבר באופן סדיר.
הנתונים, שנאספים על ידי ממד"ה (מערך מדעי ההתנהגות בצה"ל), מצביעים על המשך מגמת הירידה במוטיבציה לשירות קרבי בקרב בני נוער מועמדים לשירות. כך, למשל, בשנת 2022 היתה המוטיבציה לשירות קרבי הנמוכה ביותר בשנים האחרונות. 66% מהנשאלים ביטאו רצון לשרת בקרבי, לעומת 73% ב־2020. אלה נתונים חשובים, מדוע להסתיר אותם מעיני הציבור?
עת לדאוג
ההסברים שסיפק דובר צה"ל מעוררים תמיהה, בלשון המעטה. הנתונים אינם משקפים את המוטיבציה של בני הנוער להתגייס לצבא, נמסר בתגובה לפניית כתבת "ישראל היום" לילך שובל, משום שהסקרים נערכים לפני פעולות עידוד הגיוס של גורמי הצבא השונים. זו תשובה מופרכת - עקרונית ומתודולוגית כאחד. לא צריך מומחיות בסוציולוגיה כדי להבין את חשיבותם של נתונים המשקפים את המצב לאשורו, דווקא לפני פעולת ההתערבות. והנה שאלה חשובה עוד יותר: אם אלה פני הדברים לפני "פעולות עידוד הגיוס", מה בדיוק המצב לאחריהן?
אפשר היה, למשל, להעריך כי מתחת לשכבת השיקולים התדמיתיים שבצבא מתאמצים להסוות, רובץ היגיון למנוע את הפצת המידע. בחקר ההתנהגות הקולקטיבית בהחלט מכירים באפקט ההדבקה של דפוסי התנהגות, בפרט אם נלווה אליהם ממד כמותי של התרחבות. זו ספירלה של לגיטימציה שמעבה את עצמה: ככל שתופעה מתרחבת, כך רבים עלולים להבין שיש לה לגיטימציה ציבורית.
אלא שבצה"ל כנראה לא מודאגים במיוחד מאפקט הדבקה, ולמעשה יודעים ממש טוב מתי דווקא כן נכון וראוי לשלוף את כרטיס הירידה במוטיבציה במסגרת הדיון הציבורי. לפני חודש, למשל, דיווח כאן יואב לימור שצה"ל מודאג. "ההערכות הן שצפויה ירידה חדה במוטיבציה לשירות בכלל ולשירות קרבי בפרט, על רקע תחושתם של רבים, שתהליכי החקיקה יפגעו בדמוקרטיה", נכתב. "מעריכים שהתופעה צפויה להתרחב במקביל להמשך החקיקה". כל זאת, אגב, אף שכלל לא נאספו נתונים כמותיים רלוונטיים לתקופה. אבל עת לדאוג.
אם היתה בי הציניות המאפיינת את תירוציו של דובר צה"ל, הייתי רומז כי מישהו מתאמץ ממש חזק לתלות את השחיקה במוטיבציה, שהיקפיה ידועים כאמור בצה"ל זה זמן רב, בתהליך החקיקה. זו אמנם שחיקה שנמשכת שנים, ושהגיעה לשיאה ב־2022 - אבל למה לא לייצר את הרושם שהחקיקה מ־2023 הרסה לצה"ל את כל "פעולות עידוד הגיוס"?
לא אהיה עד כדי כך ציני. לפחות לא בנוגע לירידה במוטיבציה. אבל הודעה אחרת שיצאה לאחרונה מסביבת מערכת הביטחון בכל זאת מצריכה חשדנות בסיסית. "במערכת הביטחון קובעים כי אין קשר בין הסכם הגז שנחתם בין ישראל ללבנון לבין הפיגוע במגידו ומטח הרקטות מלבנון במהלך חג הפסח", דווח בסוף השבוע שעבר. זאת, הודגש, בניגוד לרוח הדברים שהשמיע ראש הממשלה נתניהו לפני ימים אחדים.
זה, ברשותכם, מדהים. כבר כמה חודשים אנחנו שומעים מפי מומחי ביטחון איך תהליכי החקיקה בישראל משפיעים ישירות וללא עוררין על "התלכדות הזירות" ועל שחיקת ההרתעה, והכל כמובן בקריאה ברורה לעצור לאלתר את מהלכי הממשלה ולו כדי למנוע סכנה ברורה ומיידית לעצם קיומנו. אבל למהלך אסטרטגי שנוגע ישירות למיצובה של ישראל בזירה הצפונית אין שום קשר להתפתחות ביטחונית שמגיעה כמה חודשים לאחר מכן.
אז להסכם הגז עם לבנון אין אולי קשר ישיר להתחממות בגבול הצפוני, אבל למערכת הביטחון יש קשר ברור לציפייה שבעקבות אותו הסכם נקבל קצת שקט. משום שאחרי הכל, מערכת הביטחון היתה השושבינה הגדולה שלו. היו אלה כל זרועות המערכת - לרבות צה"ל, שב"כ והמוסד - שיצאו מגדרן כדי לשכנע את הציבור שהסכם הגז עם לבנון יביא שקט וימנע מלחמה. ראשי המערכת היו תמימי דעים. הם הביעו את עמדתם ודאגו שנדע על כך בהדלפות מישיבות קבינט. דו"חות חסויים שוגרו ליועמ"שית כדי שזו תספק גיבוי משפטי להעברת ההסכם מעל ראשה של הכנסת וללא פיקוח ציבורי מינימלי. כשהיה נדמה שהקהל לא משתכנע, הודיע שר הביטחון שיש "להיערך להסלמה" בצפון.
התגייסות מהירה, סוחפת, ברורה - ובמידה רבה גם תעמולתית כל כך - של מערכת הביטחון לקידום מהלך ממשלתי לא נרשמה בישראל מאז, אולי, ההתנתקות. והכל תחת ה"הערכה" שחתימה על ההסכם מול ממשלת לבנון מרחיקה סכנה של התלקחות ומלחמה בגבול הצפון. והכל - לא פחות חשוב - ערב בחירות.
מה שוחק את מה
אני לא יודע מה שוחק את ההרתעה בצפון. מתברר שמדובר בפלסטלינה הסברתית גמישה. לפי מערכת הביטחון, חתימה על הסכם אסטרטגי לא נוגעת להרתעה כלל, אבל תהליך חקיקה פנים־ישראל מרסק את ההרתעה לאבק.
אבל אני כן יכול לדעת מה שוחק את האמינות של מערכת הביטחון בכלל ושל צה"ל בפרט. ובכל פעם שמערכת הביטחון דואגת לספק תחמושת הסברתית לאגף מאוד מסוים ברגעים של מתיחות פוליטית - ערב בחירות או ויכוח פנימי - האמינות שלה נשחקת. הנה תזה רדיקלית: לפוליטיזציה של מערכת הביטחון על זרועותיה, ולהומוגניות הרעיונית של ראשיה ולשעבריה, יש קשר מדאיג גם לשחיקה המתמשכת בהרתעה - וגם לשחיקה העקבית במוטיבציה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו