הפוליטיקה של החומוס

בת הזוג שלי מתקשה להבין איך אצלי במשפחה יכולים לדבר על אוכל שעות ומה לעזאזל אני מוצא בלהג האינסופי של תוכניות ותחרויות הבישול בטלוויזיה. מבחינתה, אוכל מתחלק לטעים ולא טעים, והעיסוק בו הוא ברובו המוחץ אינסטרומנטלי. 

סביר להניח שהיא ושכמותה לא ימצאו עניין גדול ב"ארץ אוכלת", ספר העיון החדש של יחיל צבן שבוחן את תרבות המזון בישראל. צבן לא מתפלפל על נושאים כמו החומציות האופטימלית לשמן זית או חושף את הקסם מאחורי הבישול המולקולרי, אלא מתאר ומנתח את העיסוק שלנו סביב הפעולה המכנית עצמה - הדיבור, ההעדפות, יחסי הכוחות, הייצוגים. לאורך קרוב ל־300 עמודים הוא מתאר בפני הקורא את המנגנונים החברתיים שמאחורי טקסי האכילה שלנו, את ההשלכות של ההעדפות הקולינריות שלנו ואת המשמעות של חיבור בין מזון לניזון בישראל של 2016. אם תרצו, "ארץ אוכלת" עוסק בפוליטיקה של החומוס.

עטיפת הספר (אפיק)

הכתיבה של צבן עובדת נהדר עם הנושא של ספרו. השפה שלו (שהיא קלילה מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר בספר עיון) עשירה כמו היצע ירקות בשוק, אוצר המילים שלו אינסופי כמו אלפי בנות טעם ממטבחים אקזוטיים ולא מוכרים, החוכמה שלו מולידה פרשנויות מרתקות לרגעים כאילו בנאליים וההומור שלו מקליל את הדיון האקדמי המלומד. אותו הומור הוא אחד השחקנים המרכזיים בספר, והגוון הציני שלו מדרבן להמשיך לקרוא כדי לפצח את רצף המחשבה של המחבר, בדיוק כמו שרכיב חמקמק במנה מעלה סימני שאלה אצל הסועד באשר למחול הלא מוכר שמתחולל אצלו בפה. 

אבל משהו בציניות הזו גם מרחיק. כשצבן מפרק את פולחן החומוס הישראלי הוא הופך את כל אוכלי החומוס ליצורים לא רציונליים בעליל שרודפים אחרי גביע קודש שלא קיים במציאות. החיפוש הסיזיפי אחרי גרגירי החומוס המושלמים, החיבור שלהם לטחינה המחמיאה ביותר עבורם וההרמוניה המושלמת בין כל הרכיבים בצלחת הם נושא לאינסוף ויכוחים ודיונים שעתיקים לפחות כמו אכילת החומוס, אבל אצל צבן חוסר ההיגיון מועצם אפילו יותר. כמות המאמץ שאדם מוכן להשקיע עבור מנה שעלותה שקלים ספורים היא עדות לאותו חוסר היגיון, והעובדה שאנחנו מוכנים לשלם עשרות שקלים על אותה מנה מסמלת אותנו סופית כשוטים.

הכלי המרכזי שמשרת את צבן בפרשנות שלו הוא תפיסת עולם אנטי־קפיטליסטית, הומנית ומעודכנת מוסרית. הערכים האלו גורמים לו לזהות איך ההגמוניה משעתקת את מבטה כשהוא מביט במסעדות יוקרה ואיך סידור המוצרים על מדפי הסופרמרקט נועד לשמר מצב חברתי מסוים. עבורו, בחירות המזון שלנו הן תוצאה של תהליך חיברות שעברנו במהלך החיים ומשקפות הרבה מעבר להעדפה קולינרית גרידא. 

תרבות השפע, שהעיסוק המורחב באוכל הוא חלק ממנה ומתאפשר בתוכה בלבד, היא אחת המטרות לחיציו של צבן. המעבר של האוכל מהעמדה הפונקציונלית של הזנה ותדלוק הגוף לעמדה של מותרות, מסמל עבורו פתולוגיה: הסטריליות של המנות המעוצבות מסתירה את מחיר הזיעה והדם שעשויים לשלם הפועלים העוסקים בייצורן; מחירי הבשר מצמצמים את קהל היעד שלו, אבל גם הם לא מייצגים את כמות הסבל שמיוצר בתהליך ההפיכה של פרה לסטייק. צלחות מלאות וגדושות מסתירות את החלק הגדול מאוד בעולם שהולך לישון רעב. 

למרות התובנות של צבן לגבי האוכל בחתונות, אין סכנה שאולמות וגני אירועים יפשטו רגל. על אף הביקורת שלו על קהל אוכלי הבמבה, אין מצב שאסם תחליט לוותר על האווזה מטילת הזהב שלה. חרף הביקורת שלו על הגבריות הפרימיטיבית הקשורה לאכילת מזון חריף ונפנוף מעל מנגל פחמים לוהט, לא יינתק הקשר הגורדי שהשתרש ביניהם.

"ארץ אוכלת" מיועד לפודי'ז, אבל לא עושה להם הנחות או נעים. הוא מעמת אותם עם אותן פתולוגיות, הוא נמנע מלדון במעלותיה של העגבנייה המושלמת או בקסמו המופלא של דג ים טרי, ומציג להם את מערך הסמלים שמפרש את ההתנהגות שלהם. מערך התפיסות וההעדפות שבהן מצויד צבן לעיתים ברור ולעיתים מעט חמקמק. הוא טבעוני או קרניבור? חובב מזון עילי או מעדיף שווארמה? מבקש תמיד את "החריף הכי חריף שיש לך" או מראה סולידריות פמיניסטית? למרות הקריאה הקודרת שלו, אוכל היה וימשיך להיות עולם צבעוני של פנטזיה עבור אלו שרואים מעבר לפונקציונליות שלו. ¬

ארץ אוכלת / יחיל צבן; אפיק, 292 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו