כשד"ר אסנת לבציון קורח, מנכ"לית המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), נכנסת לחדר של מטופל, היא מסיטה את שיערה לאחור, מחייכת בנעימות ומציגה את עצמה פשוט כאסנת. האישה הראשונה שמונתה למנהלת בית חולים ממשלתי, שבו רבים אחרים בתפקיד דומה לא יוותרו על הטייטל שלהם, לא זקוקה לגלגלי העזר הללו.
"ככה אני מעדיפה ונוח לי עם זה", היא מושכת בכתפיה, "אני די בטוחה שלקודמי בתפקיד פנו בהתאם לתואר שלו, ואולי העובדה שאני לא מקפידה על התואר היא לא נכונה מבחינת הג'נדר ולא מייצגת את הנשים כי הרי אמורים ליצור שוויון בין נשים לגברים, אבל זו הדרך שלי, וזה לא מוריד מרמת הניהול שלי או מהיחס כלפיי".
קורח מונתה לתפקיד באפריל 2017, ועד אז הוא אויש על ידי גברים. חמש שנים אחרי, היחס בין מנהלות בתי חולים למנהלים נמצא עדיין בשפל, ומתוך 33 בתי חולים כלליים בישראל רק שישה מנוהלים על ידי נשים. זאת בניגוד לעמדות אחרות בעולם הרפואה בישראל, שם המספרים דווקא נראים אחרת.
כך, למשל, בפקולטות לרפואה השונות מדווחים על עלייה ביחס בין מספר הסטודנטיות למספר הסטודנטים. לפי נתוני המל"ג, שיעור הסטודנטיות בלימודי הרפואה בשנת הלימודים הקודמת עמד על 58.8 אחוזים, לעומת 52.5 אחוזים בשנה שלפניה. באוניברסיטת תל אביב, למשל, 60 אחוזים מהסטודנטים לרפואה הם נשים, ובאוניברסיטת אריאל הן מהוות שני שלישים מסך הסטודנטים. שלוש מתוך ארבע קופות החולים בישראל מנוהלות על ידי נשים, ונשים גם מכהנות היום כמנהלות מחלקות וכמנתחות בכירות. בביה"ח וולפסון בחולון, למשל, מכהנת אפילו מנהלת מחלקה כירורגית, כרגע היחידה בארץ.
"זה מצער שאין עלייה משמעותית במספר הנשים בניהול", אומרת ד"ר קורח, "אולי זה בכלל בגלל הנשים, שמראש לא ניגשות למכרזים מתוך מחשבה שהן לא יכולות או לא מספיקות. זה מאוד סטריאוטיפי, וכמובן לא כל הנשים מתנהגות ככה, אבל התפקיד שלי ושל מנהלות אחרות הוא לאפשר גם לנשים להגיע לתפקידי ניהול, ולתת להן לשאוף לעלות ולטפס למעלה ולנהל בדרך שהן מוצאות לנכון".
יש דבר כזה סגנון ניהול נשי?
"כן, לי יש סגנון ניהול נשי טיפוסי. אם אני הולכת לפי הסטריאוטיפים, אני לא כוחנית, אני נעימה, אני מאוד מסתובבת בשטח, מאמינה באנשים, סומכת על האנשים, מקשיבה.
"אנשים עדיין מתנהגים אחרת. נתקלתי במצבים שבהם הצגתי את עצמי כאסנת - רופאת ילדים, ולאחר שסיימתי לבדוק את הילד ההורים שאלו מתי יגיע הרופא. חייכתי ואמרתי שאני הרופאה, וזה הספיק, אבל זה קורה לא מעט פעמים. כשניהלתי את הר הצופים הגיע מישהו למשרדי ההנהלה, כעוס כזה, וצעק 'מי מנהל בית החולים?' וכשאמרתי ברוגע 'אני', הוא נרגע. כאילו ציפה לעשות רעש ומלחמות, וכשראה אותי זה עבר לו".
• • •
לקראת יום האישה, שיחול בשבוע הקרוב, כינסנו ארבע מתוך שש מנהלות בתי החולים, כולן רופאות בעלות התמחות נוספת במינהל רפואי, לשיחה על התפקיד שדורש מהן להיות ערניות וחדות 24/7, על אתגרי הקורונה שאיתם הן עדיין מתמודדות ועל התוכניות שלהן לקדם את בית החולים שבראשו הן עומדות ואת מערכת הבריאות.
ד"ר קורח (54), מומחית ברפואת ילדים, נשואה למנתח לב ואם לארבעה בנים, ניהלה כבר לפני עשור את ביה"ח הדסה, ששייך לארגון נשות הדסה. "זה מדהים שרק אחרי 100 שנה של נשות הדסה שמו אישה בתפקיד ניהול בית החולים", היא צוחקת, "אבל גם בתפקיד בהדסה וגם בתפקיד הנוכחי אני לא מרגישה פורצת דרך. אני זכיתי לפרגון במערכת לאורך השנים, בלי להרגיש שאני צריכה להילחם על משהו יותר בגלל שאני אישה. לא היה לי קל, אבל הקושי לא הגיע מתוקף היותי אישה".
ד"ר רויטל בר אושר (56), מומחית ברפואת ילדים ובאבחון ובטיפול בהפרעות קשב וריכוז, גרושה, אם לחמישה וסבתא לשניים, מנהלת כבר שנתיים את ביה"ח יוספטל באילת. כמו קודמיה בתפקיד, היא גם מנהלת את מחוז אילת בשירותי בריאות כללית. "יש לי שני כובעים, ואני משתדלת שלא תהיה לי סכיזופרניה", היא מחייכת.
ד"ר ענת אנגל (47), מומחית ברפואה פנימית, מנהלת את ביה"ח וולפסון בחולון כבר משנת 2018. בעברה הצבאי שירתה כסגנית מפקד מחלקת הרפואה בפיקוד העורף, היא נשואה למנהל יחידת עמוד שדרה בביה"ח מאיר בכפר סבא ואם לשניים.
ד"ר אפרת ברון־הרלב (56), מומחית ברפואת ילדים ובטיפול נמרץ, נשואה ואם לארבעה בנים. היא מנהלת את בית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה מאז אוקטובר 2020. בתפקידה הקודם ניהלה את ביה"ח בילינסון הצמוד.
יחד עם ד"ר תמר אלרם, מנהלת ביה"ח הדסה הר הצופים, וד"ר דורית טקס מנובה, מנהלת ביה"ח מעייני הישועה, אלו הן הנשים היחידות שמכהנות בתפקידים אלו.
"ניהול בית חולים הוא תפקיד שדורש שעבוד", אומרת בר אושר, "את כל הזמן באקשן, כל הזמן עסוקה בהצלת חיים. גם אם אני לא מטפלת בפועל בחולים, בכל פעם צריך לתת את תשומת הלב למשהו קריטי.
"בשנתיים האחרונות הייתי צריכה לקבל החלטות מעכשיו לעכשיו, למשל אם לפתוח עוד מחלקת קורונה או לשחרר את החולים לטיפול בקהילה, או אם להעביר לסורוקה חולה קורונה שמידרדר במהירות ונמצא במצב קשה, או לנסות להציל אותו אצלנו.
"זה תפקיד שאין בו אוויר. אני מעולם לא הרגשתי שהיותי אישה היווה לי חסם, אבל יכול להיות שנשים לא פונות מראש לתפקיד כזה מתוך מחשבה שהן לא יכולות להתחייב אליו כמו שצריך".
הרלב: "אני לא רואה הבדלים בין מנהל למנהלת, אלא בין סגנונות ניהול של כל אדם בפני עצמו, לא משנה אם מדובר בגבר או באישה. לאחרונה רואים יותר רופאות, כחלק מהאבולוציה הטבעית של המערכת שמתאימה יותר לנשים. לצערי זה קורה לא בהכרח מהסיבות הנכונות, אלא בגלל שהמקצוע הפך להיות פחות רווחי ונוח יחסית מבחינת חיי משפחה - אחרי שמסיימים התמחות - והנה האיזון שוב מופר, כי אין כמות דומה של נשים וגברים. בעיניי זה מצער שאיזון הופר, כי איזון הוא דבר טוב, והוא עדיין לא קיים בתחום ניהול בית חולים.
"מה שהשתנה לטובה הוא הדרך המובילה לניהול בית החולים. פעם היה ברור שמנהלי בתי חולים צריכים להגיע מהצבא. הם היו לרוב מפקדים לשעבר, עתודאים שהשתחררו בגיל פנסיה צבאית וכדומה. עם הזמן התפיסה הזו השתנתה, והגיעו אנשים נוספים לתפקידים הללו, כאלה שעשו בחירה ועברו מעיסוק ברפואה לעיסוק בניהול. העובדה שאנשים כמוני, שלא באו מרקע צבאי, יכלו לחבר בין רפואה לניהול, היא מעודדת".
ד"ר אנגל, שדווקא מגיעה מהמערכת הצבאית, לא חושבת שהרקע הצבאי שלה או היותה אישה משפיעים על סגנון הניהול שלה. "מבחינתי, מה שרלוונטי זה מה שאני מביאה איתי כאשת מקצוע", אומרת אנגל, "יש לי סגנון ניהול רך, מכיל ומלטף. כשאני פוגשת מטופלים בבית החולים, אני מציגה את עצמי כענת אנגל, מנהלת בית החולים. זה נותן לאנשים את התחושה שהם יכולים להרגיש בנוח לפנות אלי, ואני לא מרוחקת. אבל זה בגלל שזו אני, לא בגלל הג'נדר שלי.
"לאחרונה אני מתחילה לראות שמעצם היותי בתפקיד ניהולי כזה, אני הופכת להיות דוגמה לכך שנשים יכולות להגיע לתפקידים כאלה. אני מתחילה להבין שכדי שאישה או אשת צוות יראו את עצמן בתפקיד בכיר, הן צריכות לראות נשים אחרות שעושות את זה.
"זה נכון לא רק בניהול בית חולים, אלא בכל התפקידים, אבל כאן באמת הפער בולט. ביום שבו מחצית מבתי החולים ינוהלו על ידי נשים, נדע שהגענו לשוויון. אבל כשיש רק מעט נשים מנהלות בתוך המערכת הזו, נשים אחרות יתלבטו אם הן בכלל יכולות לעמוד בתפקיד כזה".
בוולפסון, אגב, יש שדרה ניהולית נשית ענפה: שתי סגניות מנכ"לית, מנהלת מערך סיעוד, יועצת משפטית, דוברת, מנהלת שיווק ועוד. גם מנהלת מחלקת כירורגיה כללית בבית החולים היא האישה היחידה בארץ שנמצאת בתפקיד כזה.
"ניהול מחלקת כירורגיה הוא מקצוע מאוד תובעני, צריך להיות שם המון שעות, גם בתור מתמחה", מדגישה אנגל, "לא הייתי רוצה שייקחו אותי לראיון או לתפקיד רק בגלל שאני אישה, אבל כן, לצערנו צריך עדיין לדבר על שוויון מגדרי ולהביא לכך שיהיו יותר נשים שיתמודדו על תפקידים בכירים.
"אני גדלתי בבית שבו אמרו לי תמיד שאני יכולה לעשות הכל, לימדו אותי לקדוח ולהחליף נורה, ותמיד היה לי ברור שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. וזה מה שהייתי רוצה לשדר. שכל אחת תדע שהיא יכולה להיות מה שהיא רוצה, אם זה עקרת בית, ואם זה אחות או מנהלת, אבל שלא תוותר מראש מתוך מחשבה שכאישה היא לא יכולה להגיע למקומות".
בר אושר: "הילדים שלי ראו אותי פחות מאשר ילדים של אמא ממוצעת אחרת. כל אחד מהם זוכר מסיבה או טקס שלא הצלחתי להגיע אליהם כי הייתי בעבודה, אבל הילדים שלי גדלו בתוך זה. הם יודעים מה זה לתת מזמני לאחרים, הם ראו אותי מטפלת באנשים במרפאה כרופאת ילדים, והנה הבת האמצעית שלי לומדת רפואה. כנראה לא גרמתי לה נזק כל כך גדול, אלא דווקא משיכה למקצוע. דווקא בזה אני מרגישה שנתתי דוגמה אישית מאוד חזקה.
"מצד שני, אין ספק שיש גם בעיה בלהיות ילד של רופא. כשהבנות שלי פרקו את הכתף, למשל, הן חיכו לי עד הערב שאחזיר להן אותה למקום, בזמן שהורה אחר היה רץ עם הילדה למיון".
הרלב: "אני עשיתי את הבחירות שלי, ולהיות אמא צעירה ורופאת טיפול נמרץ זה דבר לא פשוט ולא קל. ודאי שיש הבדל בין אמא לאבא בהיותנו נשים שנכנסות להיריון, וזה נהדר שזה ככה, כי אני שמחה שיכולתי ללדת ארבעה בנים שגדלו לתוך חיי המקצועיים והיום הם גברים מדהימים. זה לא היה פשוט לא להיות הרבה בבית, כמו שלאבא לא פשוט לא להיות הרבה בבית".
• • •
הן נשים חזקות בראש מערכת שהוזנחה במשך שנים, ובשנתיים האחרונות הגיעה כמעט לקצה במאבק מול הקורונה; מאבק שהסוף שלו עדיין לא ידוע, שרק חשף עוד יותר את הבעיות הגדולות של המערכת, של מחסור בכוח אדם, בתשתיות ובתקנים. כל אחת מהן, בתחומה, מצאה את הדרך הנכונה להתמודד עם המגיפה ועם השלכותיה.
אגף המעבדות של המרכז הרפואי שמיר, בניהולה של ד"ר עדינה בר חיים, היה הראשון שזיהה את הגעתם של זני האלפא (הבריטי) והלמדא (הפרואני), והאגף הוא שותף מרכזי במאמץ לאיתור ווריאנטים של הקורונה. בכלל, בבית החולים הגיעו בגל החמישי של הקורונה לשיא של 180 מאושפזים במחלקות הקורונה: עד לפני שבועיים היו כאן שבע מחלקות קורונה ועומס בלתי רגיל של מטופלים. "רק עכשיו", מתארת קורח, "מתחילים לראות את הירידה במאושפזים עם קורונה".
"הגל הרביעי היה מאוד קשה, ואנשי הצוות לקחו אותו בצורה מאוד קשה", היא מוסיפה, "החולים היו חבר'ה צעירים, בני 40-30, רובם לא מחוסנים, שפתאום קרסו בבת אחת. זה לא היה קל. הקורונה לקחה את הסגל לקצה וחשפה את הבעיות במערכת הבריאות, שאחת העיקריות שבהן היא מחסור בכוח אדם. באופן כללי מערכת הבריאות במצוקת כוח אדם, וכולנו עובדים תחת עומס רב. בחודשים האחרונים הפכתי שתי מחלקות פנימיות למחלקות קורונה, ובמקום שבע מחלקות פנימיות נשארו לנו חמש מחלקות, עם המון חולים במחלות חורף. נאלצנו לשים מיטות בחדר האוכל שנסגר בגלל הקורונה, כי המסדרונות מלאים. זה מצב קיצוני.
"יש הרבה מה לתקן במערכת הבריאות. חלק מהאג'נדה של מדינת ישראל צריכה להיות מערכת בריאות טובה. היא לא מובנת מאליה. אומרים שיש לנו מערכת מעולה, מעולה, מעולה, אבל כשלוקחים את אנשי הצוות לקצה הם נשחקים, ויש לזה השלכות גם על איכות הטיפול וגם על הצוות עצמו. משרד הבריאות איתנו ומנסה לעזור, האוצר קצת פחות, אבל גם לאוצר יש אתגרים משלו".
אנגל: "בשיא הגל היו לנו עשרות חולים בקורונה, והסבנו שתי מחלקות פנימיות לטובת מחלקות קורונה, מה שיצר עומס במחלקות הפנימיות האחרות. עכשיו נשארנו עם מחלקת קורונה אחת, ולמרות שאין ירידה בלחץ אני מקווה שהעומס ישתחרר.
"אבל חשוב להגיד שאנחנו גם רואים שהמחוסנים מוגנים יותר ממחלה קשה ומצליחים להשתקם יותר מהר. וזו התקווה שלנו, שהחיסון והתרופות שמונעות מחלה קשה יוציאו אותנו מהמגיפה הזו".
אז את אופטימית?
"אני מאוד מקווה שזו תהפוך להיות מחלה שאפשר למנוע עם חיסון שנתי ותרופות שמונעות הידרדרות. יש עוד מחלות חוץ מקורונה, ואני מקווה שאנשים לא יזניחו את הטיפול בהן. גם שפעת, למשל, יכולה להיות מחלה מאוד קשה, אבל אנחנו חיים איתה. לפני הקורונה היתה כאן בחורה בת 19 שהיתה זקוקה לאקמו (מכשיר המחליף את פעילות הלב והריאה, ב"א) בגלל שפעת. זה מוכיח שלא מדובר במחלה תמימה, אבל רוב האוכלוסייה חווה אותה בצורה קלה. אני מניחה, או אולי מקווה, שהקורונה תיכנס להגדרה הזו".
בקרב הציבור יש תחושה שהקורונה נגמרה, זה נכון?
"בתפקידי האחרון בצבא, כאחראית על בניית הכוח של המענה הרפואי בפיקוד העורף, הבנו שכשרוצים לשמור על חוסן של אוכלוסייה צריך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. לכן זו גישה נכונה לתת לציבור להרגיש את הדעיכה של האומיקרון, ולאפשר לחברה ולמדינה לחזור לתפקד. החוכמה היא ללכת בשני הצירים, לשמור במקסימום על הבריאות, אבל גם על החוסן הנפשי והכלכלי, שמאוד נפגע בתקופת הקורונה. אבל אנחנו עדיין לא לגמרי בסוף של הגל הזה".
• • •
בביה"ח יוספטל, שבשונה מבתי החולים האחרים בארץ נמצא באזור מאוד מרוחק, מתמודדים עם אתגרים משלהם. בר אושר, שהגיעה ליוספטל בדצמבר 2019, לא הספיקה לחנוך את הלובי החדש של בית החולים, ומייד עם גילוי חולה הקורונה הראשון נאלצה לחצות אותו בקירות גבס כדי ליצור מחלקה מבודדת לחולי קורונה.
"בתי החולים במרכז בנויים מכמה בניינים, או חולשים על הרבה קומות, והם יכולים לסגור קומה או בניין לטובת מחלקת קורונה. ביוספטל יש מבנה אחד עם 10 מחלקות אשפוז בסך הכל. כשהייתי צריכה לאשפז חולי קורונה, לא נותרה לי ברירה אלא לקחת חלק מהלובי החדש ולתחום אותו עבור חולי קורונה.
"צריך קורונרים (עורקים ראשיים המספקים דם ללב, ב"א) חזקים כדי להתנהל פה עם כל הבדידות הזו והאתגרים של העיר", היא צוחקת, "בזכות שיתוף הפעולה בין בית החולים לקופת החולים פתחנו ביוספטל גם מתחם חיסונים וגם מתחם בדיקות לתושבים. מבחינת הצוות זה היה מצוין כי נוצר קשר אישי בין עובדי בית החולים לעובדי קופת החולים, שהיטיב את העבודה בהמשך במעבר לאשפוז בית בקהילה וכדומה".
אבל גם תחום החיסונים היה רצוף אתגרים. "בשיא החיסונים, בפברואר 2021, נגמרו החיסונים באילת. אני, שכמנהלת מחוז הייתי אחראית גם למערך החיסונים שהתבצע גם בבית החולים, קראתי לאוכלוסייה לבוא להתחסן, ופתאום בלילה אני רואה שאין לי בכלל איך לחסן אותם למחרת. בתל אביב את יכולה לשנע חיסונים מבית חולים אחד לאחר, מעיר אחת לאחרת. כאן את במרחק של ארבע שעות נסיעה מהמרכז".
מה עושים?
"הפכתי את העולם, נעזרתי בפיקוד העורף, ובדרך לא דרך דאגתי שיגיעו אלי חיסונים עד הבוקר. היתרון שהגיע מכל הבלאגן הזה, הוא שאנשים נחשפו לבית החולים כשבאו להתחסן בקטע של בריאות, ולא של חולי, ואז הבינו שיש לנו צוות מצוין ושירות מצוין".
בביה"ח שניידר, המטפל בילדים, מוטרדים עד היום מההשפעות הסביבתיות של הקורונה יותר מאשר מהמחלה עצמה. "מעט מאוד ילדים חלו בקורונה בצורה קשה שהובילה לאשפוז", מחדדת ד"ר הרלב, "רוב הילדים שחלו היו ילדים עם מחלות רקע, שהצליחו להחלים בצורה טובה. לכן ההתמודדות שלנו היתה בעיקר לוגיסטית, כאשר היינו צריכים לדאוג שילדים חיוביים לקורונה יהיו מבודדים משאר הילדים שזקוקים לטיפול בבית החולים.
"לפני כמה שבועות, למשל, לא מעט ילדים שמגיעים אלינו במסגרת אשפוז יום לקבל טיפול אונקולוגי התגלו כחיוביים לקורונה. יצרנו באזור מתחם החירום של בית החולים אשפוז יום אונקולוגי לילדים מאומתים, וכך אפשרנו את ההפרדה הדרושה. גם יצרנו חדר ניתוח אחד שבו נותחו הילדים שהיו זקוקים לניתוחים שונים ובמקביל אובחנו כחולי קורונה. הם לא הגיעו בגלל הקורונה, אבל היו צריכים להיות מבודדים מהשאר והיו חייבים לקבל טיפול בבית החולים.
"מה שעוד מוסיף על המורכבות הוא שהמטופלים אצלנו מגיעים עם המשפחה, כי הם לא יכולים להיות לבד. אז צריך למצוא פתרונות לסיטואציה שבה ההורים חיוביים או אחד האחים חיובי וכדומה. לפעמים אנחנו צריכים לאשפז ילד שצריך בידוד באשפוז 'סוציאלי' בגלל המשפחה שלו, כדי לא לפצל משפחות.
"אבל הדאגה העיקרית שלנו היא התמודדות עם החרדות של הילדים. אנחנו כל הזמן עסוקים במציאת דרכים למנוע מהם את החרדה מהדבקה בקורונה, והמחשבות המפחידות של מה יקרה אם יידבקו, איך ישמרו על סבא וסבתא וכדומה. בגל האחרון היו הרבה ילדים שהביעו חרדה גדולה, ואחרי ששמעו על מבוגרים שמתים היו בטוחים שעכשיו תור הילדים".
איך אתם מתוודעים לפחדים האלה?
"זה מגיע מהם, מהילדים. הם מספרים לנו על הפחדים שלהם ועל המחשבות שלהם. במקביל, הצוות כבר יודע לזהות חרדות כאלה אצל הילדים. היו ילדים שכבר 'התרגלו' להיות חולי סרטן, ופתאום היו חיוביים לקורונה והעולם שלהם התהפך. הם ממש פחדו ממה שיקרה לחברים שלהם או להורים שלהם ופחדו מהבידוד הרבה יותר מאשר הם פחדו מהסרטן".
מה היית מתקנת היום במערכת הבריאות?
"אנחנו חיים בתקופה שבה יש רופאים עם תת־התמחות ותת־תת־התמחות בילדים, וצריך למצוא להם תקנים", מדגישה ד"ר הרלב, "היום לא רק שיש רופאי אף אוזן וגרון לילדים, אלא יש רופא גרון ילדים, ואוזן ילדים וכדומה, וכולם מומחים בתחומם. אנחנו עומדים לפתוח בניין נוסף, וברגע שאנחנו גדלים פי שניים בתשתיות אנחנו זקוקים ליותר רופאים בתחומים האלו, ולכן מבקשים עוד תקנים ועוד תקציב. צוות שמטפל בילדים הוא צוות שונה מזה של מבוגרים, ולכן צריך להוסיף תקנים לרופאים שיטפלו כמכלול תוך התייחסות לנטיות ליבם, לתחביביהם, לרגשותיהם ולכל מה שקשור לחלק הבריא של הילדים".
התחושה הרווחת היא שבתי חולים לילדים הם תמיד "מסודרים", שלילדים תמיד יהיה מי שיתרום כספים.
"לאף בית חולים במדינה אין מספיק תקציב כדי להגדיל תשתיות, והגדלה מתבססת לא מעט על תרומות. אמנם התברכנו בתרומות של משפחת שניידר, אבל צריך תקציב נוסף כדי להגדיל את התשתיות והציוד, ותוספת תקנים לצוות מומחה ואיכותי. אין לנו בעיה למצוא את הרופאים האלה להתפתחות הילד, לנוירולוגיה ולעוד המון תחומים, אבל אנחנו צריכים עוד תקנים כדי שיוכלו לעבוד.
"בית החולים שלנו תמיד עמוס. למיון שלנו מגיעים 50 אלף ילדים בשנה, 13 אחוזים מתוכם מתאשפזים, כי התפיסה של בית החולים היא שהמקום של הילדים הוא בבית, ורק מי שחייב אשפוז, כמו ילדים שחולים במחלות כרוניות מורכבות, יתאשפז. אבל המיון עמוס.
"לכן, בהסתכלות קדימה, תמהיל המיטות חייב להשתנות ונצטרך כאן יותר מיטות טיפול נמרץ והתאוששות אחרי ניתוחים ופחות מיטות רגילות לאשפוז. העתיד אומר שאנחנו נצטרך לפתח יותר ויותר יכולות טכנולוגיות כדי להבריא ילדים יותר מהר, או מראש למנוע את המחלה שלהם.
"הטכנולוגיה ויכולות הטיפול השתפרו, והיום מתאפשר לנו לטפל יותר בילדים שבעבר לא יכולנו לעזור להם. בשבילם אנחנו צריכים לצמוח ואנחנו חייבים להרחיב תשתיות. במקביל, צריך יותר מקום לטיפולים תומכים כמו פיזיותרפיה, שיקום וכדומה, ולגייס ולטפח טכנולוגיות שמסוגלות לתמוך באשפוזים ביתיים. אני מאמינה שמקומם של הילדים בבית ולא בבית החולים, ומערכת הבריאות צריכה לעודד זאת ולתת עדיפות לנושא".
• • •
בביה"ח יוספטל מתמודדים עם בעיות כמו חוסר ברישיון להפעלת מכשיר MRI, מה שמחייב את התושבים להסתמך על ניידת שמגיעה לעיר פעם בחודש למשך ארבעה ימים בלבד.
"זה לא מספיק", נחרצת ד"ר בר אושר, "כששר הבריאות ומנכ"ל המשרד היו כאן לחניכת מסוק חדש של בית החולים, ישבתי איתם ואמרתי להם שזו המשימה שלנו, לדאוג למכשיר MRI באילת. אילת היא מקום אסטרטגי לישראל, היא נכס, ואני מחכה לקבל רישיון למכשיר ולהציב אותו כאן באופן קבוע. בדיוק כמו שקיבלנו באוקטובר האחרון מכשיר CT חדש שמחליף את הישן, כך אני מצפה לקבל גם MRI. באותו מפגש ביקשתי גם שיהיה תקן לרופא ילדים במרכז לרפואה דחופה, במקום כוננים במחלקה שנותנים שם מענה לפי הצורך.
"כאחראית למחוז בכללית החלטתי לקחת על עצמי את נושא בריאות הנפש וטיפול יום כדי לשמור שהמטופלים לא ייאלצו להגיע למרכז רק בשביל ביקורות וכדומה".
כבית חולים מרוחק, שמעביר מטופלים לבתי חולים אחרים, ובעיקר לסורוקה בבאר שבע, ביוספטל החלו להפעיל מסוק להעברת מטופלים, היחיד כרגע ששייך לבית חולים ולא למד"א או לפיקוד העורף. בנוסף, בהנהגתה של ד"ר בר אושר, לפני כשנתיים נפתח באילת אשפוז יום אונקולוגי, שהיווה בשורה גדולה למטופלים שנאלצו לנסוע או לטוס למרכז לקבלת טיפול יומי.
"כשהתחלתי את החפיפה באילת רציתי לבוא, כמו הרבה אנשים, בטיסה מהמרכז. נסעתי במיוחד לנמל התעופה בן־גוריון וטסתי לאילת. מאחוריי במטוס ישבו שתי נשים שדיברו על הטיפול הכימי שעברו עכשיו במרכז, וכמה היו מעדיפות לעשות אותו בבית, באילת, ולחזור לישון בבית. ואז הבנתי שזה הדבר הראשון שאני הולכת לעשות בעיר, לאפשר לחולים האלה להיות מטופלים ליד הבית. אז בדרך היתה גם קורונה, אבל בסוף פתחנו גם מחלקה כזו".
• • •
לדבריה של ד"ר אנגל, חלוקת התקציב והתקנים צריכה להתבצע בהתאם לצורך של בית החולים. "צריך לגשר על אי־שוויון במערכת. לא להציב במקום אחד את כל המכשירים הכי טובים ובשאר מכשירים ישנים, אלא לפזר אותם נכון בהתאם לאוכלוסייה שבה בית החולים מטפל. אנחנו משרתים אוכלוסיה רחבה, ואפילו הצלחנו בשלהי הקורונה, בספטמבר 2020, לחנוך את בית החולים החדש לילדים, שנבנה בשיתוף עמותת 'הצל ליבו של ילד'. אפילו שם פתחנו מחלקת קורונה.
"רוב האוכלוסייה שמגיעה לבית החולים היא אוכלוסייה קשישה, עם מחלות לב וריאות יותר מורכבות, ולכן ההשקעה התקציבית צריכה להיות ברופאים ובציוד שיכולים לתת מענה לאוכלוסייה כזו.
"חייבים להזרים משאבים למערכת. אלו לא סיסמאות ריקות מתוכן. אני חושבת שרק עכשיו הגיעה ההבנה שאם נהיה מספיק חזקים כדי לתת מענה למשבר בריאותי, כל שאר התחומים יוכל לתפקד כמו שצריך. צריך לשמר את היציבות של מערכת הבריאות גם בשגרה, ואז כשיגיע משבר בסדר גודל כמו הקורונה, המערכת לא תהיה מזועזעת.
"לא צריך להגיע משבר כדי להבין שצריך עוד תקנים ולאייש אותם. צריך להתכונן לכך מראש, ולא להגיד 'יופי, הקורונה בדעיכה, בואו נשכח את מערכת הבריאות', אלא צריך להמשיך לבנות אותה. גם אם קיבלנו את התקנים שהבטיחו לנו בזמן הקורונה, החוסר תמיד מורגש, בכל התחומים. גם במקצועות הבריאות, כמו שירות סוציאלי, רוקחים, פיזיותרפיה וכדומה, וזה חסר בכל המערכת".
ד"ר קורח: "אצלנו נושא התקציב והמחלקות הפנימיות הוא חשוב. אנחנו חייבים להתמודד עם התנאים הפיזיים של המחלקות הפנימיות, ולשם כך צריך לגייס כסף ולשפץ את הפנימיות שיפוץ יסודי. החזון שלי הוא לבנות מגדל אשפוז נוסף וחדר מיון חדש. לשפץ את המחלקות הפנימיות בצורה יסודית, להוסיף עוד תקנים לסגל רפואי בכל המחלקות והסקטורים. תקופת הקורונה העלתה את המצב למודעות ואולי נתנה מוטיבציה, ומחיאות הכפיים במרפסות היו מרגשות, אבל זה לא מספיק כדי להציל את המערכת".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו