פרשת החשד לאונס נערה בידי בן כיתתה, בתיכון בתל אביב, זעזעה הורים רבים בבית הספר ובמדינה כולה. השאלות הקשות נשלפו מייד: איך אף אחד לא ידע, איפה היו ההורים, איפה היו המורים.
המקרה הזה מזעזע במיוחד, משום שמדובר בחשד לאונס, וגם משום שמדובר בתיכון תל־אביבי יוקרתי. אבל משיחות שערכנו בחודשים האחרונים עם תלמידים ומורים בבתי ספר ברחבי הארץ, עולה תמונה שיכולה להסביר בקלות איך קורה מקרה כזה. תמונה של תרבות דיבור רווית ביטויים מיניים, שכולם - בנים ובנות גם יחד, ולא פעם גם מורים והורים - רגילים אליה ומקילים בה ראש, או מעדיפים להעלים עין. לעיתים אלו הטרדות מילוליות בלבד, בעל פה או ברשתות החברתיות, לעיתים נחצה הקו לנגיעות אגביות "בצחוק", ובמקרים הקיצוניים מדובר בהטרדות פיזיות בוטות.
רוב הנפגעות והנפגעים מעדיפים לא להתלונן, והבודדים שמתלוננים מגלים לא פעם חומה בצורה של מנהלי בתי ספר, שמעדיפים לסגור את העניין בשקט בין כותלי המוסד, מחשש לשמו הטוב. בתי הספר בכל רחבי הארץ, שאמורים ללמד את נורמות ההתנהגות של עידן "מי טו", הופכים למעשה לחממה של הטרדות מיניות.
סימה אלמוג צוקר, אם לתלמיד י"א מבית ספר תיכון בתל אביב, נחרדה כששמעה על החשד לאונס באחד התיכונים בעיר. "אמרתי לעצמי: וואו, איך זה היה יכול לקרות?", היא מספרת. "זה הפחיד אותי. ואני רוצה להתווכח עם ההגדרה 'יוקרתי', זו תווית שבאה מהתקשורת. יש שם ילדים רגילים, כמו בכל התיכונים.
"אנחנו חיים בעידן שבו האלכוהול זמין בגיל צעיר בכל מקום, ואין הדרכה איך להתנהל איתו. אין לילדים מספיק ניסיון חיים להתמודדות במצב כזה. אני חושבת על נער שיכור עם הורמונים מטורפים. אני לא אומרת משהו נגד הנערה, חלילה. אבל המחשבה על שני ילדים כאלה קטנים, שיכורים, בגיל 15, שאחד מהם היה יכול להיות הילד שלי, לא עוזבת אותי. הוא היה שיכור, היא היתה שיכורה, אין להם מושג מהחיים שלהם, ושניהם משלמים את המחיר.
"אם היא אמרה לו 'לא' והוא כפה את עצמו, זה משנה את כל התמונה, ואם היתה לו היסטוריה של הטרדות מיניות בבית ספר אחר, זה חמור מאוד.
"בשבת פגשתי מישהי שהבת שלה, עם עוד שלוש בנות, היו עם בחור כשהן שיכורות, וקיימו יחסי מין. הן קוראות לזה אונס. זה אונס? אותי המילה אונס מאוד מבלבלת. בני סלע הוא אנס".
מה בית הספר צריך לעשות כדי לחנך למיניות בריאה?
"זה לא בית הספר שצריך לעשות. זה קודם כל חינוך מהבית. אנחנו, ההורים, אחראים לזה מגיל אפס".
מה את עושה בעניין כאמא?
"אני אומרת לבן שלי את מה שיש לי להגיד. אני מנצלת כל הזדמנות לדבר איתו בפתיחות, גם אם הוא לא מוכן להקשיב. הדברים נאמרים בבית, ואני מאמינה שהוא סופג אותם. אני מסבירה לו שיתנהג לבנות בכבוד, בזהירות, שיתרחק מדברים אסורים. לאט־לאט זה הופך לשיח עם אמירות נוקשות איך להתייחס לנשים. אני משתדלת לא להסתיר ממנו כלום. ואני מקווה שאני מפחידה אותו מספיק".
• • •
על פי נתוני משרד החינוך, שנמסרו לאיגוד ארגוני הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, בשנת הלימודים תשפ"א (2021-2020) דווחו לשפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי) 2,019 מקרים של פגיעה מינית בתלמידים על ידי תלמידים אחרים. 1,720 מהמקרים בוצעו בידי ילדים מאותו מוסד לימודי, ועוד 299 בידי ילדים ממוסד אחר.
בפברואר 2018 פרסמה הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) סקר ענק שערכה בנושא רמת האלימות בבתי הספר על פי דיווחי תלמידים, בחודש שקדם לעריכתו. על פי הסקר, שכלל 24,145 תלמידים בכיתות ד'-י"א מ־448 בתי ספר, 13 אחוז מהתלמידים דיווחו על הטרדה מינית מצד תלמיד אחר.
דו"ח מבקר המדינה, שבחן בשנת 2020 את יישום החוק למניעת הטרדה מינית בארץ, התייחס למערכת החינוך וקבע כי "הסקרים מלמדים שתופעת הפגיעה המינית של ילדים בתוך מוסדות החינוך היא לכאורה נפוצה לאין שיעור ממספר התלונות שמגיעות לטיפול במשטרה... הנתונים מעלים חשש כי ממצאי הסקרים לגבי הטרדות של תלמידים מציגים תמונה חלקית ביותר של אירועי הטרדה".
במהלך החודשים האחרונים שוחחנו עם עשרות בני נוער ואנשי חינוך. שמענו מהם סיפורים על שפה מינית בוטה שנפוצה בין התלמידים, גם במהלך השהות בבית הספר וגם בקבוצות ווטסאפ כיתתיות וברשתות החברתיות. ראינו דוגמאות למורים ששותפים בקבוצות, ומעדיפים להעלים עין, או להעיר בשפה רפה. כמות הסיפורים ששמענו היתה עצומה ונגעה לבנים ולבנות מכלל האוכלוסייה, מהמרכז ומהפריפריה, בבתי ספר תיכוניים וגם בחטיבות ביניים. אין יישוב "אדום" יותר מאחרים, ואין בתי ספר "ירוקים".
זה קורה במסיבות כיתה, במסדרון, בשירותים, במזנון, בקבוצות הווטסאפ, וגם במהלך השיעור עצמו. תלמיד או תלמידה שאוזרים אומץ ומתלוננים, מוצאים עצמם לא פעם מול הטרדות מוגברות או נידוי חברתי. חלק מהמורים מנסים להתמודד עם הבעיה, אבל גם הם לא יודעים על כל מקרה.
על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא "התמודדות מערכת החינוך עם פגיעה מינית של תלמידים בתלמידים" משנת 1999, "יש להקים בבית הספר ועדה בין־מקצועית לטיפול בכל אירוע של תקיפה מינית, החייבת דיווח. מומלץ שוועדה זו תכלול את מנהל בית הספר, את היועץ, את הפסיכולוג, את המפקח, את היועץ הבכיר, את מנהל מחלקת החינוך ברשות המקומית, את מדריך שפ"י ואת פקיד הסעד. מספר המשתתפים בוועדה יושפע מחומרת האירוע. על הוועדה להחליט לגבי המשך טיפול על פי הנהלים ובהתאם לחוק".
בכל המקרים ששמענו לצורך הכנת הכתבה, לא הוקמה ועדה כזאת. רק במקרים נדירים הושעו תלמידים מטרידים מבית הספר; לעומת זאת, שמענו על מקרים שבהם דווקא תלמידות ותלמידים שנפלו קורבן להטרדות הועברו לכיתה אחרת או לבית ספר אחר.
• • •
ב־1 בספטמבר 2020 התנוססו על הקירות של שני תיכונים בכפר סבא, כצנלסון ורבין, כתובות גרפיטי שזעזעו את המדינה למשך כמה ימים. "איה נפה - 12, אילת - 30, בני י"ב - 100", "שתיקה = הסכמה", "אין יו"דניקית שלא נותנת, אין י"בניק שלא מקבל". זו היתה "קבלת פנים" לתלמידים החדשים שהחלו את לימודיהם בתיכון, קצת אחרי פרשיית החשד לאונס התיירת באיה נאפה שבקפריסין בידי נערים ישראלים, ואחרי האונס הקבוצתי המחריד של קטינה באילת.
עיריית כפר סבא מיהרה לפרסם הודעת גינוי. "השילוט המדובר נתגלה עוד טרם נפתחה שנת הלימודים ועוד לפני שנתלה. הנושא טופל על ידי מנהלי בתי הספר באופן מיידי ובתקיפות, והתלמידים האחראים לשילוט הושעו מלימודיהם".
לאחר האירוע נעשו פעולות הסברה בכל בתי הספר בכפר סבא, ותלמידות תיכון זומנו לפגישה עם ראש העיר, רפי סער. אחת מהן היתה ל', תלמידת י"ב, שלומדת בתיכון אחר בעיר.
"בפגישה אצל ראש העיר אמרתי שהכתובות הללו לא הפתיעו אותי", היא מספרת. "אמרתי שגם בבית הספר שלי יש כל הזמן שיח פוגעני והתנהגות מינית בוטה. יש כל הזמן אמירות גסות. אין יום שלא קוראים למישהי 'זונה' ו'שרמוטה', בנים נוגעים בבנות, ויש כאלה שמחבקים. זה קורה בדרך כלל כשאין מורים בסביבה.
"אחרי הפגישה אצל ראש העיר זימנו אותי לשיחה בהנהלת בית הספר. עדכנו אותי שהתקשרו מהעירייה לברר לגבי הדברים שאמרתי, ונזפו בי על שאמרתי אותם. אמרו שהגזמתי, ושמהדברים שאמרתי אפשר להבין שזה קורה על בסיס יומיומי. אבל זו לא פרשנות שלי - זה באמת יומיומי.
"אתמול חברה שלי עמדה ודיברה עם אחד התלמידים, ותלמיד אחר בא אליה פתאום, נגע לה בחזה, ואז חזר לחברים שלו, קרא לה 'זונה' בקול רם וצחק. היא סיפרה למחנכת שלה, והמחנכת אמרה לה שהיא יכולה להתלונן במשטרה.
"יש לנו רכזת שכבה שהיא 'מהטובים'. היא תמיד מְגָנה תופעות כאלו, וכשהיא רואה משהו קורה, היא מעירה ועושה שיחות. אבל יש גם הרבה דברים שהיא לא רואה. המורים לא יכולים להיות כל הזמן בכל מקום".
• • •
ה' (השם המלא שמור במערכת), בת 18 מרחובות, לא תשכח לעולם את הדרך חזרה מהטיול השנתי של השכבה, לפני שנתיים. "עליתי לאוטובוס, ומישהו מכיתה מקבילה הציע לי לשבת לידו. הוא חבר של חברים, היכרות שטחית של 'היי, מה העניינים', אבל אני אדם חברותי והסכמתי.
"ישבנו בשורה השנייה באוטובוס, לפנינו ישבו המורים. הייתי עייפה, אז שאלתי אותו אם אני יכולה להשעין את הראש על הכתף שלו ולישון. הוא הסכים, ואני נרדמתי מייד.
"מתישהו התעוררתי כשהיד שלו מתחת לחולצה שלי. קפאתי. רציתי לצעוק, להגיד משהו, אבל לא ידעתי מה לעשות.
"הוא לא ידע שאני ערה, חשב שאני עדיין ישנה. לא הצלחתי להראות לו שהתעוררתי ושאני לא רוצה שהיד שלו תהיה שם. פשוט קפאתי.
"אחרי כמה דקות, שנראו כמו נצח, האוטובוס בלם בפתאומיות, ושנינו נהדפנו קדימה. יצאתי מהקיפאון, והוא הוציא את היד ולא אמר כלום. אמרתי, 'וואו, איזה שינה דפקתי', והוא לא אמר כלום. המורים שישבו לפנינו בכלל לא שמו לב, לא הסתכלו אחורה. אולי גם הם ישנו.
"כשחזרתי הביתה בערב, לא הצלחתי להירדם. התחלתי להריץ את הסיטואציה בראש. חשבתי, אולי היתה לו סיבה לחשוב שאני מסכימה? אבל לא היתה לו.
"נרדמתי מאוחר בלילה, והתעוררתי כל כמה דקות. הדבר הראשון שעשיתי בבוקר היה לספר לחברה שלי. הרגשתי נוח לספר לה. כתבתי לה הודעה ונפגשנו. היא הקשיבה ואמרה לי: 'זה לא כזה סיפור. כולן עוברות את זה. קרה גם לי'.
"המסר היה שאני צריכה להתגבר ולשתוק. שתקתי".
סיפרת להורים?
"לא. לא יודעת למה".
ולמורים?
"לא לא לא".
למה?
"אין לי קשר טוב עם המחנכת, אני לא סומכת עליה ועל הצוות שהם יתמכו בי".
פגשת את הבחור אחר כך?
"עשיתי הכל כדי לא לפגוש אותו. כשהיו מסיבות שידעתי שהוא אמור להימצא בהן, המצאתי תירוץ שאני לא יכולה ללכת. אחרי שנה הוא בא בהפתעה למסיבה שהייתי בה. קיבלתי שוק, הלם. נצמדתי לחברות שלי כל הערב, ולשמחתי הוא לא התקרב אלי.
"אין לנו חברים משותפים, אז אני לא צריכה לראות אותו. שכחתי ממנו".
המקרה הזה השפיע עלייך ביצירת קשר זוגי?
"לא. שמתי אותו מאחוריי. עצוב להגיד, אבל כל אחת בשכבה שלי חוותה את זה. אין לי חברה שבנים לא נגעו בה. זה עצוב, אבל זה מְאזן, העובדה שאני לא לבד".
יש בבית הספר שיעורי חינוך מיני?
"בכיתה י' דיברו איתנו על אמצעי מניעה. בכיתה י"ב היה שיעור על הסכנות שבצפייה בפורנו. אבל זה כבר מאוחר מדי, כולם כבר ראו פורנו. צריכים ללמד את זה בכיתה ז', אולי אפילו בבית הספר היסודי. מי שרואה סרטים או סרטונים, זה מקבע לו את התפיסה השגויה של מיניות.
"בדור שלנו, סטוצים הם יותר נפוצים מקשר זוגי לטווח ארוך. הלוואי והיו מדברים על זה, אבל בית הספר מנותק. לפני שנתיים, בעקבות האירוע שבו שמונה נערים בני 16 מבית ספר בשפלה נעצרו בחשד לאונס קבוצתי של נערה בת 14, עשו לנו שיעור חינוך בנושא. אחר כך רכזת השכבה עברה בכיתות ואמרה שאסור לנו לדבר על המקרה, מאחר שהנערים החשודים יכולים לתבוע אותנו על הוצאת לשון הרע, כי הם עוד לא הואשמו. היו שמועות על ניגוד עניינים שקשור לצוות החינוכי. דאגו להשתיק את זה מהר".
• • •
ט' (51), מורה לספרות בחטיבת ביניים בירושלים, מודעת היטב למצב בבית ספרה. "יש שני סוגים של תלמידים שמגיעים לחטיבה", היא אומרת. "יש את אלה שראו הכל, ויש את האחרים, שהם מאוד תמימים. כשהאחרונים מגיעים לבית הספר, הם נחשפים לילדים שכבר 'יודעים' - ואז, או שהם לומדים מהם, או שהם נפגעים מהם.
"לפורנו יש השפעה עצומה. זה מאוד נוכח. בשנה שעברה תלמידים צפו בהפסקה באפליקציית פורנו מהטלפון הנייד. איך אני יודעת? כי כשנכנסתי לשיעור, מייד אחרי ההפסקה, אחד מהם קרא לי: 'בואי תראי איזה שווָה'.
"במקום להתחיל את השיעור, הסברתי לכיתה כמה זה פוגע וכמה זה לא אמיתי. אבל זו רק טיפה בים. היו פעמים שהבנתי שאין לי מה לעשות, אין לי שום כלי אפקטיבי חוץ מלדבר איתם, או לדווח ליועצת".
היא במערכת החינוך כבר 27 שנים. בשנים האחרונות, היא מלמדת בכיתת חינוך מיוחד בחטיבה. "אולי שם זה יותר מוקצן, אין להם עכבות. כדי להגיד על מישהי שהיא 'שווה', הם אומרים: 'הייתי אונס אותה'. היה לי תלמיד שכל מילה שנייה שלו היתה 'לאנוס'. זו התרבות.
"אני מרגישה שיש עלי אחריות כל רגע, יותר מאשר על מורה רגילה. אני צריכה לעצור להעיר, להסביר. אבל זה בור ללא תחתית. לפני שנה, במוצאי שבת, קרוב לחצות, תלמידה התקשרה אלי וביקשה שאוציא תלמיד מקבוצת הווטסאפ הכיתתית. פתחתי את הווטסאפ, אחרי שעתיים שלא בדקתי הודעות, ונהיה לי שחור בעיניים.
"היה שם דיאלוג מיני אלים מאוד בין שני ילדים אחד נגד השני. אני מתביישת לחזור על המילים שנאמרו שם. השיח בין התלמידים התחיל בקבוצה אחרת של בית הספר, שם הם נחסמו, ואז הם עברו לקבוצה של שיעור ספרות, שאני מנהלת, ונועדה להעברת הודעות וחומר לימודי. הוצאתי את שניהם מהקבוצה והעברתי את המקרה לטיפול המחנכת. היא קראה לשני הילדים לשיחות".
"תסתכלי על המסרים המיניים בטלוויזיה, בפרסומות", אומרת רותי שחר (58), שהיתה 33 שנים במערכת החינוך, חלקן כמחנכת וכרכזת שכבה בתיכון הרטוב בצרעה, ופרשה לאחרונה לגמלאות. "בשנה שעברה היה קמפיין פרסום של מותג אופנה לבני ובנות 12. הבנים היו בפוזה של חשיבה, והבנות בפישוק רגליים ובהבעת טמטום.
"זה התפרסם לפני פרשת האונס באילת, ואני חושבת שיש לזה השפעה. כתבתי בפייסבוק שאני מפסיקה לקנות מהחברה הזו, למרות שאני אוהבת את הבגדים שלהם".
היו פגיעות מיניות בבית הספר שלך?
"אני לא רואה פגיעות מיניות בבית הספר שלי, אני מקווה שאני לא תמימה. כשאני רואה תלמיד או תלמידה עם ראש מורכן, אני פונה אליהם. לרוב זה קורה כי מישהו שבר להם את הלב, או בגלל מריבה בין חברים. בגדול, הבנות היום הרבה פחות פראייריות, יודעות מה הן רוצות.
"אבל אני רואה בנות שמאפשרות לבנים לחבק אותן חיבוק שיש בו משהו מיני. יש בנות שזקוקות לחיבוק, אבל לא תמיד הן באמת רוצות חיבוק כזה. כשאני רואה תלמידה שלבושה באופן פרובוקטיבי, אני לוקחת אותה הצידה ומדברת איתה כמו אמא לבת. מסבירה לה מה היא משדרת, ואומרת שלפעמים, לבוש צנוע הוא דווקא יותר אטרקטיבי".
מה חשבת על האירוע באיה נאפה?
"איה נאפה זה כישלון של מערכת החינוך, אבל גם של ההורים. כשהנערים חזרו לארץ והתקבלו בשדה התעופה בתופים ובמחולות, זו היתה בושה. אם זה היה ילד שלי, הייתי אומרת לו: 'חכה, נדבר בבית', ומבהירה לו שהוא לא גיבור. ההורים איבדו חוש כיוון, איבדו את הסמכות ההורית. במקומם הייתי מתביישת".
• • •
נועה (17) מחיפה גילתה לפני שלוש שנים, כשלמדה בכיתה ח', כי צולמה על ידי בן כיתתה בשירותי בית הספר.
"תלמידה תפסה את הילד הזה מצלם אותה, ואז התברר שהוא צילם עוד בנות, ואני ביניהן", היא מספרת בשקט, מתקשה לחזור לרגע שבו הבינה שהאינטימיות שלה נודדת בין מכשירי טלפון זרים.
"סיפרתי מייד להורים שלי וליועצת בית ספר, ועוד באותו יום נסעתי עם ההורים שלי להגיש תלונה במשטרה. החוקרים ביקשו את כל הפרטים - מתי הלכתי לשירותים, כמה פעמים ביום, באיזה שעות. זה היה מביך, אבל ההורים שלי תמכו בי. גם בנות נוספות התלוננו על האירוע".
בית הספר חקר את המקרה?
"בהתחלה, התלמיד שנתפס טען שאין לו טלפון. אחר כך הבנתי שהשוטרים מצאו את המכשיר ומחקו לו את התמונות. המורים לא דיברו איתנו על מה שקרה, לא עשו הסברה בכיתות, וגם לא הענישו אותו. אחרי חצי שנה הוא עף מבית הספר בגלל משהו אחר".
ע' (18) למדה לפני שנתיים בכיתה ט' בחטיבת ביניים בזכרון יעקב. "היו לי חברים מכל מיני חבורות", היא מספרת. "הייתי גם בחבורה של בנים, תמיד היינו עושים צחוקים וכיף ביחד.
"שבוע לפני היציאה לחופש הגדול של שנת 2019, כולם כבר שמו פס על השיעורים. באחד הימים גם אני הברזתי והלכתי לשבת עם החברים שלי על הדשא בחצר. ראיתי שהם מתחילים להתלחש ביניהם, ולא הבנתי למה. המשכתי להתקדם לעברם בחיוך.
"פתאום אחד מהם קם, עבר מאחוריי ונתן לי מכה בישבן. הייתי בהלם. כולם צחקו והתחילו לקרוא לי בשמות גנאי מיניים. מישהו צעק: 'עכשיו תורי'.
"ברחתי משם. סיפרתי מייד לחברה טובה שלי, שהלכה לדבר עם אחד הבנים. הוא סיפר לה שהם עשו התערבות: מי שיצליח לתת לי מכה בישבן יקבל מכל אחד 20 שקל".
סיפרת לאחד המורים?
"סיפרתי על זה רק לחברות שלי. לא סיפרתי לאף מורה, וגם לא להורים. לא הרגשתי בנוח. עד עכשיו אין אף מבוגר שיודע על זה".
פגשת מאז את הבנים האלה?
"לא. בשנת הלימודים שאחרי, כבר עברתי לתיכון ולא ראיתי אותם יותר. אבל גם היום אני שומעת כל יום קריאות שמתעופפות לעבר הבנות בהפסקות, לפעמים אפילו בכיתה, כשהמורה מתרחקת. 'זונה', 'שרמוטה', ואחר כך צחוקים".
ואיך אתן מגיבות?
"מתעלמות".
למה לא לשתף את המורים כדי לתקן את המצב הזה?
"כי אני לא מאמינה שזה יעזור. אבל זה מצוין שאת עושה את הכתבה הזאת, כי הרבה אנשים לא יודעים על ההטרדות שחווים הילדים שלהם. עובדה, גם אני לא שיתפתי. אולי כשהורים יקראו, יבינו מה עובר על הילדים שלהם בבית הספר, הם ישאלו אותם. ימצאו דרכים להיות יותר מעורבים. כי יש ילדות שיכולות גם לפגוע בעצמן".
• • •
ש' מהשרון הזדעזעה לקרוא את ההודעות שהראתה לה בתה בת ה־17 בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. היא למדה בכיתה י"א באחד התיכונים הטובים בעיר, שמקבץ תלמידים ממשפחות ברמה סוציו־אקונומית גבוהה.
"היו שם עשרות רבות של הודעות מיניות גסות, שעוררו בי בחילה - כולל תמונות של איברי מין, שהופיעו בנפרד או כחלק מבדיחות מחרידות ומפחידות, וגם סרטונים פורנוגרפיים בוטים ואלימים. את כל הזוועה הזאת הובילו כמה נערים כחלק מהתנהלות השיח הרגילה, אבל לא נרשמה שום התנגדות מצד הנערות, חלקן אפילו שיתפו פעולה והגיבו. תרבות ההטרדה המינית הפומבית הפכה להיות שגרה שאף אחד לא חשב שראוי להפסיק.
"אבל מה שהיה מזעזע במיוחד הוא העובדה שהמחנכת היתה חלק מהקבוצה. ברור שהיא ראתה את כל התכתובות, כי היו מקרים שהיא פונה לתלמידים ממש אחרי שאחד הבנים שולח סטיקר של איברי מין. והיא מתעלמת מזה, לא אומרת כלום ולא עושה דבר כדי להפסיק את זה. משהו שגם אחרי שרואים, אי אפשר לתפוס.
"שלחתי בקבוצת ההורים הודעה, בתקווה לגייס את המבוגרים האחראים כדי להפסיק את הדבר הנורא הזה, שלא הצלחתי להתאושש ממנו. אבל מהר מאוד הבנתי שפניתי למקום הלא נכון. כל ההורים, למעט אמא אחת, נתנו גיבוי מלא לילדים, ובעיקר למחנכת. את עיקר המאמץ הם השקיעו בניסיון לגמד את העניין ולהגן על מקומה של המחנכת.
"כתבתי לסגנית המנהלת, בניסיון להבין איך ייתכן שהמחנכת מאפשרת לדבר כזה לקרות, ואיך ייתכן שאף אחד לא מפסיק את זה. היא כתבה לי שאחרי בירור עם המחנכת, היא פשוט לא ראתה את ההודעות. גם אחרי ששלחתי תמונת מסך גדולה שבה רואים בבירור סטיקר של דמויות שמקיימות מין אנאלי, ומתחתיו הודעה של המחנכת על הנסיעה הצפויה לפולין - קיבלתי את אותה התשובה: המחנכת פשוט לא ראתה. היא לא ראתה את הסטיקרים, היא לא ראתה את הסרטונים שבהם נתחב באלימות איבר מין לפיה של אישה, היא לא ראתה את ההודעות המיניות האלימות. פשוט לא ראתה.
"שלחתי את כל התמונות למנהלת בית הספר. היא ענתה לי: 'רק רציתי שתדעי שהתלמידים מאוד נסערים מכך שהפצת ברבים. קיבלתי, מטפלת'. מהר מאוד הבנתי שמה שהטריד את המנהלת זה לא מה שקרה בכיתה בבית הספר שלה, אלא העובדה שהתמונות הועברו לשאר ההורים - ההורים של הילדים ששלחו את ההודעות האיומות האלה.
"מאותו רגע התחיל מחול שדים. הבת שלי סומנה כ'בוגדת' והתחילה לקבל הודעות מאיימות מחלק מהתלמידים, ואנחנו זומנו לשיחה עם המנהלת. בשיחה שאלתי איך ייתכן שהמחנכת משתתפת בקבוצה ולא עושה שום דבר כדי להפסיק את זה. המנהלת והסגנית אמרו ש'זה באמת מזעזע' ושהן יפעלו מייד כדי לסגור את הקבוצה, אבל טענו שאין להן שליטה אמיתית על הילדים, שככה הם מגיעים מהבית. הם תקפו אותי על ששלחתי את צילומי התכתובות להורים האחרים. אין ספק שהן היו שמחות לסגור את הכל בשקט בין כותלי 'בית החינוך'.
"זמן קצר אחר כך, הילדים התחילו לכתוב בקבוצת הווטסאפ הודעות נאצה על 'מישהו שהלשין' ועל גורלם של מלשינים, כולל איומים עלי. הבת שלי הלכה לבית הספר בפחד, היינו צריכים להסיע אותה ולבוא לקחת אותה. היא יצאה ביוזמתה מקבוצת הווטסאפ, כך שאני לא יודעת אם הקבוצה נסגרה כמו שהמנהלת הבטיחה. גם אם כן, אני מניחה שהתלמידים פתחו קבוצה אחרת.
"בית הספר סירב לשתף אותנו באופן הטיפול במקרה. בתי סיפרה אחר כך שהיועצת דיברה עם הכיתה, מעבר לזה לא עשו כלום למיטב ידיעתי. הבנים שכתבו את ההודעות לא נענשו בשום צורה.
"בסוף אותה שנה המנהלת, שהיתה כבר בגיל פרישה, פרשה ממערכת החינוך. המחנכת המשיכה עם הכיתה עוד שנה, עד סוף י"ב. לא ננקטו נגדה שום צעדים.
"הנערים ששלחו את ההודעות בוגרים היום, רובם מן הסתם בצבא. ספק אם מישהו מהם הבין את חומרת מעשיו. עד היום אני לא יודעת מה יותר מחריד - מה שהם עשו, או התגובה של המבוגרים - ההורים ואנשי החינוך".
• • •
גם הקורונה והלמידה מרחוק לא עצרו את ההטרדות המיניות מצד תלמידים. במהלך שנת הקורונה והסגרים פורסמו בתקשורת מקרים רבים של שליחת תמונות פורנו או סרטוני פורנו במהלך שיעורי זום. במרחב הטכנולוגי החדש, קוצר ידם של המורים בולט במיוחד - רובם לא בקיאים מספיק בטכנולוגיות החדשות, כך שהם מתקשים לאתר את התלמידים האחראים. הבעיה היא שבחלק גדול מהמקרים, אולי כדי לחפות על חוסר האונים שלהם, פוטרים המורים את המעשים כ"מעשי קונדס".
ג', מחנכת ומורה להיסטוריה בתיכון בבאר שבע, זוכרת כמה מקרים שבהם מורים שלחו לתלמידים עבודות עם לינקים לחומרי למידה, והתלמידים החליפו את אחד הלינקים לאתר פורנו. "אנחנו גילינו את זה הרבה אחרי שכל התלמידים כבר טיילו שם. אחרי השיעור ניסינו לברר מאיפה הגיע הלינק, אבל אף פעם לא הצלחנו למצוא. דיברנו והסברנו, אבל אף אחד לא הודה. הם חושבים שזה משעשע".
כמה פעמים זה קרה?
"מספיק כדי שבכל פעם שאני פותחת שיעור זום, אני בודקת שאין אף משתתף שאני לא מכירה. הבעיה היא שלא תמיד זה מגיע מתלמיד חיצוני".
י' (17), תלמידת י"א מתל אביב, מעידה על עצמה שהיא "מהתמימים האלה של הכיתה". "מעולם לא צפיתי בפורנו, זה לא מעניין אותי. אבל בשיעורי הזום נחשפתי לתמונות שלא ממש יוצאות לי מהראש. אי אפשר היה לסנן את זה, אי אפשר היה לצאת מהשיעור. בכל הפעמים לקח זמן עד שהמורָה שמה לב. רוב התלמידים חשבו כנראה שזה מגניב. זה סוג של אונס תודעתי".
היו הרבה מקרים כאלה?
"פעם בכמה שבועות, מין בדיחה שכזאת. היו תלמידים שהשתמשו באפליקציה כדי להפוך נשים עירומות מתמונות פורנו לסטיקרים, ואז שולחים בקבוצת הווטסאפ. העבירו אותן גם בקבוצות שבהן המורים היו שותפים".
היתה תגובה של המורים על אירועי הזום?
"בעיקר 'נו נו נו'. מה הם כבר יכולים לעשות? הם נלחמו כדי להכין אותנו לבגרויות".
• • •
פרופ' עו"ד לימור עציוני, שמייצגת בני נוער בתחום הפלילי, מטפלת בימים אלה במקרה של פגיעה בנער בן 17 על ידי שניים מחבריו לכיתה. "מדובר בילד חלש וחולה שעדיין מפחד לדבר, ולכן עדיין לא הגיע למשטרה. שני הנערים האלה פשוט הפכו אותו לחפץ. הוציאו אותו מהשיעורים לצרכים שלהם, פגעו בו במהלך הלימודים בבית הספר, אחרי בית הספר. הצטמררתי לשמוע את העדות שלו.
"את מצפה שהילד יהיה מוגן בבית הספר, שיהיה מורה שישים לב שהוא יוצא באופן קבוע מהכיתה וחוזר במצב אחר. שיהיה מבוגר שיראה אותו בחצר, במסדרון. ואני לא מבינה איך המערכת לא ראתה שזה קורה שם. ההורים גילו את זה כשהיה מאוחר מדי.
"צריך צוות חינוכי שעבר הכשרה עמוקה כדי לזהות מצב של פגיעה כבר בהתחלה, לא כשהפגיעה קשה. לעשות השתלמויות למורים, וכמובן, להוסיף מצלמות בבתי הספר.
"בשנתיים האחרונות התעסקנו בקורונה, בבריאות, והילדים גדלו בזמן הזה. הזנחנו את מה שהיה מוזנח עוד קודם. ההורים לא בשליטה על מה שקורה עם הילדים. הם חושבים שהילד בטוח בחדר שלו, אבל הוא גולש במחשב ורואה תכנים פוגעניים. כללי המשחק השתנו. היום הפדופיל לא אורב לילדים בגן השעשועים, הוא נמצא בכל בית, בחדר של הילד. אנחנו, הדור הקודם, לא הפנמנו את זה".
עציוני מאמינה שלבית הספר תפקיד חשוב בחינוך המיני. "בעשור האחרון, כשהמדיה והטכנולוגיה התפתחו, רואים יותר ויותר בני נוער וילדים שפוגעים", היא אומרת. "הגיל הולך ויורד. לאחרונה הוזמנתי לתת ייעוץ לבית ספר יסודי במרכז הארץ, שבו תלמיד כיתה ג' הפיץ בכיתה סרטון של פורנו קשה.
"הסברתי לתלמידים בבית הספר מהי עבירת מין, מה הכוח של הקבוצה, וממה צריך להיזהר. למרות המבוכה והגיחוך, הם הקשיבו ולמדו.
"למורים אין משנה סדורה, אין תוכנית מפורטת, והם מובכים לדבר על זה. לילדים אין תיווך של מבוגר שמסביר על אינטימיות, מה לעשות כשנחשפים לאמירה או להתנהגות פוגענית. אני רואה בזה כשל של משרד החינוך. צריך להתחיל בגיל הצעיר, כבר בכיתות ג'-ד', וכחלק אינטגרלי מהלימודים".
• • •
שני תלמידים שחוו הטרדה מינית מצד תלמידים החליטו לא לחכות עד שמשרד החינוך יעשה מעשה, והגישו תביעות תקדימיות נגד המשרד. אחת מהן הסתיימה במארס 2020 בפשרה, והשנייה הוגשה בינואר 2020 ועדיין מתנהלת בבית משפט השלום בתל אביב. את התביעות הגישה עו"ד רוני אלוני סדובניק, שמתמחה בייצוג של נפגעי תקיפה מינית.
"בדרך כלל תובעים את בית הספר", אומרת אלוני סדובניק. "החידוש בתביעות שלי הוא שאני תבעתי את משרד החינוך. זו חבורה שיושבת במגדל שן, ואין לה שום קשר לשטח. אני רוצה לאתגר את גבולות מערכת המשפט, אני קוראת לזה 'אקטיביזם פמיניסטי במשפט'".
התביעה שעדיין מתנהלת היא של ר' ממרכז הארץ, שעברה הטרדה מינית כשהיתה בכיתה א'. אביה, י' (38), משחזר בכאב: "היא היתה ילדה חברותית ושמחה ופתאום, לקראת סיום כיתה א', הכל השתנה. היא התחילה לרדת במשקל, לא הצליחה לישון בלילה ולא רצתה ללכת לבית הספר.
"חשבתי שקצת קשה לה בבית הספר, ושהיא צריכה ללמוד להתמודד. אני נפצעתי פעמיים בצבא ואני רגיל שכשיש קושי, נלחמים בו. אני זוכר במיוחד בוקר שבו הייתי לחוץ לצאת לעבודה, והיא לא רצתה לצאת מהחדר לבית הספר. צעקתי עליה שתצא מהחדר, ושהיא צריכה להיות חזקה. לא דמיינתי עם מה היא מתמודדת".
מה שקרה לר' ולשלוש מחברותיה בשירותי בית הספר התגלה במקרה. ילדה מכיתה ו' באה לבקר את אחותה בהפסקה ומצאה אותה בוכה. מבעד לדמעות הבינה האחות הגדולה שקרה משהו בשירותים, וסיפרה להוריה. אלה התקשרו לי' וסיפרו לו שגם הבת שלו מעורבת במקרה.
"הילדה שלי פחדה לדבר, חשבה שהיא לא בסדר", הוא מספר. "אשתי נכנסה איתה לחדר לפני השינה, ודובבה אותה בעדינות. היא הקליטה את השיחה, כדי שנבין בדיוק במה מדובר. כשיצאה מהחדר, היא לא יכלה לדבר. אמרה לי 'תקשיב להקלטה'. הקשבתי, והייתי בהלם".
גם היום, י' מתקשה לספר את הפרטים. "ילד מהכיתה לקח את ארבע הבנות לשירותים, הוריד להן את החצאית ופגע בהן מינית, למרות התנגדותן. אחר כך איים שיפגע בהן אם יספרו. המעשים קרו כמעט בכל יום. אמרתי לאשתי: 'תהיי חזקה ותלכי לבית הספר להתלונן'. הייתי בטוח שבית הספר יטפל בחומרה, לא שיערתי שהם יתעלמו. למחרת היא הלכה לבית הספר, ופשוט לא ספרו אותה. הסבירו לה שאין כלום, שזה משחק ילדים".
על פי כתב התביעה, המחנכת ידעה על פגיעה בילדה אחרת לפני הפגיעה בר', אך לא דיווחה על כך להורי הילדה, כמתחייב, ולא טיפלה במקרה, מה שיכול היה למנוע את הפגיעה בר' ובחברותיה.
הילד הפוגע הורחק לשלושה ימים, ואחריהם חזר לשבת עם הילדה באותה הכיתה. מורה מכיתה מקבילה נזפה בר' בחצר בית הספר, מול כל הילדים ומול המחנכת שלה, שהיא אשמה ב"משחק", ושלא היתה צריכה להתלונן.
מאוחר יותר, שניים מחבריו של הפוגע, בני כיתתה, חנקו את ר' בחבל בחצר בית הספר. למזלה, מורה שחרר אותה בזמן. בצהריים היא חזרה הביתה נסערת ועלתה על אדן החלון, מתוך כוונה לקפוץ. הוריה שכנעו אותה לרדת.
האב, י', שהתייסר ברגשות אשמה, ניסה לטפל במקרה. "בגללי היא כמעט נאנסה", הוא אומר. "מרגע שנודע לי על מה שקרה, לקחתי חופש מהעבודה, הודעתי בקבוצת הווטסאפ של הורי הילדים בכיתה שלא יכול להיות שהפוגע יחזור לכיתה, ושלחתי מיילים דחופים לכל הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך. אף אחד לא חזר אלי.
"באותו ערב התקשרתי למנהלת וביקשתי פגישה דחופה. היא אמרה שיש לה יום חופש למחרת, ושניפגש בשבוע הבא. צעקתי עליה. אמרתי לה שהבת שלי נפגעה ונמצאת בסכנה, ובית הספר לא עושה כלום. היא הסכימה להיפגש איתי למחרת ביחד עם הסגנית שלה, המנהלת והפסיכולוגית.
"בפגישה ביקשתי טיפול פסיכולוגי דחוף עבור הבת שלי, אבל הפסיכולוגית אמרה שהיא לא יודעת מה עושים במקרה כזה. רק בפגישה גילינו שהיועצת היא קרובת משפחה של הילד הפוגע".
י' הבין שהוא לבד במערכה. "הצוות לא פנה אלינו, לא ניסה לעזור, לא יצר איתנו קשר. לקחתי את הילדה לטיפול פרטי, והוצאנו אותה מבית הספר שבועיים לפני סוף שנת הלימודים. אשתי לקחה חופשה מהעבודה כדי להיות איתה בבית. לאן אשלח אותה? למקום שבו הורגים אותה?"
המקרה דוּוח למשרד החינוך?
"רק אחרי שדודה של אשתי, שעובדת במשרד החינוך, התערבה בזה. בשנת הלימודים שלאחר מכן המנהלת קודמה לתפקיד של מפקחת בכירה במשרד החינוך. הילד הפוגע עבר לבית ספר אחר, מתוך בחירה של הוריו, אבל הוא עדיין גר בשכונה שלנו.
"אנחנו העברנו את הילדה לבית ספר אחר. עכשיו היא בכיתה ה', היא חזרה לעצמה, אבל יש לה עדיין פחדים וסיוטים. כשהיא רואה ברחוב את הילד הפוגע, או אפילו מישהו שדומה לו, היא מתאבנת.
"לדעתי, הילד ההוא לא יודע עד היום שהוא עשה משהו לא תקין. אף אחד מהמבוגרים סביבו לא הסביר לו את זה. אבא שלו סיפר בבית המשפט שהילד היה מתוסכל מזה שילדה לא 'הראתה' לו. המורה אמרה בבית המשפט שהוא ילד רגיל, לא התייחסה אליו כאל פוגע. הזכרנו לה שהוא זרק על הילדה כיסא ובעט לה בבטן, והיא אמרה: 'אני לא יודעת מה היה, אולי זה משחק'".
• • •
הורי הבנות האחרות שנפגעו בפרשה בחרו להמשיך הלאה, אבל י' החליט לא לשתוק. הוא תבע את משרד החינוך, את העירייה, את בית הספר ואת המנהלת באופן אישי בסכום של 400 אלף שקל על הנזקים הנפשיים שנגרמו לבתו, כולל תביעה להחזרים על הטיפולים הפסיכולוגיים.
"משרד החינוך, שהוא הרגולטור המפקח והאחראי על תקינות התנהלות בתי הספר, התרשל בטיפול במקרה ולא השכיל לכונן מנגנון דיווח לטיפול מהיר ומיידי להגנה על ילדות המתלוננות על הטרדה מינית בשטח בית הספר", נכתב בכתב התביעה. "פניית התובעת באמצעות אביה לפיקוח המחוזי לא הניבה יצירת מרחב מוגן לתובעת מפני מפגש עם הפוגע. בנוסף, המשרד לא דאג כי הוראות חוזר המנכ"ל ייושמו אצל הנתבעים.
"תובענה זו דנה בנזקיה של קטינה אחת, אך יש לה חשיבות לכלל הילדים שנפגעים מינית בשטח בית הספר ותלונותיהם אינן מטופלות כנדרש בשל מחדליהם של משרד החינוך, העירייה והמנהלת".
י': "בצבא לא פחדתי לרוץ תחת אש, וגם כיום, כאבא, אני רץ לשדה הקרב כשהמשפחות האחרות מפחדות. הכסף שאקבל לא ייתן לי כלום, בקושי יכסה על הטיפולים הפסיכולוגיים, שאני מממן לבדי. את יודעת מתי הצבא התחיל לטפל בתאונות דרכים? כשהוא התחיל לשלם לנפגעי התאונות כמו לכל נכי צה"ל. הכסף יגדיר את האחריות. כשמשרד החינוך יתחיל לשלם, הוא יטפל".
עו"ד סדובניק: "כל ילד שלישי או רביעי עובר פגיעה מינית בבית הספר. הגיע הזמן שיהיה נוהל אחיד בכל בית ספר, מה עושים ולמי פונים כשיש הטרדה מינית - כמו במקומות עבודה. רק לילדים אין הגנה. כשילד מדווח על ילד שפגע בו, צריך להרחיק את הפוגע, לא את הנפגע, ולעשות בירור וטיפול מעמיק לשניהם. כי ברור שבגיל הזה, כשילד פוגע - יש לו בעיה שדורשת טיפול".
• • •
א' (25), תושב הצפון, קיבל פיצוי בסך 360 אלף שקלים מאלה שהיו אמורים לדאוג לביטחונו בשלוש השנים שבהן עבר הטרדה מינית בחטיבת הביניים: משרד החינוך, העירייה ובית הספר שבו למד. היום הוא לומד במכינה קדם־אקדמית, ועדיין עובר טיפולים רגשיים בעקבות ההתעללות המינית בבית הספר, שהביאה אותו לניסיונות אובדניים והותירה בו צלקות רבות.
עבור א', המסדרונות הארוכים של בית הספר היו מבוך גדוש בהטרדות ואלימות. "בכל פעם שעברתי במסדרון, מישהו היה זורק לי הערה מינית. הייתי עובר למסדרון אחר, וגם שם היו מחכים לי וצועקים 'היי' בצורה נשית, או קללות שאומרים להומואים. ואני בכלל לא כזה, פשוט לא הייתי סגור על הנטיות המיניות שלי.
"לאורך כל שלוש שנות החטיבה, גם כשיצאתי עם בנות, תמיד קראו לי 'הומו'. חטפתי קללות בלי סוף. כשהעזתי לענות, בעטו בי או זרקו עלי כדור. הילד ההוא מהסרטים שצוחקים עליו? זה הייתי אני".
בהתחלה נמנע א' מלהסתובב במסדרונות, אחר כך ויתר על פעילויות הספורט, מאחר שהשיעור היה עם הבנים שהתעללו בו, ולבסוף ויתר גם על הטיולים השנתיים. "בטיול השנתי אתה אמור לישון בחדר עם עוד בן, והם צחקו עלי ואמרו לי, 'אתה בטח תאנוס אותו בלילה'. הם צחקו גם על החבר היחיד שהיה לי, עד שהוא הפסיק להיות איתי בקשר.
"בכל יום, כשהייתי נכנס לבית הספר, הרגשתי שאני נכנס לכלא מוקף סורגים, שבו כולם עבריינים שרוצים לפגוע בי. הרגשתי שאני לא יכול לעמוד בכאב. כשהיה קורה משהו בבית הספר, הייתי רץ הביתה לפגוע בעצמי. הייתי ממש חותך את עצמי עם סכין גילוח, מתלבש רק בשחור ועונד צמידים על היד, להסתיר את החתכים. יש שקוראים לזה 'גותי' או 'פריק', אבל זה פשוט ילד שעובר משבר".
סיפרת למורים?
"המחנכת ידעה מה אני עובר, כי אחת התלמידות סיפרה לה. היא מעולם לא שאלה אותי איך אני מרגיש ולא ניסתה לדבר איתי. כשכבר העזתי לפנות לאחד המורים, הוא לא האמין לי.
"פעם אחת היתה לי הוכחה, כתבו לי על השולחן 'הומו'. הראיתי למחנכת, והיא השעתה את הילד שעשה את זה ליום אחד. הוא קיבל פרס, יום חופש".
סיפרת להוריך על מה שאתה עובר?
"התביישתי. מה אני אגיד? 'היי אמא, צוחקים עלי בבית הספר שאני הומו'? לכי תסבירי להם שאני לא. בכל יום אחרי הלימודים הייתי מסתגר בחדר עם מוזיקה עצובה. רק ניסיתי לסחוב. בחופש הגדול היה יותר גרוע, חשבתי כל הזמן על היום שהסיוט הזה יחזור.
"אחותי הגדולה ידעה שאני פוגע בעצמי. היא אמרה לי להפסיק, כי זה מסוכן. היא לא סיפרה להורים שלי.
"בכיתה ט', החברה היחידה שהיתה לי בבית הספר עברה לפנימייה. היא היתה העוגן שלי שם, ואני לא יכולתי יותר. המצב החמיר, וקראו להורים שלי לבית הספר".
• • •
הוריו של א', שניהם מבית מסורתי, שעבדו מבוקר עד ערב לפרנסת המשפחה, הגיעו לבית הספר ושמעו מהצוות החינוכי, לראשונה, על ההתעללות שעובר בנם. בית הספר לא הציע טיפול, אלא המליץ להעביר את א' לתיכון פרטי. ההורים קיבלו את ההמלצה.
"עברתי לבית ספר חדש, ושם האווירה היתה מכילה ומחבקת", מספר א'. "היה לי חונך, וקיבלתי טיפולים רגשיים. ההורים שלי פנו לעירייה לקבל סיוע במימון שכר הלימוד, אבל העירייה סירבה. הם הגישו תביעה נגד העירייה בבית משפט לתביעות קטנות, והשופטת קבעה שהעירייה צריכה לשלם את שכר הלימוד כולו. כשהיא שמעה את פרטי המקרה שלי, היא אמרה שצריך לתבוע את מי שאחראי לפגיעה".
עו"ד רוני אלוני סדובניק מספרת כי א' הגיע אליה לפני הצבא וביקש עזרה. "תבענו את משרד החינוך, את העירייה ואת בית הספר, על כך שאף אחד לא עשה כלום בסיפור. בית הספר העלים עין, ומשרד החינוך טען שהוא לא ידע, כי בית הספר לא דיווח למפקחת.
"הם אמרו שהמצאתי את הסיפור", אומר א' בכאב, "למרות שהיה לי אבחון לגבי המצב הנפשי שלי, והיה כתוב בתעודה שלי שהציונים נמוכים בגלל מה שעברתי".
במארס השנה הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שעל פיו ישלמו הנתבעים לא' 360 אלף שקל, בלי להודות באחריות. "זו פעם ראשונה שמשרד החינוך חויב לשלם פיצויים על פגיעה שגרמו ילדים אחרים", אומרת סדובניק. "גם הסכום תקדימי - בדרך כלל, כשבית ספר מפצה, הפיצוי נע סביב 100 אלף שקל".
א' אומר שהוא משתמש בכספי הפיצויים לטיפול נפשי. "אני רוצה להשתקם ולהתחיל ללמוד פסיכולוגיה. אני חושש שהכל יתעורר מחדש בעקבות הכתבה, אבל מצד שני, אני רוצה לעורר שינוי אצל בני נוער וילדים שעוברים דברים דומים. שלא יאשימו את עצמם במה שקורה להם, שיפנו לעזרה. לכל ילד יש נפש, ובמשרד החינוך שוכחים את זה".
אלוני סדובניק: "כיום מכריחים את הילד או הילדה הנפגעים לשבת באותה כיתה עם מי שפגעו בהם, ובעצם לחוות את הטראומה מחדש. אצל נפגעי פוסט טראומה מינית יש הרבה פעמים טריגר שמחזיר אותם לפגיעה, כמו אצל הלומי קרב. הדמות של הפוגע היא הטריגר הכי חזק".
• • •
חברי הכנסת מאי גולן ויריב לוין (ליכוד) מנסים בשנתיים האחרונות לקדם חוק שיספק לצוותים החינוכיים כלים לטפל בילדים שעוברים חרמות ופגיעות מיניות בין כותלי בתי הספר. הרעיון נולד אחרי שיחת נפש שניהלו השניים, שבה שיתפו זה את זה בחוויות קשות שעברו בבית הספר בילדותם.
"אני מקבלת מדי חודש מאות פניות מהורים, ולפעמים אפילו מבני נוער", אומרת גולן. "לפחות 30 אחוז מהשיחות בנושא חרם יורדות לרזולוציות מיניות: הדרך לפגוע במוחרם היא בהטרדה מינית. ילדים מספרים לי על משפטים מיניים שנזרקים כלפיהם, שאני לא מסוגלת לחזור עליהם. אני מדברת איתם ימים ולילות בצ'אטים. זה לא התפקיד שלי, זה תפקיד של יועץ חינוכי, אבל בבית הספר אומרים להם רק 'תתמודדו'. לכן בוער בי לחוקק את החוק, שיגדיר מהו חרם ומהי פגיעה מינית בבית הספר, ויחייב מערך טיפול מסודר, שלא קיים היום.
"לצורך כתיבת הצעת החוק ביקשתי נתונים ממחלקת המחקר של הכנסת, אבל גיליתי שאם אין תלונה במשטרה, זה לא מוגדר כמקרה. זאת בושה. כשילד עובר פגיעה כזו משתנים לו החיים, אבל זה לא נרשם בשום מקום. מדובר באלפי ילדים, בלי הגזמה".
הצעת החוק באה להסדיר מינוי של ממונה בית ספרי, שיהיה אחראי למניעת פגיעות בבית הספר, יהיה בעל סמכויות ענישה ויהיה כתובת לתלמידים ולהורים שמרגישים שבית הספר אינו נותן להם מענה.
"החוק גם קובע עונשים אמיתיים לילד פוגע. לא שיחה עם המנהלת או השעיה, אלא עונש שיהווה איום על הפוגע, כולל הרחקה לצמיתות. תהיה גם אפשרות להטיל סנקציות כספיות על הוריו, שלרוב נותנים לו גיבוי ולא לוקחים אחריות.
"החוק גם מציע תוכנית שיקומית לקורבן ותוכנית טיפולית לפוגע. ילד שיגיד 'עשיתי את זה בצחוק' - תהיה תוכנית שתגרום לו להבין מה עשה, מה גרם, מה הנזק. זה לא מצחיק. שייתן הרצאות לחברה.
"במקביל, החוק מבהיר שזמן בית הספר לא מסתיים כשעוזבים את שטח בית הספר, ומתפקידו של בית הספר לטפל גם בקבוצות הווטסאפ של התלמידים, כי דברים עלולים להגיע אפילו למעשי אובדנות. במקביל, צריך להרחיב את מוקד החירום 105, שמיועד לתת מענה לבני נוער במצוקה, ועל כך כבר הגעתי להסכמות עם אורלי לוי אבקסיס, כשהיתה השרה לחיזוק וקידום קהילתי.
"הצעת החוק כבר אושרה על ידי משרד האוצר, החינוך, המשרד לחיזוק וקידום קהילתי (שנסגר בממשלה הנוכחית) ומשרד ראש הממשלה, שהכי דחף. ואז היא נפלה בוועדת השרים לענייני חקיקה, בגלל שיקולים פוליטיים ציניים".
ביום שלישי השבוע התקיים הדיון הראשון בחוק במליאה, במהלכו נראתה ח"כ גולן מתרגשת עד לדמעות. בסוף הדיון החוק הועבר לקריאה לסדר, כדי שימשיכו לקדם אותו.
• • •
שרון (שם בדוי), בכירה במשרד החינוך, מסבירה שהחינוך המיני בבתי הספר קיים ומתפקד. "זה חלק מכישורי חיים שלומדים מגיל הגן", היא אומרת. "לא תמיד התלמידים יודעים שמדובר בחינוך מיני, כי אנחנו מדברים על הדברים בצורה רחבה. מדברים על זוגיות, על דימוי עצמי, על קבלת החלטות - הכל לפי ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי.
"החינוך המיני מותאם להתפתחות ולקבוצת האוכלוסייה. בכיתות ה'-ו' ובחטיבת הביניים הוא מתרחב. בנוסף, היחידה שלי אחראית על תקנה תקציבית לסדנאות לנטייה מינית ולזהות מגדרית. משלמים לארגונים שעוזרים לנפגעי תקיפה מינית כדי לבוא לבית הספר ולדבר עם התלמידים".
התוכניות שלכם מועברות בכל בתי הספר?
"לא, ואין לנו יכולת לכפות אותן. יש בתי ספר שרוצים אותן, יש כאלה שפחות. לאחרונה יצרנו תוכנית חדשה ומעודכנת עם חומרים מגוונים וישימים. אני מניחה ומקווה שבעקבות התוכנית החדשה, שנותנת כלים למורים, המצב ישתנה לטובה".
את מרוצה ממה שקורה בבתי הספר?
"ברור שלא. הייתי רוצה שכולם יעבירו שיעורים במיניות, אבל אני מקווה שאנחנו בכיוון טוב. יש יותר מודעות. גם כשהחינוך הזה מוטמע בבית הספר, המצב במדינה לא טוב. אנחנו חיים בתרבות אלימה. את רואה את האמירות בתקשורת. גם אם ניתן את החינוך המיני הכי טוב שאפשר - כשילדים שומעים את ההורים מקללים, או מצדיקים את אירועי איה נאפה ואילת, זה משפיע.
"התרבות שלנו היא תרבות של אונס, עם משפטים כמו 'היא דרשה את זה'. הם יגידו את זה בכיתה, הם יחשבו ככה. לא עבדו איתם על 'האחר' כסובייקט, לא לימדו אותם לבקש רשות ממישהו. זה לאו דווקא חינוך למיניות. מה שקורה בבית הספר הוא שיקוף של החברה.
"בעקבות האונס המטלטל באילת, אנשים התעוררו. נפגשתי עם ראשי ערים, שהבינו שזו אחריות לא רק של מערכת החינוך, אלא גם שלהם. יש גם הורים שהבינו שזו אחריות שלהם, החל מכך שצריך לשים גבולות בגיל צעיר, או מה המשמעות של לתת לילד קטן סמארטפון שחושף אותו לתכנים שהוא לא אמור לראות. חבל שהיה צריך אירוע כל כך קשה כדי ליצור תנועה של אנשים שרוצים לייצר שינוי".
timorhila@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו