עידו טאקו: "רק אחרי שנים הבנתי שאמא נפטרה"

כשאני מקריא בפני עידו טאקו רשימה חלקית של התארים והמחמאות שהורעפו עליו בשנה האחרונה על ידי מביני עניין ודבר, הוא מתכווץ בכיסא.

"אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי" הוכתר בכתבה אחת. "השחקן הצעיר המרתק ביותר בישראל" הגדיר אותו מבקר קולנוע מוערך בביקורת על הסרט "מכולת" שבו כיכב. "כוכב הסרט הזה נושא את כולו על גבו, וזה ממש לא דבר של מה בכך", כתב מבקר נוסף על תפקידו בסרט. אחר הגדיל לתאר אותו כ"שחקן הישראלי הטוב בדורו", לא פחות. וזה עוד לפני שמזכירים את הזכייה בטקס פרסי אופיר, האוסקר הישראלי, בקטגוריית "שחקן המשנה הטוב ביותר" על תפקידו בסרט "לאן", שייצא לאקרנים לקראת סוף החודש. בדרך לזכייה עקף מועמדים כמו טל פרידמן, מיכאל מושונוב, יאיר מזור וגם אחד, עידו טאקו, על תפקיד מצוין בסרט מוערך אחר שבו כיכב השנה, "עצמאות". לפעמים בדרך לניצחון צריך, מתברר, להביס גם את עצמך.

השחקן הצעיר, שיחגוג בשבוע הבא יום הולדת 26, לא ממש יודע איך לאכול את כל זה. יתר העולם, כך נראה, דווקא אוכל את הטאקו הזה בתאווה. "זה מחמיא אבל זה גם מביך אותי", הוא אומר. "מצד שני, קל להביך אותי".

מחמאות כאלה אף אחד לא מקבל. אתה קונצנזוס בקרב מבקרים.

"אני לא יודע, אני לא יודע. מה הם יודעים? מה מישהו יודע? מה זה אומר? הדברים האלה מתחלפים כל שנייה. אני חושב שאני חלק מדור של שחקנים צעירים וטובים, אני מאוד אוהב את דור השחקנים שלי. אוהב את אופק פסח, שהוא חבר מאוד קרוב שלי, ואמיר טסלר. פיליפ שאולוב הוא שחקן מדהים, וגם בן סולטן. כל הזמן יש עוד ועוד שחקנים שבאים, ואנחנו דור מסובך ומאוד חזק שיש בו גם שחקניות מטורפות, כמו נאיה בינשטוק (אנחנו עוד נשוב אליה, ע"פ), ליה אללוף, רומי אבירם. זה דור של שחקנים מצוינים שאני פשוט שמח להיות חלק ממנו, כיף לי".

אתם גם דור מאוד פוליטיקלי קורקט. שומרים על עצמכם. להלן התשובה שנתת.

"אני משתדל להיות רגוע סביב זה, וזה באמת מרגש ממש. אבל אתה יודע מה הדבר המגניב באמת בלזכות בפרס, וזה לא מה שמספרים לך? הדבר הכי מגניב בלקבל את הפרס הוא לראות כמה זה מרגש עבור אנשים שאוהבים אותך. כי כשאתה מקבל פרס, האנשים שאוהבים אותך נמסים. זה היה כל כך מרגש עבורי לראות את החברים הקרובים שלי, את סבא וסבתא שלי ואת אבא שלי, וכמה הפרס הזה היה חשוב להם.

"עבורי הפרס האמיתי הוא שאני עובד כל כך הרבה, נוגע באנשים ושאני יכול לרגש את המדינה הזו. כשאנשים ברחוב באים אלי ואומרים 'וואו', זה הפרס שלי. הפסלון הוא בשביל האנשים שסביבי, בשביל אחים שלי והאמא החורגת שלי. והוא נמצא כרגע בבית של סבא וסבתא שלי, כדי שהם יקומו בכל בוקר, יסתכלו עליו ויהיו גאים בנכד שלהם. כי זה חשוב להם וזה עושה להם נחת. זה עדיף מאשר שאקבל את הפרס הזה בגיל 25 והוא יישב אצלי ויעלה לי האגו לתחת. אני לא צריך את זה, יש לי כבר מספיק אגו".

יצאת מזה יפה.

"דברים כאלה ישר גורמים לי לחשוב על ציטוט מתוך שיר של קנדריק לאמאר. ד"ר דרה אומר לו שם Anybody could get it, the hard part is keeping it, mother fuck ('כל אחד יכול להשיג את זה, החלק הקשה הוא לשמור על זה, בנזונה', בתרגום מילולי). הביקורות האלה מאוד מחמיאות לי, ואני מקווה להמשיך להחזיק ולשאת את הלפיד, אבל ימים יגידו. אני משתדל להתייחס לזה כמו אל מסאז' טוב - זה דלק כדי להמשיך קדימה ולהגשים את המטרות שלי. אני גם רוצה לעשות מוזיקה, למשל, יש לי הרבה חברים מוזיקאים ואני כותב מוזיקה לעצמי כל הזמן. בא לי גם לשחק כוכב רוק. זה ממש חלום שלי לשחק רוקסטאר, מישהו ש'מתאבד' על הבמה. הייתי מאוד רוצה לשחק את פורטיס או את גל תורן. מישהו כזה שפאקינ' אוכל את הבמה, או איזה זמר מזרחית. גם את קורט קוביין".

רוקסטאר

אם להיות כנים, עידו טאקו הוא כבר עכשיו סוג של רוקסטאר. בדיוק באמצע שנות ה־20 שלו הוא נישא על גל גבוה של תפקידים מוערכים, רץ מאודישן לאודישן ובין לבין עושה את מה שאנשים בגילו אמורים לעשות: טס לחו"ל (בעיקר לצילומים ולפסטיבלים), יוצא הרבה לבלות בברים בתל אביב, שורף שעות ארוכות בים, עושה מדיטציה בכל בוקר ועובד קשה. מהראיון שלפניכם הוא רץ לאודישן לפרויקט בינלאומי, אחרי שסיים לאחרונה לצלם סדרה ב־yes וגם עונה שנייה של "מתוקים".

בין לבין הוא כותב ומצלם סרט עם דני רוזנברג (שביים אותו ב"החייל הנעלם" מ־2023), ועם הרפרטואר שלו רק מהשנתיים החולפות אפשר למנות את הדרמה התקופתית "הגרמני", המחזה "החולה ההודי" בתיאטרון הקאמרי, ומה שנראה כפסגות של הקריירה הלא ארוכה אך בהחלט מרשימה שלו - הסרט "עצמאות" של משה רוזנטל (לצד אסי כהן) וסדרת הלהיט החדשה מבית קשת 12, "הבריחה" (לצד יהודה לוי). בקרוב תוכלו לחזות בו גם ב"לאן", סרטו עתיר השבחים והיפהפה של אסף מכנס, שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין, שבו הוא משחק לצד איהאב סלאמי ושכבר הספיק לזכות בפרסים בפסטיבל ירושלים.

"כולנו סוחבים כל הזמן את כל הצלקות והכאבים שלנו. אפשר לעשות את זה בצורה לא מודעת, אבל אני משתדל להיות מודע למה שאני סוחב על הגוף שלי, ומתוך זה להשתמש בזה כשחקן"

כבר עכשיו הוא זוכה להשוואות לשחקנים כמו ליאור אשכנזי, מקבל מחמאות על ורסטיליות בבחירת תפקידים ובגילום דמויות, ובאופן כללי נראה שסומן על ידי בכירי הקולנוע המקומי והמבקרים כמי שיוביל את התעשייה בשנים הקרובות. "It’s all happening", אומר המשפט הזכור מהסרט "כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו, שיצא בשנת לידתו של טאקו, ומשמעותו תיאור של התחושה המחשמלת והמדגדגת ההיא, שבה כל האספקטים של החיים - החלומות, הבחירות והקשרים - מתחברים יחד לכדי רגע של פריצה, משתלבים זה בזה באופן הרמוני ויוצרים תקופת פריחה. אלא שטאקו ניפץ השנה באופן סופי את תקרת הזכוכית שאולי עמדה בפני שחקן שלא למד מעולם בבית ספר למשחק, והפך מכמעט מפורסם למפורסם על מלא, תוך שהוא קוטף בדרך תפקידים, פרסים והמון קרדיט.

מחוץ למסגרת

הוא נולד בשנת 2000 בתל אביב וגדל בשכונת הדר יוסף, בן לאלון, סוכן ביטוח, ולמירה, מורה לאנגלית. טאקו ("זה שם שמגיע מעיראקים כוהנים היפראקטיביים, שהיו טורקים את הדלת של בית המקדש, וזה הפך מטרקו לטאקו", הוא מפרשן) הוא הבכור מבין חמישה אחים ואחיות. בבית הספר הוא לא ממש היה עילוי פדגוגי. "הייתי ילד שמשחק 'מבוכים ודרקונים' ורואה מלא קולנוע", הוא מספר.

"ילד פרוע כזה. אני מרגיש שנעתי בין להיות הילד שהכי מנסה להצליח בכיתה, לבין אחד שממש יכול להתפזר. ילד מאוד סקרן שקם ויוצא פתאום מהכיתה, לא יכול לשבת. היפראקטיבי כזה. רב עם ההורים, רב עם אנשים. ילד מאוד רגיש, אז כל דבר נכנס לו מתחת לעור. אז מצד אחד הייתי ילד סקרן ששואב מידע, ומצד שני המורה בכיתה יכול היה להגיד משהו ואני הייתי מתעצבן ומרגיש שבא לי להעיף משהו באוויר".

נשמע כמו הפרעת קשב.

"יש לי הרבה הפרעות. בשלב מסוים נהייתי תלמיד טוב, כי מאוד רציתי להצליח, להוכיח לי ולאחרים שהילד ההיפראקטיבי השמנמן הזה שיש לו עולם דמיון מטורף - דווקא הוא יכול לעשות את זה. עד היום באיזשהו מקום יש בי את הרצון והתאווה להצלחה, להוכיח. אני מרגיש תמיד שאני בא מלמטה, מאיזו אנדרדוגיות. היו לי מלא חברים אבל תמיד הרגשתי לבד, מאוד לא מובן, כי גדלתי באזור שנע מאוד סביב גבריות כזאת של הצופים. לא היו שם מגמת תיאטרון או מגמת קולנוע, לא היתה שם זיקה לאמנות. בבית הספר למדתי עשר יחידות מחשבים ומחשבת ישראל. התקבלתי למודיעין, אבל הייתי חייל מאוד בעייתי. נדדתי, אני בן אדם שמסגרות לפעמים סוגרות עליו".

ואיכשהו התגלגלת להיות שחקן גם בלי הכשרה פורמלית.

"ממש היה רגע שאני זוכר בגיל 9-10, שצפיתי ב'חצויה' (סדרת ערפדים ישראלית לנוער, ע"פ) ואמרתי לעצמי, באיזה רגע של אינטואיציה הזויה: 'פאק, אני יכול לעשות את זה'. זה היה הרגע שלי. כילד אהבתי את 'שר הטבעות', 'מטריקס' ו'ספרות זולה', דברים כאלה. אבל מה שבאמת גרם לי לעלות שלב כחובב קולנוע היו מרטין סקורסזה ולאונרדו דיקפריו. 'הזאב מוול סטריט' שינה לי את התפיסה לגבי החיים. משהו בתאוות הבצע של הדמות הזו וכל מה שדיקפריו עשה במסגרת התפקיד ההוא גרם לי להגיד 'אני גם רוצה לעשות את זה כשאני קם בבוקר לעבודה'.

"אני רוצה להיות בן אדם מטורף, לעשות את הדברים החייתיים והמטורפים האלה. לדיקפריו יש טעם קולנועי מטורף, וגם הוא בא מאסכולה של לראות המון קולנוע ולא ללכת ללמוד בבית ספר למשחק בדרך קונבנציונלית. אני מרגיש שאני סטודנט שלו, איכשהו, כי אני צופה בהמון סרטונים וראיונות שלו. בכלל, אני צופה באובססיה בהמון ראיונות שלו ושל אחרים ולומד מהם".

אתה אוטודידקט בעצם?

"ממש עשיתי לעצמי חינוך קולנועי והתחלתי לצבור ידע. את 'נהג מונית' ראיתי עשרות פעמים וזה סרט שמאוד השפיע עלי, לאט־לאט נכנסתי גם לקולנוע קוריאני. באתי מהקולנוע האמריקני ואז עברתי לקולנוע הישראלי. רועי ניק הוא אחד השחקנים האהובים עלי, שיחקתי איתו בפרויקט הראשון שלי והוא היה ממש השראה עבורי. גם ששון גבאי הוא השראה מאוד גדולה, ואסי כהן ויהודה לוי. ועם כולם יצא לי לשחק, שזה מדהים".

ההקבלה לדיקפריו לא מסתיימת שם. כמו השחקן ההוליוודי המוערך, ניכר שגם טאקו ניחן בחושים וביכולת טובה לבחירת תסריטים ופרויקטים. ולראיה - צבר הסרטים והסדרות שהוא מככב בהם רק בשנה האחרונה ושסימנו אותו כדבר הגדול הבא של הקולנוע הישראלי. כמו ליאו, או טימותי שאלאמה למשל, הוא אמנם נכנס לטייפקאסט של דמות נערית מתוסבכת, אבל איכשהו הוא מפיח בארכיטיפים הללו עומק ושוני. בועז, דמותו ב"עצמאות", לא דומה מדי לאמיר, שאותו הוא מגלם ב"לאן". רדופים ומבולבלים ככל שיהיו שניהם.

"אלה השוואות שעושות לי נעים בבטן", הוא אומר, "אני מרגיש שיש לי טעם טוב ושאני יודע לקרוא תסריט, אבל בתכלס אני באמת נורא בר מזל. יש לי המון מזל שהפרויקטים האלה הופיעו בדרך שלי, ושהבמאים המדהימים שלהם ראו בי מישהו שהם רוצים לעבוד איתו. יש לי אינטואיציה טובה, אבל אני גם משתדל להיות אני וללכת עם הטעם שלי. אני מנסה להיות פתוח ואמיץ, פתוח לתסריט, לבמאי, לאתגר את עצמי ולקחת הימורים גדולים, גם אם זה אומר שאפול על הפרצוף".

זיכרון הגוף

בגיל 6 איבד את אמו, שנפטרה מסרטן השד. לפמלה, בת זוגו של אביו, הוא קורא "האמא החורגת שלי". "אני חושב שאמא יש אחת בעולם הזה", הוא אומר. "כשזכיתי בפרס אופיר הקדשתי את הפרס לאמא שלי וגם לבעלה הקודם של פמלה, שנפטר. הוא אבא של האחים החורגים שלי".

כמה אתה זוכר ממנה? היית ילד של אמא?

"נראה לי שיותר מעניין מה אני לא זוכר. הדברים האלה כנראה נשארו בגוף ובדם שלי ואני כנראה מדחיק אותם בתוך עצמי, כמו שעושה כל בן אדם שעובר טראומה מהסוג הזה. הייתי ילד של אמא, מאוד. זה בדיוק התפר הביזארי הזה, שמתרחש כשקורה לך אירוע דרמטי כל כך בגיל צעיר. הוא משאיר אותך עם המון געגוע למשהו שאתה לא מכיר אפילו. זה געגוע למרחק, לבן אדם שהוא כל כך רחוק ממך שאתה אפילו לא זוכר אותו, אבל אתה מתגעגע אליו כי הגוף זוכר. זה זיכרון חושי.

"אני לא יכול להגיד לך שזה בן אדם שיש לי זיכרונות מטורפים ממנו ושאני יודע מי היא היתה כאדם. אין לי את זה. אני יודע שהיינו קרובים, ככה כולם אמרו לי, ויש לי הרבה זיכרונות בגוף ממנה. היא מאוד משמעותית עבורי. הכאב הוא אינסופי והוא נמתח למחוזות שמפתיעים אותי שוב ושוב בחיים שלי".

הוא משמש אותך במשחק?

"זה משמש אותי בהבנה עמוקה יותר של החיים, זה מאפשר לי להתחבר לדמויות בצורה עמוקה יותר, אולי. זה לא שאני חושב על אמא שלי כשאני משחק דמות, אבל הגוף סוחב איזשהו כאב. כולנו סוחבים כל הזמן את כל הצלקות והכאבים שלנו. אפשר לעשות את זה בצורה לא מודעת, אבל אני משתדל להיות מודע למה שאני סוחב על הגוף שלי, ומתוך זה להשתמש בזה כשחקן. הכאב הזה פוגש אותי בהמון מקומות בחיים שלי, אבל יש בזה גם הרבה יופי. זה להרגיש את החיים עם עוד איזה רובד, כמו עוד תוספת למנה. הרבה אנשים מקבלים את הגעגוע הזה בגיל מאוחר. אני זכיתי לטעום אותו בגיל צעיר. זה מרגיש כמו ציפור שעפה עם כנף אחת. הבנתי בכיתה י', רק כמה שנים אחרי שזה קרה, שאמא נפטרה לי".

"אני לא בעד חרמות, אני מרגיש שברגע שאין לנו חמלה אחד לשני אז איבדנו את האנושיות שלנו, וזה מה שבא לי לצעוק החוצה. המדינה שלנו תהיה מקום יותר טוב לחיות בו, לא משנה מי ינהיג אותנו, אם תהיה פה חמלה"

הדחקת במשך לא מעט שנים. מה קרה כשהאסימון, היה דבר כזה לפני זמנך, סוף־סוף נפל?

"אני מרגיש שכל מי שאיבד הורה או אדם קרוב בגיל צעיר יכול להזדהות עם זה שזה מכה בך מאוחר יחסית. זה יכול להכות מאוחר לפעמים, כי הגוף מדחיק. היתה לי בת זוג ונפרדנו, היא היתה החברה הכי טובה שלי, והפרידה פתחה משהו שהיה סגור שם. קודם כל היה הלם, ואז מלא רגשות שנפרצו, כמו סכר. פרץ של רגש שלא היה אפשר לעצור אותו. ואז הלכתי לקורס משחק בכיתה י', בסטודיו של גל אמיתי. הלכתי לשחק עם חיבור לדבר הזה, כשיש לי המון רגשות שאני לא יודע איפה לשים אותם".

עידו, וגם אמו המנוחה, נולדו באותו היום, 4 בנובמבר. תאריך סימבולי עבור מדינה רווית סימבוליקה גם כך. זכר לאירוע שהתרחש חמש שנים בדיוק לפני שנולד. עד לפני שלוש שנים זה כנראה היה התאריך הטעון ביותר בהיסטוריה של המדינה, בטרם הוחלף באחד אחר. הראיון שלפניכם מתקיים יום לפני הבחירות לכנסת, כשהרחובות והיצרים גועשים מתמיד. אבל טאקו חכם מכדי לענות על השאלה "למי אתה מצביע?". מוקדם יותר החודש, הקולגה ב"הבריחה", יהודה לוי, חטף אש ברשתות על כך שלא רצה להתבטא פוליטית. באמת שלא קשה להבין למה, וגם טאקו יודע טוב יותר שלא ליפול למלכודות מהסוג הזה. זה לא עניין של אומץ, הוא אומר, אלא של רעש.

"אני מרגיש שאנחנו לא במקום הזה, לצערי", הוא עונה לטענה ששחקנים וזמרים מפחדים להביע תמיכה פומבית בצד פוליטי. "אם אתה רוצה לשמוע מה אני מצביע אז אתה סתם תידלק מזה, ואז בן אדם אחר יידלק מזה, וזה לא רלוונטי למסר שאני רוצה להפיץ. המסר שלי הרבה יותר חזק ומשמעותי מכל מסר פוליטי, כי הוא מסר אנושי. אני רוצה לקבל כל בן אדם. אני הולך בתל אביב ומשתדל לדבר עם כל אחד ואחד מהאנשים במדינה. אני בעד להכיר סוגים שונים של בני אדם ומאיפה הם הגיעו. אני לא בעד חרמות, אני מרגיש שברגע שאין לנו חמלה אחד לשני אז איבדנו את האנושיות שלנו, וזה מה שבא לי לצעוק החוצה. המדינה שלנו תהיה מקום יותר טוב לחיות בו, לא משנה מי ינהיג אותנו, אם נתחיל להראות חמלה אחד לשני ברחוב, בכביש או בסופר".

"בא לי גם לשחק כוכב רוק. זה ממש חלום שלי לשחק רוקסטאר, מישהו ש'מתאבד' על הבמה. הייתי מאוד רוצה לשחק את פורטיס או את גל תורן. מישהו כזה שפאקינ' אוכל את הבמה"

"לאן", דרמה (קומית, יש שיטענו) יפה ומעודנת, נוגעת בפוליטיקה וביחסים הלנצח־מורכבים בין ישראלים לפלסטינים. היא מגוללת את סיפורם של חסן (איהאב סלאמי), נהג מונית פלסטיני בן 55 בברלין, שאוסף ערב אחד במוניתו את אמיר (טאקו), צעיר ישראלי גיי מאוהב ואבוד, שעובר לבירה הגרמנית. השניים מתחברים זה לזה לאורך שנים ונסיעות משותפות, על רקע זרות, שיברון לב ותחושת תלישות, כשברקע נע ציר הזמן ללא יכולת של הצופה לעצור אותו, אל עבר היום ההוא באוקטובר ששינה הכל. "צילמנו בברלין והייתי בדיוק אחרי פרידה, שבור לב", הוא מספר. "נפרדתי מבת זוג שהייתי איתה במשך שנה וחצי".

זה טוב לשחקן. באת לסט פצע חשוף.

"נכון, זה טוב לתפקיד הזה. בא בטוב, מה שנקרא, וגם הרבה מהבדידות שיש שם ברחובות. היינו שם בערך חודשיים וחצי, וזו היתה תקופה מטורפת. הייתי יוצא למסיבות עד שבע בבוקר, כדי להיכנס לנעליים של הדמות הזו, של מישהו שיוצא כל הלילה, עד הבוקר. התאהבתי קצת בטכנו ובחיי הלילה דרך התפקיד הזה. יצאתי למועדונים - ברגהיין, קיטקט, קאטר בלאו. תקופה מגניבה".

ב"הבריחה" אתה משחק את יואל, אדם שנמלט מכת ומנסה להציל את המשפחה שלו שנשארה מאחור. גם שם בילית זמן בחו"ל.

"כן, צילמנו חודשיים בגאורגיה ואז עוד חודש בקולומביה. אחר כך הלכנו לטייל ביחד ליה (אללוף) ובן (סולטן). היה ממש כיף ומרגש".

רצית שנדבר על חיי האהבה, אז הנה זה בא: אומרים שאתה ונאיה בינשטוק התקרבתם מאוד בצילומים.

"אני ונאיה חברים ממש טובים, שיחקנו יחד בהרבה פרויקטים, זה לא הפרויקט הראשון שלנו יחד. אנחנו מכירים כבר שנים, אז יש בינינו אינטימיות גדולה ואנחנו עובדים נורא טוב יחד. היא שחקנית אדירה בעיניי, אחת המדהימות, ואני לומד ממנה כל כך הרבה. אני צופה בה בהשתאות כשהיא עובדת".

"יש לכאב גם הרבה יופי. זה להרגיש את החיים עם עוד איזה רובד. הרבה אנשים מקבלים את הגעגוע הזה בגיל מאוחר. אני זכיתי לטעום אותו בגיל צעיר. זה מרגיש כמו ציפור שעפה עם כנף אחת. הבנתי את זה כמה שנים אחרי שאמא נפטרה לי"

נשמע שאתה הולך סביב הנקודה.

"נראה לי שזה לא עניין הציבור. וגם לא משהו מעניין ממש, זו האמת".

אתה טס הרבה לצילומים ולפרמיירות. זה כיף.

"פאק, זה נורא, כי אני לא יכול להסתכל על זה. אני לא אוהב להסתכל על עצמי בסרטים. אנשים שעובדים איתי יודעים שבפרמיירות אני יכול להיות הכי פרינצסה בעולם ולא מסוגל להסתכל על עצמי. אבל זה כי אני עוד ילד, אני צעיר ואני מודע לזה שאני צעיר. אני מקווה להתגבר על זה עם השנים".

יש רגעים שבהם אתה צופה בעצמך על המסך ומרגיש קרינג'?

"אני מוקרנג' מאוד, כן. אני בן אדם שמוקרנג' בחיים באופן כללי. אני גם אוהב קרינג', אני אוהב להסתכל, חי בשביל הרגעים הביזאריים והמצחיקים של החיים. אני אוהב פתטיות, אני אוהב לראות אנשים ודמויות פתטיות. זו העליבות של החיים. אני מרגיש שבתוך הפתטי יש אמפתיה, וכבן אדם אני משתדל להיות אמפתי. אני חושב שאם כולנו נקבל בעצמנו את העובדה שכולנו נורא פתטיים ברצונות ובאמונות שלנו, יהיה לנו יותר קל. כולנו חושבים שאנחנו יודעים דברים. אנחנו לא יודעים כלום".