לואיס הר התקדם במהירות במנהרה שמתחת לחאן יונס, כמעט בריצה, יחד עם ארבעת בני משפחתו. הוא היה יחף, והאבנים שננעצו בכף רגלו הכאיבו לו. הקירות היו מחוספסים ולחים, החושך כמעט מוחלט. בעומק של כ־40 מטרים מתחת לאדמה האוויר נעשה כבד וסמיך, והוא ובני משפחתו התקשו לנשום. המחבלים שחטפו אותם מקיבוץ ניר יצחק האיצו בהם בצעקות ובדחיפות, ובשלב מסוים החלו לצעוק שוב ושוב: "יהודים! יהודים!"
"ארגנטינאים! ארגנטינאים! מסי! מסי!" צעק להם הר בחזרה. "אני לא יודע אם זה עזר במשהו, אבל בתוך הגיהינום הזה האזכור של משהו אוניברסלי היה הדרך היחידה שיכולתי לחשוב עליה כדי לנסות לגרום להם לראות בנו בני אדם", הוא כותב בספרו החדש, "הדרך לחופש" (ידיעות ספרים).
קשה להעלות על הדעת תגובה מפתיעה יותר לצעקותיהם של מחבלים במנהרה בעזה, אבל גם קשה להעלות על הדעת את המרחק בין האיש שצעק את שמו של שחקן הכדורגל האגדי בחשיכה לבין מי שהוא כיום. מי שבמשך 129 ימים נאבק על חייו בשבי חמאס מוצא את עצמו כעת חוצה יבשות, נפגש עם שגרירים וזוכה לקבלות פנים מפוארות.
"אני מסתכל על עצמי ושואל, אני לא בתוך סרט? אלה דברים שראינו בסרטים אמריקניים: וילה ענקית עם בריכה, עם כל המי ומי, ובאים המלצרים עם השמפניה, ואני באמצע, עם חליפה ועניבה. אני! הקיבוצניק מהדרום! מצד שני, זה מפרגן. זה עושה טוב להיות לבוש ככה ולחיות ברמה כזאת. כשהייתי ילד בארגנטינה היינו הולכים לבית הספר עם עניבה וז'קט, ושכחתי מזה. אפילו בחתונה שלי לא התלבשתי ככה".
אבל השינוי שעבר הר אינו מסתכם במסעות הסברה ובקידום ספרו החדש. האיש שהיה בן 70 כשנחטף מביתה של בת זוגו ב־7 באוקטובר אינו אותו אדם שחזר מהשבי. "אני מישהו אחר ממה שהייתי", הוא אומר. "אף פעם לא חשבתי שיהיו לי הכוח או האפשרות לעזור לכל כך הרבה אנשים".
"המוח מגן עלינו"
206 נשים, גברים וילדים נחטפו בחיים מישראל לרצועת עזה ב־7 באוקטובר 2023. מהם, 166 שבו בחיים. לפחות עשרה משורדי השבי פרסמו מאז ספרים על חוויותיהם. לואיס הר אינו היחיד שהחליט להעלות על הכתב חוויה ששום דבר בחייו לא הכין אותו אליה. החלוץ היה אלי שרעבי, שנחטף מביתו שבקיבוץ בארי, וכששב לישראל נודע לו שאשתו ליאן ושתי בנותיהם, נויה ויהל, נרצחו בשבת השחורה.
"ראיתי חשיבות רבה לכך שצריך להיות תיעוד ממה שעברנו - במיוחד כשכל מיני אנשים וגורמים מנסים להשכיח את 7 באוקטובר, גם בארץ וגם בעולם. מה שכתוב שם נשאר לדורי דורות, וזה התיעוד האמיתי היחיד של מה שקרה לי"
ספרו, "חטוף", שיצא לאור ביוני 2025, הפך לתופעה ספרותית יוצאת דופן. אחריו באו אלי-ה כהן, שושן הרן, אביבה סיגל, בר קופרשטיין ועומר שם טוב, שפרסם את "מפגש עם עצמי בגיהנום". אליהם הצטרפו גם אבינתן אור, אלקנה בוחבוט ומקסים הרקין, שפרסמו ספרים על תקופת שביים, ובהם פתחו צוהר לחוויות קיצוניות של רעב, פחד ואלימות, כמו לדרכים השונות שבהן ניסו בני אדם להישאר בחיים.
את ספרו החדש, שיצא לאור באוקטובר האחרון, הר כתב בשפת אמו, ספרדית, והוא תורגם לעברית ולאנגלית. אנחנו משוחחים כשהר בדרכו מנתב"ג לביתו שבקיבוץ אורים, אחרי שהיה בגואטמלה, בפרו וברפובליקה הדומיניקנית. "כשאני עושה הסברה בכל העולם, זה הטיפול שלי", הוא משתף. "גם כתיבת הספר היתה טיפולית. זה לא היה קל. כתבתי ובכיתי, בכיתי וכתבתי".
הוא לא תכנן לכתוב ספר ומעולם לא ראה בעצמו סופר, אבל אחרי שחזר מהשבי, כשהחל לנסוע ברחבי העולם ולספר את סיפורו, הבין שהוא רוצה להשאיר אחריו גם עדות כתובה. "ראיתי חשיבות רבה לעניין שצריך להיות תיעוד ממה שעברנו - במיוחד כשכל מיני אנשים וגורמים מנסים להשכיח את 7 באוקטובר, גם בארץ וגם בעולם", הוא מסביר. "מה שכתוב שם נשאר לדורי דורות, וזה התיעוד האמיתי של מה שקרה לי. הכוונה שלי היתה לספר אך ורק על עצמי ולא על אחרים, וגם ללא פוליטיקה".
בתחילה הוא כלל לא התכוון לכתוב את הספר בעצמו. בעל הוצאה לאור שפנה אליו הציע לסייע לו להעלות את סיפורו על הכתב. הר הסכים: הוא יספר את קורותיו, האיש יראיין גם את בני משפחתו ויכתוב את הספר. אלא שכשהטיוטה הראשונה הגיעה לידיו, משהו בה צרם לו. "התחלתי להרגיש שזה לא אני, זה לא שלי. מילים אחרות, זמנים אחרים. הוא לא חווה את זה, עם כל הכוונות הטובות".
הר החליט להחזיר את השליטה לידיו. "פתאום הסתובבתי, פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. איך עשיתי את זה אני לא יודע, אבל כתבתי בעצמי, והספר הוא שלי. אחר כך העורך הפך אותו לספרותי".
הוא שילב בספר גם את סיפוריהם של ילדיו, שנאלצו להתמודד עם חטיפתו, ואת חלקם של הלוחמים שחילצו אותו ואת פרננדו סימון מרמן, ששהה עימו בשבי חמאס. את הפרק שעוסק בבנו ניר העביר לעיונו, וניר תיקן פרטים שלא זכר במדויק. "לפעמים אני קורא בספר ואומר, 'וואי, שכחתי מזה'", הוא אומר. "המוח שלנו משנה דברים. הוא מגן עלינו. בגלל זה חשוב שזה כתוב".
הוא בחר לפתוח את ספרו דווקא ברגע שבו הסתיימו ימי השבי שלו, בליל החילוץ ההרואי מרפיח. השעה היתה שתיים לפנות בוקר כשהפיצוץ האדיר העיר את הר ואת מרמן משנתם בדירה שבה הוחזקו. הבניין היטלטל, עשן ואבק מילאו את החדר, וכדורים נותבים שרטטו פסים אדומים בחשיכה.
"לא רצתי 129 ימים, והגוף פשוט זז מעצמו", הוא כותב. כשהמסוק המריא ועזה התרחקה, הוא נזכר פתאום בצנצנת הזרעים מהפרויקט שהעסיק אותו בשבי. בתוך כל המהומה הוא לא הספיק לקחת אותה. היא נשארה שם, בדירה ברפיח
הר, שסבל באותו לילה מצרבת קשה ובלע את שלושת הכדורים האחרונים שנותרו לו, היה משוכנע שהגיעה שעתו למות. במשך חודשים הזהירו אותם שוביהם שישראל יודעת היכן הם, ושיום אחד תפציץ את הבניין. "הייתי בטוח שהם מצאו אותנו, ושהממשלה פשוט החליטה להפציץ את הבניין כדי להיפטר מה'בעיה' אחת ולתמיד", הוא כותב בספר.
הוא החל לזחול לעבר דלת הכניסה, בתקווה שמדרגות הבטון שמאחוריה יגנו עליו אם הבניין יקרוס, רימון התפוצץ במסדרון, פרננדו צעק לו לחזור, ואז הרגיש לפתע שמישהו מצמיד את ראשו לרצפה ואוחז ברגלו. "לואיס, צה"ל, צה"ל! באנו לקחת אתכם הביתה!" לחש באוזנו מפקד הכוח.
הלוחמים הוציאו את השניים למרפסת וגוננו עליהם בגופם, בזמן שסביבם התנהלו חילופי אש. "הרגשתי את המשקל שלהם, את הנשימה המהירה ואת האפודים שלחצו לי על החזה", מתאר הר. בקשר נשמעה ההודעה "היהלומים בידינו", והנסיגה החלה. הר הורד באמצעות רתמה וחבל אבטחה מהקומה השנייה אל הקרקע שבין החממות מאחורי הבניין, ומשם רץ יחף, מוקף בלוחמים, מרחק של כ־300 מטרים.
בהמשך ארבעה לוחמים נשאו את פרננדו בידיו וברגליו. הר, לעומתו, קפץ מהמשאית והחל לרוץ אחריהם. ארבעה לוחמים אחרים ניסו להשיג אותו כדי לשאת גם אותו, אבל לא הצליחו להדביק את הקצב. "לא רצתי 129 ימים, והגוף פשוט זז מעצמו", הוא כותב. דקות לאחר מכן, כשהמסוק המריא ועזה התרחקה מתחתיו, הוא נזכר פתאום בצנצנת הזרעים מהפרויקט החקלאי שהעסיק אותו בשבי. בתוך כל המהומה לא הספיק לקחת אותה. היא נשארה בדירה ברפיח.
חציל נחמה
כדי להבין בדיוק מיהו האיש שמצא מקום להומור גם ברגעים שבהם חייו היו תלויים על בלימה, צריך לחזור ללומאס דה סאמורה, עיר בפאתי בואנוס איירס, שם נולד בשנת 1953 בשם נורברטו לואיס הרטנשטיין. אביו, אדוארדו, הגיע מפולין לארגנטינה בגיל 13 והקים בה חברת בנייה. לואיס גדל בבית יהודי מבוסס, עם שלוש אחיות וחברים רבים. בנעוריו הצטרף לתנועת השומר הצעיר, נשבה ברעיונות הציוניים והסוציאליסטיים שלה וחלם לחיות בקיבוץ בישראל, למורת רוחו של אביו.
באוקטובר 1971 הגשים את החלום ועלה ארצה. הוא הצטרף לגרעין נח"ל, לחם במלחמת יום הכיפורים, הקים משפחה והשתקע בקיבוץ אורים שבנגב. במשך כמעט 40 שנה עבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ וטיפח חיים מלאים אך קטנים, עם ריקודי עם, הופעות בתיאטרון מוזיקלי והכנת פיצות ואמפנדס לחברים. ב־2001, אחרי שנפרד מאם ארבעת ילדיו, הכיר את קלרה מרמן מקיבוץ ניר יצחק, והשניים ניהלו זוגיות שבה כל אחד שמר על ביתו ועל קיבוצו, ונפגשו בעיקר בסופי השבוע. כך היה גם בשבת של 7 באוקטובר.
באותו בוקר שהו בבית בניר יצחק חמישה בני משפחה: הר, בת זוגו קלרה, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג ובתה של גבריאלה, מיה ליימברג, שהביאה איתה לביקור את כלבתה בּלה.
האזעקות העירו אותם, והם מיהרו לממ"ד, עדיין הלומי שינה. בתחילה נדמה היה שזה עוד סבב של ירי רקטות, אלא שאז החלו להגיע הדיווחים על טנדרים לבנים בשדרות ועל מחבלים שפשטו על הקיבוצים. קולות הירי הלכו והתקרבו, ומה שהתרחש עד אז על מסכי הטלפונים ומחוץ לחלונות הבית הגיע לבסוף גם אליהם: המחבלים פרצו פנימה, והממ"ד, שנועד להגן על יושביו מפגיעת טילים ולא מפלישה של חמושים, התמלא בהם. בתוך זמן קצר נלקחו החמישה מביתם והועברו לרצועת עזה. החיים שהכירו הסתיימו. בתחילה הוחזקו יחד, ונאלצו להסתגל לשגרת שבי שנכפתה עליהם.
גם בתוך המציאות הזאת ניסה הר לשמר משהו מהחיים שהכיר. אחד המקומות שבהם הצליח לעשות זאת היה המטבח. המחבל שהיה אחראי עליהם, שאותו הוא מכנה בספר "בעל הבית", היה מביא ירקות שהשיג מחממות בסביבה, בעיקר חצילים ועגבניות. הר, שבקיבוץ נהג לבשל למשפחתו ולחבריו, מצא את עצמו אחראי להכנת הארוחות גם בשבי.
הוא ניסה להפיק מהמצרכים המעטים אוכל שאפשר ליהנות ממנו. לחצילים, למשל, הוסיף כמויות נדיבות של שום, בתקווה לשפר את טעמם. פרננדו תיעב חצילים, אבל אכל אותם בלית ברירה. הר מספר שעד היום פרננדו לא מסוגל אפילו להסתכל עליהם.
דווקא העגבניות היו מוצלחות במיוחד: גדולות, אדומות ובשרניות, מהסוג שנועד ליצוא ונותר בעזה בגלל המלחמה. יום אחד, כשקילף עגבנייה במטבח, פנה הר אל השובה ואמר לו שכשישתחרר ירצה לקחת איתו כמה שתילים ולגדל בקיבוץ עגבניות שיקרא להן "עגבניות יוסוף". השובה פרץ בצחוק. הוא הסביר לקיבוצניק שעגבניות מגדלים מזרעים, לא משתילים. מאותו יום החל הר לאסוף את הזרעים, מה שהפך לטקס קבוע. בכל פעם שחתך עגבניות, הפריד מהן את הזרעים, שטף אותם במסננת והכניס לכלי פלסטיק עם מעט שמן, בתקווה שיוכל לשתול אותם כשיחזור הביתה.
"באותם ימים", כתב, "ההיאחזות ב'פרויקט החקלאי' המופרך הזה היתה הדבר היחיד ששמר על שפיות דעתי ואפשר לי לחלום על העתיד. דמיינתי את עצמי חוצה את הגבול כשבידי האוצר החקלאי הקטן שלי".
"אחרי שחזרתי מהשבי חברים שלי אמרו לי, 'ידענו שהכל יהיה בסדר. שתשגע את השובים שלך, אבל תצא חי'. אמרתי, 'איך ידעתם?', והם אמרו לי, 'ככה היית תמיד'. אמרתי, 'תגידו, כל השנים האלה לא יכולתם אפילו פעם אחת להגיד לי את זה?'"
בשבועות הראשונים, כאמור, הוחזקו חמשת בני המשפחה יחד, ואז, ב־28 בנובמבר 2023, ביום החמישי להפסקת האש, הודיעו השובים שמיה נמצאת ברשימת המשתחררים. גם קלרה וגבריאלה עמדו לצאת. פרננדו ולואיס נדרשו להישאר. הר היה במטבח כשקלרה נכנסה אליו. "אני ברשימה", אמרה לו, ומייד הוסיפה: "אבל לואיס, אני לא יוצאת. החלטתי להישאר".
היא ניסתה לשכנע אותו שעוד מעט ישוחררו גם הגברים, ושמכיוון שהוא מבוגר יחסית בוודאי יהיה בין הראשונים, ואמרה שהיא מוכנה להישאר בשבי עוד כמה ימים כדי שיוכלו לצאת יחד - אבל הר לא היה מוכן שתוותר על ההזדמנות להשתחרר. "קלרה", אמר לה, "אנחנו חטופים של חמאס. אין לנו זכות או אפשרות להחליט שום דבר". בסופו של דבר, היא השתכנעה. קלרה, גבריאלה ומיה יצאו לחופשי, יחד עם בלה, הכלבה שהיתה איתן לאורך השבי. הפרידה היתה קצרה, כמעט אגבית. חיבוק והבטחה להיפגש בקרוב. שני הגברים נשארו בשבי לבדם.
"אני יותר חזק"
מעתה נאלצו לואיס ופרננדו לבנות לעצמם שגרה חדשה, בלי הנשים שהיו איתם מאז החטיפה, ובלי לדעת מתי, ואם בכלל, יגיע תורם להשתחרר. הם נאחזו בפעולות שחזרו על עצמן ובשיחות על החיים שמחוץ לעזה. דיברו על מה שיבשלו כשיחזרו לקיבוץ, ותכננו ארוחות ואפילו ערב סילבסטר. העיסוק בתפריטים אפשר להם, לפחות לכמה רגעים, לחשוב על משהו אחר.
כשהר נזכר בימיו בשבי, הוא כמעט מתנצל. "הסיפור שלי לא קשה במיוחד", הוא אומר. "אני משווה את עצמי הרבה פעמים לחטופים האחרים. מובן שבזמנו, כשהייתי בשבי, לא הרגשתי את זה, אבל כשיצאנו התחלתי לשמוע כל מיני סיפורים של אחרים, אז זה מקטין את מה שאנחנו עברנו".
אבל בינך לבין עצמך, אני בטוחה שזה לא עניין פעוט.
"בכלל לא. השתנו לי החיים לחלוטין. אני הרבה יותר חזק, כי אני מאמין בעצמי. קודם אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי. הייתי צריך עוד ועוד. עכשיו אני מתחיל להכיר את עצמי, את לואיס החזק, לואיס שמתמודד עם כל הטיסות. זה נותן חשיבות לכל מה שאני עושה.
"אחרי השבי באו אנשים ואמרו לי, 'לואיס, כשראינו את התמונות שלך והבנו שחטפו אותך, אמרנו שבטוח הכל יהיה בסדר. אתה תשגע את השובים שלך, אבל תצא חי'. אמרתי, 'איך ידעתם?', והם אמרו לי, 'ככה היית תמיד'. אמרתי, 'תגידו, כל השנים האלה שאנחנו חברים, לא יכולתם אפילו פעם אחת להגיד לי את זה?'"
