עניינים רבים שבימים של שגרה היו מככבים בכותרות נדחקים במהירות במורד השיח ברעש התקשורתי של ערב בחירות. כך דבריו של בנימין נתניהו שלפיהם ישראל צריכה להיערך למעבר לכלכלה עוקפת סנקציות; כך סרטון "הפצצה גרעינית על תל אביב" שפרסם; וכך גם ניסיונו לקדם פעילות התקפית באיראן בעיתוי הרגיש הנוכחי.
בסוגיה האיראנית פורסמו היום פרטים ששופכים אור על מה שדווח בימים האחרונים כעימות חריף בין נתניהו לרמטכ"ל אייל זמיר. תחת המעטה הסמיך של צנזורה, שהוטל על הפרטים המלאים, אפשר לומר שזמיר, ביחד עם בכירים במוסד, התנגד לפעולות שנתניהו ביקש לקדם, בתמיכתו של ראש המוסד רומן גופמן. מדובר בפעולות שאינן תקיפה נרחבת באיראן, אך היה חשש ברור כי הן עלולות להוביל למלחמה ערב הבחירות.
מי שבלם את ההצעה בסופו של דבר היה הנשיא טראמפ, שחשש מהסלמה שתידרדר למלחמה רחבה שתגרור לתוכה גם את ארה"ב. טראמפ מבקש לעבור את בחירות האמצע בלי מלחמה, גם מחשש לעלייה נוספת במחירי הנפט, והוא עשוי לאשר את חידושה בשלב מאוחר יותר. גם לכך עשויות להיות השלכות פוליטיות מבחינת ישראל, שתהיה בעיצומו של מו"מ להרכבת ממשלה חדשה.
איפה קבלת האחריות?
מטבע הדברים, העיסוק הביטחוני הזה דוחק הצידה את שאר הנושאים שמערכת הבחירות אמורה היתה להתמקד בהם. יש לא מעט כאלה, ובראשם 7 באוקטובר: שלוש שנים לאחר האסון הכבד בתולדות המדינה, מכהנים בישראל - ומבקשים להיבחר מחדש - אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שנושאים באחריות, מבלי שהכירו באחריותם ומבלי שמילאו את חובתם הבסיסית והמתבקשת - להקים ועדת חקירה שתפיק לקחים ותמנע מחדל דומה בעתיד.
ויש עניינים נוספים. למשל, יוקר המחיה שמרקיע שחקים, ושהממשלה היוצאת כשלה לחלוטין בטיפול בו. או מצבה הקטסטרופלי של מערכת החינוך, שמידרדרת בכל מדד אפשרי. או הביטחון האישי, שהגיע לשפל חסר תקדים שעלול להפוך לאנרכיה, בחסות ארגוני פשיעה שמתחזקים ומשטרה שנחלשת. או מערכת הבריאות, שרושמת נטישה המונית של רופאים ומתקשה לענות על הצרכים.
בכל אלה נרשמה נסיגה מדאיגה בשנים האחרונות, בחסות המלחמה וצרכיה, שעתידים לשאוב את משאבי המדינה גם בשנים הקרובות. זה מחייב את ישראל להתארגן מחדש, ולסדר באופן נכון ובריא יותר את הצרכים הלאומיים. ראשית, בכל הקשור לתרומה ולתמורה: לא עוד פטור גורף לסקטור שלם שגדל דמוגרפית ומכביד כלכלית על הקופה הציבורית; שירות לכל, ותמורה בהתאם. שנית, באופן חלוקת המשאבים הלאומיים, והפסקת המנהג הפסול של תעדוף צרכים קואליציוניים על צורכי המדינה. שלישית, בקירוב יהדות הגולה לישראל, ולכל הפחות הפניית קשב גדול בהרבה למצוקותיה.
ישראל זקוקה לניהול מצוין
כדי לעמוד בכל אלה, ישראל זקוקה לניהול מצוין. למרבה הצער, בשנים האחרונות רוב משרדי הממשלה הופקדו בידי שרים חובבנים, חלקם שרלטנים, שנזקם עלה על תועלתם. היו מהם שמינו תחתם מנהלים כושלים - ובהם מקורבים פוליטיים - שרק העצימו את הנזק. ובכלל: תרבות המינויים הפוליטיים היא רעה חולה, שמרקיבה את השירות הציבורי ומאיימת על קיומו התקין.
נהוג לדבר על שבע חזיתות שישראל נלחמת בהן: איראן, עיראק, סוריה, לבנון, עזה, יו"ש ותימן. למען האמת, יש לפחות עוד ארבע כאלה: גם חזית ההסברה הבינלאומית והלגיטימציה שישראל כושלת בה, גם חזית האנטישמיות ומצוקת יהודי העולם, גם חזית יציבות הדמוקרטיה ועתידה, ומעל לכל - השבר הפנימי, שאמור היה להתאחות אחרי 7 באוקטובר, ולמרבה הדאגה נתון כיום במשבר עמוק מאי־פעם.
הממשלה החדשה שתיבחר אמורה לטפל בכל אלה. היא לא תוכל לעשות זאת בדרך הלעומתית, המתריסה, שבה נוהלו העניינים בשנים האחרונות. היא בוודאי תידרש להילחם כדי להסיר איומים, אבל רצוי שתדע גם לקדם הסכמים והסכמות - בחוץ ובבית פנימה. אם היא לא תשכיל לעשות זאת, ישראל תמצא את עצמה מבודדת יותר מבחוץ ושסועה יותר מבית. ואלה, מעל לכל, האיום וההזדמנות הגדולים ביותר שניצבים לפתחם של הבוחרים שיכריעו את עתידנו היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו