בוקר למחרת הפרימיירה החגיגית של "עצמאות", מור דימרי ונטע אורבך עוד נראות במצב של תעופה מעל לקרקע. "אוברוולמינג", שתיהן מתארות במילה אחת את מעמד הקרנת הבכורה עמוסת השחקנים, אנשי התעשייה והתקשורת של הסרט החדש והמדובר שבו הן לוקחות חלק חשוב. "חוויתי את הכל בעוצמה, הייתי ממש מרוגשת. בסוף חזרתי הביתה והקאתי", משתפת דימרי, אולי קצת יותר מדי. "שמעתי שהיו באירוע המבורגרים, אבל לא הספקתי לאכול בכלל", אומרת אורבך. שתיהן מסכימות שעבורן, הסרט הוא הפרויקט החשוב ביותר שהן לקחו בו חלק. עליית מדרגה מקצועית, הן אומרות בביטחון. אפילו שליחות, במילותיהן.
עוד בטרם עלייתו לאקרנים בסוף שבוע זה, "עצמאות", שאותו כתב וביים משה רוזנטל (שסרטו מ־2022, "קריוקי", זכה לשבחים רבים, ובצדק רב), כבר סומן כאחד הסרטים החשובים שנוצרו כאן והפך לשיחת היום בחוגי הקולנוע הישראלי. הוא מגולל את סיפורה של משפחה ישראלית נורמטיבית למדי בשנות ה־80 בחולון, שנלחמת באתגרים הכלכליים שהציבה התקופה למשפחות רבות. כך על פני השטח, לפחות, כי המשבר האמיתי שעימו היא מתמודדת בהמשך הוא הגילוי המזעזע בזמנו של בועז הקטן (יאיר מזור בתפקיד שובה לב), והשלכותיו הרות־הגורל על חיי המשפחה. את אב המשפחה מגלם אסי כהן, את האמא קרן צור, ועידו טאקו משחק את בועז בשנות ה־20 לחייו - כולם, ללא יוצא דופן, מפליאים בתפקידי משחק מעולים ומרגשים.
רוב הסצנות מתגלות כרב־שכבתיות, מה שיוצר סרט מאתגר, מתעתע וכואב כמו אגרוף לבטן, שמבוסס, לפחות בחלקו, על פרטים אוטוביוגרפיים מחייו של רוזנטל הבמאי.
החלק הראשון של העלילה מתמקד בהכנות לאירוע בר־המצווה של בועז, במקביל לחשיפת הסוד על אבי המשפחה. מבט אחד בתמונה המשפחתית מחגיגות בר־המצווה של רוזנטל, מול תמונה מאותו האירוע בגרסתו הקולנועית, חושף דמיון שאין לטעות בו בין שתי המשפחות, הבדיונית והאמיתית. זאת - לא מעט בזכות מור דימרי ונטע אורבך, שמגלמות בסרט את האחיות הגדולות של בועז, עידית ומיטל בהתאמה, בצמד תפקידים בלתי נשכח.
לצד היותן שותפות להלם שאוחז במשפחה כולה נוכח הסוד שהתגלה, הן גם משמשות מעין תחליף אימהות לבועז, שאמו, בלה, היא דמות טרגית בעצמה, נוכחת־נפקדת, שמתמודדת עם היעדר דמות גברית איתנה בחייה ושמנהלת עם בועז הילד, ובהמשך הגבר, יחסים בעלי גבולות מטושטשים.
"כשקראתי את התסריט, ראיתי שיש פה סיפור מדהים והרגשתי שזה קולנוע אמיתי. אמרתי: 'וואו, איזו זכות ואיזה כיף להיות חלק מהדבר הזה בגיל כל כך צעיר'", מספרת אורבך בת ה־19 - שלשם מתן פרופורציות, היתה בת לא יותר מחודשים ספורים כשהסדרה "מסודרים", שבה כיכב אסי כהן, עלתה לשידור.
דימרי, בת 28, מתארת אף היא את ההיקסמות מהתסריט: "מה שמשך אותי בסרט הזה הוא העיסוק ביחסים. זה לא פרויקט על צבא ומילואימניקים", היא אומרת. "זה לא שוב סרט על מלחמה ובתי חולים וחרדים, וכל הדברים האלה שחיים אותם וגם לא באמת חיים אותם, כי אנחנו גם בני אדם, ויש לנו דברים אינטימיים משלנו וקורים לנו דברים. אני אוהבת את זה שזה סרט שעוסק ברגעים הקטנים, ולא בדברים המפוצצים. בסוף זה סיפור טוב".
דימרי: "מוקד המשיכה בסרט הוא העובדה שהוא עוסק ביחסים, ולא במלחמה או בחרדים או בכל הדברים האלה שחיים אותם ולא באמת חיים אותם, כי אנחנו גם בני אדם, ויש לנו דברים אינטימיים משלנו וקורים לנו דברים. הסרט עוסק ברגעים הקטנים"
אורבך: "בסופו של דבר הוא מדבר על משפחה די רגילה, ובזכות זה אני חושבת שהוא נוגע בהרבה אנשים. הוא אוניברסלי. כל אחד יכול להתחבר לסיפור הזה בדרך שונה - אם זה דרך הקשר המיוחד שקיים בין האחים, אם בזכות הסיפור על ההתבגרות של בועז או בזכות העיסוק בנושא האשמה והפחד שקיים בסרט".
משפחה, כך אמרה מרואיינת נבונה באתר זה ממש לא מזמן, היא גם סוג של כת. יש לה חוקים משלה.
דימרי: "בשנות ה־80, המשפחה היתה כל העולם שלך. זה לא כמו היום. הילדים אז קצת נגררו אחרי ההורים. לא ממש היו חוגים, ובטח לא רשתות חברתיות. מה שילדים היו עושים אז זה או משחקים מתחת לבית, או מסתובבים ברחוב ומחפשים את עצמם.
"מצד אחד היתה אוטונומיה, ומצד שני היתה גם תלות גדולה בהורים ובכל המבנה המשפחתי. לא היה לך את העולם הגדול, חיית רק את מה שקורה במשפחה, כי היית נמצא בבועה הביתית שלך".
"עצמאות" - הטריילר הרשמי
תודה למוזיקה
איך התכוננתן לתפקידים שלכן? זה לא שמישהי מכם חוותה את האייטיז בישראל, וגם לא ממש את שנות ה־90.
דימרי: "יש לי אחים גדולים, אנחנו שישה ילדים במשפחה. אחותי הבכורה בת 52, כך שיש לי זיכרונות מהתקופה הזאת. ההורים שלי מבוגרים, בני 70 פלוס, וחוויתי השפעות של שנות ה־80 בבית, למרות שבבית שלי לא שמעו את המוזיקה שמופיעה בסרט. זה היה בית עם יותר השפעות מזרחיות, פחות אייר סופליי. גם גדלתי בבת ים, שקרובה לחולון. יש הווי אייטיז של זיכרון ונוסטלגיה, אבל לא מבחינה תרבותית. את שנות ה־80 גיליתי מאוחר יותר, וכל המוזיקה שאני צורכת היא רטרו. בכלל, כל הסגנון שלי הוא של שנות ה־80 - השיער, הסטייל. אני מרגישה כאילו באיזשהו גלגול הייתי שם".
אורבך: "אני נעזרתי מאוד במשה ובאנשים מבוגרים ממני. שמעתי מוזיקה מהתקופה, ומשה הסביר לנו על השירים שהוא היה מאזין להם, על האהבה לקסטות ולמוזיקה ועל הבית שלו. הוא גם נזהר, כי הוא לא אמר באופן מפורש 'אנחנו משחזרים את הבית שלי'. אני חושבת שהוא לא רצה להלחיץ אותנו ולשים עלינו את האחריות הזו של להציג את הסיפור ואת הבית שלו, אבל הוא עשה את זה בצורה מאוד חכמה, באמצעות המוזיקה והארט. הוא ביים אותנו בצורה מדויקת, אבל לא אמר 'אנחנו נכנסים עכשיו ממש לבית שלי'".
בפרמיירה הצטלמתן עם האחיות האמיתיות של משה. התייעצתן איתן כהכנה לפני הצילומים לסרט?
אורבך: "לא. ההקרנה של הסרט בפסטיבל ירושלים היתה הפעם הראשונה שהאחיות של משה צפו בסרט, ואחת מהן אמרה לי: 'את מאוד מזכירה אותי, ראיתי את עצמי שם'. היא אמרה לי שהיו סצנות שבהן היא הרגישה שזה ממש הבית שהן גדלו בו. זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל".
דימרי: "הדמות שלי ממש מבוססת על לילי, אחותו הגדולה של משה, והוא חיפש אותה בליהוק. זה סיפור בהשראת הבית שלו, אבל זה לא סיפור על הבית שלו. הוא רצה שנזכיר את האחיות ברמת הבגדים שלהן, האווירה והאנרגיה שלהן.
"קרה לנו משהו בחדר האודישנים שהיווה סוג של גושפנקה לליהוק שלי. הגעתי כדי לשחק סצנה מסוימת, ותוך כדי האודישן הוא ביקש ממני לזלוג לסצנה אחרת, שמתנגן בה שיר והאחיות והאח נמצאים באוטו. פתאום השיר מתנגן, וזה היה שיר של אייר סופליי. רצתי לטלפון שלי, פתחתי את האינסטגרם והראיתי לו שרק לפני 40 דקות העליתי את השיר הזה לסטורי, ממש לפני שנכנסתי לאודישן. הוא נגנב מזה".
"אנחנו ברגרסיה"
הן בהחלט משתייכות לדור הסטורי. אמנם אורבך החלה לשחק כשהיתה רק בת 5, כשגילמה את בת דמותה של יונה וולך הילדה בסרט "יונה" של ניר ברגמן, שיצא ב־2014, אבל זה לא היה כל כך מזמן. מאז היא הספיקה לשחק בסרטים כמו "מונטנה", ובסדרת הנטפליקס "פגע וברח" של ליאור רז ואבי יששכרוף. בשנים האחרונות היא הפכה לפנים מוכרות מאוד בעיקר בעולם הטלוויזיה לצעירים, בין היתר בסדרות כמו "האריות של שלי הכובשת", "מתוקים" (שנוצרה בין היתר על ידי אסי עזר) ו"מה הבעיה?"
דימרי היא בוגרת הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין, ומאז שסיימה את לימודיה היא כיכבה בסדרות "רוח צפונית", "האמת" (שנמכרה לרשת AMC האמריקנית), "המתמחה" ו"החמאם".
אף על פי שהשתיים, כאמור, לא חוו את השנים שבהן "עצמאות" מתרחש - לפחות דימרי יכולה להתחבר לאחד מהנושאים שבהם הסרט עוסק, כחברת הקהילה הלהט"בית בעצמה, וכמי שבמשך תקופה ארוכה היתה במערכת יחסים עם היח"צנית ואשת התוכן ציפי רומנו. כשעולה נושא הפחד והצורך להסתתר בגלל מי שאתה - דימרי ממש לא מרגישה את השינוי. אפילו להפך. "אנחנו לא במקום אחר חברתית", היא אומרת. "אני חושבת שאנחנו ברגרסיה בכל הקשור לנושא הזה, לא התקדמנו".
את חושבת שאנחנו הולכים לאחור מבחינת הקבלה שלנו של להט"בים? בהמון אספקטים של הנושא חלו שינויים משמעותיים.
"כן, אבל כבר היינו בתקופות טובות יותר, וזה השתנה. למשל, כשדונלד טראמפ מדבר על טרנסים וטרנסיות, וקובע שצריך לדבר רק בלשון זכר או לשון נקבה ושאין משהו באמצע - זה אומר שאנחנו ברגרסיה רצינית. אני ביסקסואלית, ואני מרגישה שאני חלק בלתי נפרד מהקהילה על כל גווניה, ומאוד נפגעתי מזה. פשוט תנו כבר לאנשים להיות מה שהם רוצים להיות. חשוב להדהד את הנושאים האלה. זה לא נשאר בשנות ה־80 - זה קורה גם היום".
נכון, אבל התפיסה לגבי להט"בים ברוב האוכלוסיות השתנתה, ולו ברמת הנראות.
"חד־משמעית, זו התקדמות מטאורית, אבל אני חושבת שעדיין יש על מה לעבוד. טבע האדם הוא גזעני, אין מה לעשות. אני לא חושבת שאנחנו חיים בתקופה טובה מבחינת התמודדות עם האחר, קבלת השונה, אהבת חינם. יש לנו עוד דרך לעשות".
אורבך: "אחרי ההקרנה בפסטיבל סאנדנס, היתה שם מישהי שפרצה בדמעות בזכות המשחק של קרן צור, שמגלמת את אם המשפחה. זה אומר הרבה כשמישהי שכל כך רחוקה ממה שקורה במדינה שלנו עדיין התחברה לסיפור משפחתי קטן. זה לא רק עניין ישראלי"
אורבך: "יש התקדמות. בסרט אפשר לראות כמה חדש כל הנושא הזה היה, ובאיזו חרדה המשפחה מתמודדת עם הגילוי, ואפשר לראות בו גם את הפער בתפיסה של הנושא בין שנות ה־80 וה־90" (הסרט מתקיים משלב מסוים בשני צירי זמן במקביל - 1987 ו־1996; ע"פ).
אתן שייכות לדור שעבורו נזילות מגדרית וקוויריות הן דברים הרבה יותר מקובלים. מוזר לכן לחשוב על תקופות לא רק פחות מקבלות, אלא גם עוינות ממש כלפי כל גילוי של מיניות לא סטרייטית?
דימרי: "אתה מתכוון להסתתרות? זה קורה גם היום. אני מבינה למה אתה אומר את זה, כי באמת קיימת מודעות לדברים האלה, והיום הכל מאוד מדובר - אבל טיפולי המרה, למשל, זה לא הזוי?"
אבל זה שייך לאוכלוסיות מאוד שמרניות וספציפיות.
"אבל יש הרבה אנשים שלא שייכים לאוכלוסייה הזו שיכולים להסכים עם זה. זו גם נורת אזהרה מאוד גדולה. יש המון אנשים שהם לא פנאטים, אבל שגם לא מרימים גבה כשהם שומעים על הדברים האלה, כי יש עדיין אנשים, לצערי הרב, שקוראים לנטיות מיניות 'מחלת נפש'. ב'עצמאות' כל הדמויות נמצאות כל הזמן בתוך איזושהי מערבולת כי הן לא מקבלות את עצמן - ודווקא מי שהכי מקבל את עצמו זה מי שמוקיעים אותו החוצה. זה מסר חזק מאוד".
גדולות בסאנדנס
בחודש שעבר קבע "עצמאות" שיא היסטורי, כשהיה לסרט הראשון שזכה ללא פחות מ־16 מועמדויות בפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. גם בחו"ל כבר היתה לו דריסת רגל, כשהוא התקבל לפסטיבל הסרטים הנחשב סאנדנס - הישג ראוי ונדיר, במיוחד כשמביאים בחשבון שהוא רק היצירה הישראלית השלישית אי־פעם שהגיעה למעמד, אחרי "אדמה משוגעת" של דרור שאול (2006) ו"סופת חול" של עילית זקצר (2016); ובטח גם בהתחשב בעובדה שישראל, על כל סוכניה התרבותיים, נחשבת בימים אלה פרסונה נון גרטה.
דימרי: "בסאנדנס לא היה איזשהו אירוע חריג, אבל היה ברור לנו שכנראה לא תהיה שום זכייה. מבחינתנו היה חשוב לעשות היסטוריה ולהגיד 'אנחנו כאן כדי להישאר', בטח אחרי 7 באוקטובר. זה הישג אדיר להגיע לשם אחרי עשור שבו זה לא קרה לסרט ישראלי"
"סאנדנס היה חוויה מדהימה", אומרת אורבך. "הרגשנו כמו משלחת קטנה ואינטימית מישראל. באמת היינו כמו משפחה קטנה שם. היה מאוד מרגש. זה היה כיף פשוט לייצג את ישראל בכבוד עם סרט שכולנו ממש גאים בו. זו גם היתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב, וזה היה כמו בסרטים".
משה רוזנטל בפסטיבל סאנדנס
איך הסרט התקבל שם? זו לא תקופה קלה לייצוג ישראלי בחו"ל.
אורבך: "הקהל שמגיע לשם הוא קצת אחר. היופי בסאנדנס הוא שמצד אחד הוא כל כך ספציפי, ומצד שני גם יש בו משהו כל כך אוניברסלי שמתאים לכולם. ברור שלא היתה בקהל הצחוקייה שיש בקהל ישראלי מול ג'סטות מסוימות בסרט שרק ישראלים קולטים - אבל זה עדיין נגע מאוד באנשים.
"אני זוכרת שאחרי ההקרנה, היתה שם מישהי שפרצה בדמעות בגלל המשחק של קרן. זה ממש ריגש אותי לשמוע, כי קרן באמת נותנת בסרט הופעה מדהימה. זה אומר הרבה כשמישהי שכל כך רחוקה ממה שקורה במדינה שלנו עדיין התחברה לאיזשהו סיפור משפחתי. זה לא עניין ישראלי".
הרגשתן גם עוינות שם?
דימרי: "לא באופן ספציפי, לשמחתנו לא היה שם איזשהו אירוע חריג. אבל היה ברור לנו שכנראה לא תהיה שום זכייה. מבחינתנו זה היה חשוב לעשות היסטוריה ולהגיד 'אנחנו כאן כדי להישאר', בטח אחרי 7 באוקטובר. זה הישג אדיר להגיע לשם אחרי עשור שבו זה לא קרה לסרט ישראלי".
דימרי: "בשנות ה־80 המשפחה היתה כל העולם שלך, לא כמו היום. לא ממש היו חוגים, בטח לא רשתות חברתיות. מצד אחד כן היתה אוטונומיה, ומצד שני גם תלות בהורים ובמבנה המשפחתי. חיית רק את מה שקורה במשפחה, כי היית בבועה הביתית שלך"
אתן מרגישות שהתקופה הזו פוגעת ביכולת שלכן לשחק בחו"ל?
דימרי: "אני מניחה שיש בזה משהו, כי זה קורה לשחקנים גדולים בעולם. לא נתקלתי בזה אישית, אבל זה קיים. יש משהו שמעיב על שחקנים יהודים וישראלים שנמצאים בגולה. אני מניחה שגם גל גדות חווה את זה".
אורבך: "אני חושבת שאני עדיין צעירה מכדי לענות על זה, כי אני עוד לא יודעת מה יהיה בעתיד. זה נשמע מאוד קלישאתי, אבל אני מקווה שלאט־לאט דברים יסתדרו, האמנות תנצח והחרמות ייפסקו. אולי אני מדברת מתמימות של נעורים, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. אולי יותר נכון להגיד שאני מקווה שיהיה בסדר".
