סמי מסננת היה תמיד אומר שיש רק שני סוגים של מסעדות. "אם אתה רואה תפריט עם שמות מוזרים, תיאורים של שייקספיר, והכל כרוך בעור יוקרתי, אתה יודע שהם יפשטו את עורך - סנן אותם!" צעק, וכל הג'מאעה היתה מתפקעת. "אבל סמי, מה הסוג השני?" תהו החברים, וסמי, שרק חיכה לשאלה, התרווח בכיסאו וחייך עד ששן הזהב בפיו נצצה. "הסוג השני של המסעדות", השיב בשקט, "הן אלו שכל התפריט מודפס בנייר אחד על השולחן, ויש מקום לאוכל".
מסעדת ויטושה שביפו היא מהסוג השני. צחוקים מהדהדים בסימפוניה של מזלגות וסכינים, התפריטים כתובים על השולחן, ושמחת האוכל גדולה. בצהרי יום שישי חבורה של גברים כסופים ומדולדלי שיער יושבים סביב השולחן ומלהטים בין עברית, בולגרית וכל האלכוהול שבינן.
קרן אוזן ויגאל עדיקא נכנסים בהיסוס. "אפשר?". "בטח", עונה אחד מהם, תכול עיניים. עדיקא מביט בחבורה בהשתאות. "כמה זמן אתם ככה יושבים פה יחד בפרלמנט?". "30 שנה", עונה אחד. "40", אומר אחר. "70 - ולא שנה אחת פחות!" מנצח המסורק עם השביל בצד. הפרלמנט פורץ בצחוק. "לחיים!" הם מרימים, ורק אחד מהם רוטן חרישית: "או למה שנשאר מהם..."
"תראה מה זה, זה ממש 'תמונות יפואיות'", עדיקא מתלהב, ומזכיר את הסיבה שבגללה אנחנו פה: "תמונות יפואיות 2", המשכו של שובר הקופות מ־2024, מגיע למסך הגדול, וזה קורה בדיוק במלאת 100 שנה להולדתו של הסופר והעיתונאי מנחם תלמי, מחבר סדרת הספרים המיתולוגית שעליה מבוססים שני הסרטים. הצלחתו של הסרט הראשון (ושל סדרת הטלוויזיה מ־1995) ורעב הקהל לעוד סיפורים מיפו, לילותיה ועברייניה (שזכו לכינויים קולעים כמו "הדוחף", "הקפיץ" ו"הזורק החוצה") החזירו את הג'מאעה אורי גבריאל, ישראל אטיאס, אוראל צברי, מוטי בן ישי, שלומי קוריאט, יגאל עדיקא - והפתעת הסרט קרן אוזן, בימים עיתונאית ומגישת חדשות, ובסרט גונבת את ההצגה ואת לחץ הדם בתור מריומה, אחותו של "יעקב העיוור".
לשולחן מוגש לחם אחיד פרוס, כמו פעם. בכל זאת, מהן תמונות יפואיות בלי האוכל שלצידן? "יו, כמה זמן לא ראיתי כזה לחם", משתאה אוזן, שהגיעה לכאן היישר משידור תוכניתם המשותפת "קפה שישי" בכאן רשת ב׳. אחרי הקפה, השניים בהחלט רעבים. איזבל המלצרית מניחה על השולחן קיופולו - מעדן חצילים ושום, שהאל ברא כשלא התחשק לו לדבר עם אף אחד. לצידם, בוערת באדום "ליוטניצה" של אהבה. "זה כמו מטבוחה של בולגרים?" תוהה אוזן. "זה ממרח פלפלים ועגבניות", מתעקשת איזבל. השניים טועמים ומתמוגגים מהאוכל של ויולטה (וילי) דוידוף, השפית, הטבחית והבעלים של ויטושה, יחד עם בעלה דוד.
כמו המסעדה היפואית, כך גם סרטי "תמונות יפואיות" מעוררים "נוסטלגיה וגעגוע למשהו שהיה פעם", כפי שמסבירה אוזן. "פעם, כשהיה לחם אחיד לכולם, לכל עיר היה את הייחוד שלה. את החותמת, את המראה ואת הדיבור. היום אנחנו מאבדים את זה. אם אקשור לך את העיניים ואשים אותך באזור המגדלים של נתיבות או מודיעין, תדע לזהות היכן אתה? ב'תמונות יפואיות' יש דמויות אורבניות שהיו פעם בכל עיר, אבל לכל עיר היו את הדמויות שלה, בין שהן מיפו ובין שהן מבאר שבע. אני מגיעה לסרט הזה מתוך געגוע לעבר הזה".
"אני גם מגיע מתוך הגעגוע", אומר עדיקא. "'תמונות יפואיות' נותן לך את הביס של הדמויות והסיפורים. היום אין את האנשים האלה. היה בזה גם קסם: האנשים האלה, עם כל זה שהם עבריינים לכאורה, יש להם קודים וחוקים שהם פועלים לפיהם. זה עבריינות־לייט. מציאות שלא קיימת יותר".
הלוואי שלא היו עבריינים היום.
"בטח שיש עבריינים, אבל לא כאלה. אתמול חזרתי מחיפה אחרי ההצגה 'זוגיות AI', ובדרך עמדנו שעה על הכביש כי פוצצו מכונית של עבריין באור עקיבא. היום זה משפחות פשע ואחוזות עם מאבטחים. זה לא ג׳מאעה כמו של פעם, שיושבת בשולחן ביפו. היה בזה הרבה רומנטיקה, ואתה יכול להבין את הרצון לחזור לעולם הזה".
"שייקספיר זה ניצחון?"
טוב, אז נחזור. הסיפור של "תמונות יפואיות" מתחיל בתל אביב של שנות ה־70. מנחם תלמי היה אז עיתונאי ב"מעריב", שם כתב ידיעות, כתבות וטורים. אחד הטורים שלו היה ביקורת מסעדות, והוא חתם עליו בראשי התיבות "מאו"ל" (מנחם אוהב לאכול). לא כולם בעיתון ומחוצה לו ראו בזמנו את הטור בעין יפה.
אוזן: "דעה מורכבת שמביעה מישהי עם שם מזרחי היא בעיה. אם את 'אוזן', את מזוהה עם מחנה אחד, ואם תגידי משהו מורכב לטובת צד אחר, יגידו שאת בוגדת מבית. חזות ושם משפחה לא יכולים ללכת יחד עם דעה מורכבת"
"לא נאה היה לטפח תרבות לוקסוס של מסעדות, כי היינו אז צנועים וערכיים", מסביר מאיר עוזיאל, חברו מ"מעריב" דאז. "תלמי כתב שם מעין סיפורים על ההווי של שולי העולם התחתון, בשכבות שחיו בעיקר ביפו. הוא היה נוסע לשם, אוכל, מכיר, אוסף טיפוסים וצורות ביטוי, ובונה סיפורים על אוכל, על אנשים ועל מה שביניהם. יש האומרים שהמדור היה בהשראת סיפוריו הגאוניים של דיימון ראניון האמריקני. אבל תלמי והסיפורים שלו היו לגמרי מכאן".
בשנת 1979 תלמי ליקט את הטורים לספר בשם "תמונות יפואיות", לצד איורים של שמואל כץ - והספר היה להצלחה גדולה, שבעקבותיה פרסם שלושה ספרי המשך. הקשתות שעל הכריכה היו סימן הכר שאפשר היה למצוא בבתים רבים ברחבי הארץ. כילד מאוד אהבתי לקרוא בו על הג׳מאעה ועל הווי החיים העממי, שהזכיר והכיר את הסביבה שלי אבל תואר באופן הרבה יותר מוקצן.
הסרטים, בהתאם לספר, בנויים במתכונת של אפיזודות קצרות, שכל אחת מהן מהווה תמונה יפואית, עם עברייני צעצוע, אהבה בין־עדתית, הומור פיזי וכל שאר המרכיבים של סרטי הבורקס הקלאסיים. ישראל אטיאס, למשל, נותן שם הופעה נהדרת של סלפסטיק בסגנון צ'ארלי צ׳פלין. גם אפיון הדמויות נאמן למקור בספר - מה שמעלה לי כמה שאלות על ההטפסים (הסטריאוטיפים) המובהקים שלהן.
יגאל, לא מפריע לך שאתה לרוב משחק, אה... דמויות מזרחיות וסטריאוטיפיות?
עדיקא מחייך בממזריות. "לא", הוא צוהל, "זה משתלם! בכל פעם שמביאים לי דמות כזו אני שואל 'כמה משלמים?'. בהצגה 'זוגיות AI', למשל, אני משחק בחור שנמאס לו מנשים, אז הוא לוקח לו רובוטית. במקור קראו לדמות אבינועם, שזה שם אשכנזי, והוא היה אחד ששומע מוזיקה לועזית, איש הייטק מצליח שקונה רובוטית שתהיה לו בת זוג. כשניגשתי למחזה אמרתי 'קודם כל הוא כורדי, לא איש הייטק, וקוראים לו עוזי בראשי. בכל זאת, אני צריך להביא את הדמות אלי - ולא רציתי את האיש ההוא, כי הוא לא מעניין אותי.
"במקום הייטק אמרתי להם שהוא יהיה ממציא פטנטים, כי היה לי חבר בשנות ה־80 שהמציא מגב מתקפל כדי לנקות בפינות. ואז בא במאי אחר ושינה את זה. מה הוא שם במקום זה? אחד שיש לו 19 סניפים של סביח (גבותיו של עדיקא מתרוממות אל השמיים וידיו אומרות 'אין מה לעשות')".
לא היית רוצה לשחק רופא, טייס, מרצה באוניברסיטה?
"בוא אסביר לך משהו בענייני ליהוק. יש מזרחים שלא מבוטאים במזרחיות שלהם, כמו אלון אבוטבול ומנשה נוי, אבל גם לא במראה שלהם. ששון גבאי הוא הדוגמה הכי טובה לשחקן שלא מבוטא במראה המזרחי שלו. האם יכולתי לעשות דמות כמו שששון עושה? בטח, הייתי יכול, אבל המלהקים, לא משנה מאיזו עדה, והבמאים, לא משנה מאיזו עדה, רואים אותי ככה - וזהו".
סירבת פעם לתפקיד בגלל הזיהוי הזה?
"בטח. היו לי סירובים. עמוס גוטמן הציע לי תפקיד ב'חסד מופלא' של הומו מזרחי שמתחיל עם הומו אשכנזי בבר, ואז הם הולכים מכות. היינו בקריאה של התסריט ואמרתי, 'תודה רבה, אני לא עושה את התפקיד הזה'. גוטמן ישר התחיל, 'מה, לא יפה לך לעשות תפקיד של הומו?'. אמרתי לו, 'מה פתאום, כבר שיחקתי הומו בהצגה. אתה לא מתבייש?'
"סירבתי, קודם כל, כי הדמות היתה בלי שם - היה כתוב 'הומו מזרחי' - והיא היתה כתובה כסטריאוטיפ! ואיך הוא רואה את המזרחי? בתור אחד שהולך מכות בבר. לא רציתי להיות ככה. טוב, אז הייתי הרבה יותר אידיאולוגי".
"אתם מפספסים", קוטעת אותנו אוזן. "בעיניי, השאלה היא לא אם הוא משחק דמות מזרחית או אשכנזית. השאלה היא מה איכות הדרמה. התפקיד שלך ב'מלנומה אהובתי' הוא אחד מתפקידי המשחק הכי יפים שנעשו בישראל, וגם ב'בת ים ניו יורק' שיחקת דמות מדהימה".
עדיקא: "כן, כי דוד אופק ויוסי מדמוני מביאים את האדם ואת התרבות שלו בצורה שלמה, לא סטריאוטיפית. הם לא מחפשים את הקללה ואת הפאנץ' של הדמות. לעומת זאת, יש במאים שיקדשו את הפאנץ' על חשבון המורכבות של הדמות. קח, למשל, את אילן רונן, שנתן ליעקב כהן לשחק את 'הסוחר מוונציה' של שייקספיר בהבימה. מה הבעיה פה?"
קרן: "לעשות שייקספיר זה ניצחון?"
יגאל: "למה לא? אבל יותר מזה מפריעה לי המילה הזו, 'ניצחון'. למה צריך לנצח?"
קרן: "כי אתה צריך להוכיח את עצמך עוד יותר".
רגע, רגע, מזרחים צריכים להוכיח את עצמם יותר?
אוזן: "זה יותר מזה. אני מכירה את המורכבות הזו בין ייצוג למהות היטב. כשאבא שלי היה בא לקחת אותי והיה שם פריד אל־אטרש באוטו, הייתי מחליפה ללד זפלין, כדי שלא יזהו. בעבר התרחקתי מהעיסוק בפוליטיקת הזהויות ואמרתי שהזהות הפרטית שלי היא מה שמאפיין אותי. היום זה אחרת. המעגל החברתי שלי מורכב מנתיבות ומתל אביב, ואני מכירה את כל המִשְׁלבים, את כל החיבורים. הבעיה היא שלהרבה אנשים טובים יש עיוורון למורכבות הזאת.
"היום המזרחיות היא היברידית. היא לא פוחדת מתרבויות אחרות שלכאורה מאיימות על הזהות שלה. אם אתה שואל אותי מה אני, אז אני אישה יהודייה, מזרחית, ישראלית. אני אוספת את הזהויות השונות, וזה לא מאיים על הזהות המזרחית שלי. להפך, זה ערך מוסף".
ברווזון שהתעורר יפה
סוגיית הייצוג העדתי היתה, לדברי אוזן, אחד האתגרים שעמדו בפני היוצרים אריק לובצקי ומתי הררי, ש"באמת ניסו להבין מה לעשות עם המוצר הזה ועד כמה הוא מתאים להיום. אני חושבת שהם גם ניסו לעשות אותו קל ונגיש, ולכן הכניסו דמויות מפורסמות מהרשתות, כדי שישחקו דמויות אורח".
ומה חשבת על הייצוג של האישה שאת משחקת בסרט - מריומה?
עדיקא: "אתמול עמדתי שעה על הכביש כי פוצצו מכונית של עבריין באור עקיבא. היום זה משפחות פשע ואחוזות עם מאבטחים. זה לא ג׳מאעה שיושבת בשולחן ביפו. היה בזה הרבה רומנטיקה, ואתה יכול להבין את הרצון לחזור לעולם הזה"
אוזן: "מריומה היא אישה חזקה, לא פראיירית. היא עוקצת בחזרה את הגברים שמנסים לנצל אותה ומנהלת את הבית בדרך שלה. היא עושה מה שהיא רוצה. זו לגמרי האישה המזרחית שנותנת לגבר להרגיש שהוא הקובע, אבל בתכלס כולם יודעים שהאישה היא הקובעת. עכשיו ברצינות: תסתכל על מרוקו כיום, ותראה כמה נשים יש שם בתפקידים ציבוריים. אנחנו במדינת ישראל צריכים להתבייש".
עדיקא: "מריומה היא מין דמות 'פלינית' כזו. יפה, מביטה מהמרפסת על העולם ועושה בו כשלה".
ויחד עם זאת היא גם אובייקט מיני, שאחיה שולט בחייה ובאהבותיה.
אוזן מרצינה לרגע. "אני אוהבת את איך שאני נראית, אבל זה לא היה אישו אצלי אף פעם. לא הבנתי את זה. היתה לי גבה אחת עד גיל מאוחר, ואני לגמרי מקרה של ברווזון שיום אחד פשוט התעורר יפה. אבל זה בדיוק העניין: אף פעם לא שמתי את זה כדבר מרכזי. הייתי ממש מקפידה שכולם יידעו שאני קודם כל מוכשרת וחכמה, ולא רק נראית סבבה. עם הגיל, אין לי בעיה להפוך את זה: שקודם יגידו שאני נראית טוב, אבל שיראו שאני חכמה".
את בכלל באה מעולם התקשורת. מה פתאום הלכת לשחק דמות כזו עכשיו?
"חדשות זה עולם אחר. המצלמה נדלקת, אני באירוע, וזה עובד אצלי באופן הרבה יותר טבעי. המשחק, מבחינתי, הוא אירוע מביך שאני צריכה להתמודד איתו - ואני אוהבת אתגרים כאלו. אני כל הזמן שואלת את עצמי כמה אני עושה את זה כמו שצריך. להיכנס לדמות זה אירוע, זה לא פשוט. זה היה לי קשה, כי אני אדם שרוצה להצליח לעשות את זה טוב. אני משימתית, והמשימה שלי היתה שאני אראה את זה על המסך ואאמין לדמות הזו".
אישה ניגשת אל השולחן עם טלפון ביד, מתנצלת שהיא מפריעה, אבל במקום תמונה עם "אביחי", הדמות שמגלם עדיקא ב"קופה ראשית", היא מבקשת שנצלם אותה ואת חברתה ליד השולחן המיתולוגי בוויטושה. קרן שמחה להתנדב, וזו הזדמנות לדבר עם עדיקא על אביחי, כפי שהמוח הפרוידיאני שלי קורא לו כל הזמן.
"עשיתי הרבה דמויות של עמך על המסך, ואביחי, כמה שהוא עממי, הוא דמות עם חוכמת רחוב. זו דמות חכמה, אפילו קצת יותר מהדמויות האחרות בסדרה. אתה יודע, רמי לוי הוא מהשכונה שגדלתי בה בירושלים".
אנחנו נפרדים מוויטושה ועוברים לקאלדי, בית קפה ופנינה נדירה בשדרות ירושלים. השניים מתפעמים מעליא, בעלת בית הקפה שיצרה את המקום בדמותה, מהמגוון הבינלאומי של פולי הקפה ומהפרלמנטים שבהם מתערבבים ערבים, הייטקיסטים, סופרים ותיקים ולהט"בים צעירים.
אוזן מביטה בתמונות היפואיות המשתנות ומבקשת להבהיר נקודה שעלתה קודם לכן. "אני חושבת שבאמת נרגעתי עם עניין הזהות", היא אומרת. "אחרי 7 באוקטובר יש לי תחושה שצריך לפנות מקום לכאבים גדולים יותר".
אנחנו בתקופת בחירות. זה בכלל אפשרי לשים את זה בצד?
אוזן: "לא פשוט בכלל. דעה מורכבת שנאמרת על ידי מישהי עם שם מזרחי היא בעיה, כי אם את 'אוזן', את מזוהה באופן מוחלט עם מחנה אחד, ואם תגידי משהו מורכב לטובת צד אחר, יגידו שאת 'בוגדת מבית'. מצד השני אומרים לך, 'נכון שאת אומרת את זה רק כי את עובדת איתם?'. זה שובר את ליבי שחזות ושם משפחה לא יכולים ללכת יחד עם דעה מורכבת".
עדיקא: "כששואלים אותי 'אתה ימני או שמאלני?', אני שואל 'באיזה אזור? בשוק רחובות אני שמאלני, ובסינמטק אני ליכודניק".
אוזן: "אני שמחה שאי אפשר למיין אותנו לשום מחנה. המערכת מתגמלת אנשים מתלהמים, וכשאתה באמצע ורוצה להיות הוליסטי יותר בחשיבה שלך, אז אתה לא ויראלי ולא מלהקים אותך. בסוף ראינו איך זה משפיע, עם הקריסה הפוליטית של כל המפלגות שאמרו 'אנחנו האמצע'".
עדיקא: "אחד מבני הדודים שלי אמר לי פעם שאבא שלי היה מתהפך בקברו אם הוא היה שומע אותי, והיה מתבייש באמירות האלה. הוא לא יודע שאבא שלי היה מנשק אותי ומחבק אותי, כי הוא היה מפא"יניק, וזה למרות שגדלתי בבית"ר".
אוזן: "יו, גם אני בית"רית".
עדיקא: "מבחינה חברתית אני סוציאליסט בדם, מאמין שהמדינה צריכה לעזור לחלשים, אבל מאיפה זה מגיע? מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי - מזון, מעון, מלבוש, מורה... מה החמישי?"
אוזן צוחקת: "מין?"
יגאל: "לא, לא. ז׳בוטינסקי היה בכלל א־מיני. מרפא! זה החמישי! אבל תגידו לי - איך אף אחד לא מדבר על יוקר המחיה? זה דבר מרכזי, אי אפשר לחיות פה! קניתי ביצי חופש וחלב מועשר, ויצא לי 38 שקלים! איזה מועשר ואיזה חופש! בישראל יש רישיון לעשוק אותנו".
הצעה לתיקון
באי בית הקפה מביטים ביגאל בהזדהות מלאת הערכה. קרן קולטת אותם בחושים מחודדים ומפרשת את המציאות: "יגאל הוא גם וגם. הוא יודע להגיד שדברים לא בסדר בצד הזה וגם בצד השני, אבל כשהוא מעז להגיד את זה במדינת ישראל - מתחילים לכתוב עליו פוסטים, רודפים אותו. אתה מבין כמה קשה להיות פה מורכב?"
קשה, אבל כנראה בכל זאת אפשרי. מעבר לסלנג ולדמויות, "תמונות יפואיות" עוסק בחבורות - אנשים שהפכו זה את זה למשפחה, עם שולחן קבוע, קפה ושיחה. השיחה עם קרן ויגאל, שנעה חליפות בין להט אנושי לאהבת העולם, בעצם עושה את מה שחברי הג'מאעה עשו תמיד: דיברו את החיים במפגש אנושי, וכך הפכו את עומקם ואת מורכבותם ל"חיים עצמם" - והיו באמת יכולים להבין מה קורה ולהציע תיקון. יש לנו המון מה לקחת כיום מהתמונות היפות האלה, היפואיות, שהיו ואינן.
