בדרך למקום השני בגמר העונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים" בחודש שעבר, השחקנית־דוגמנית נועה כהן עברה תהליך אישי מטלטל. מפרק לפרק, מריקוד לריקוד, הפער שנוצר בין אורות הבמה המסנוורים לבין הצללים הפנימיים שהלכו וגעשו בתוכה הלך והקצין, עד שבחרה לבסוף לחלוק עם הצופים את הסוד הגדול של חייה: ההתמודדות עם הפרעת גוף דיסמורפית (BDD), שמלווה אותה מגיל צעיר. מדובר בהפרעה שהסובלים ממנה טרודים בצורה כפייתית במה שהם תופסים כ"פגמים", לכאורה, בהופעתם החיצונית.
"לא תכננתי לדבר על זה בשידור, ולא יכולתי להעלות על הדעת שריאליטי ייקח אותי למקומות האלה", מסבירה כהן. "לא דמיינתי שזה יפגיש אותי עם כל כך הרבה מקומות רגישים בתוך עצמי. לרקוד בטלוויזיה יכול להיות דבר מאוד שטחי, ודווקא לי קרה שם תהליך מאוד עמוק".
"תהליך" הפך כבר לקלישאה בעולם הריאליטי, אבל במקרה שלך ניכר שבאמת עברת שינוי.
"את צודקת. עברתי דרך משמעותית בהתפתחות האישית שלי. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, זה דרש לקלף שכבות, אבל גם תרם לי כל כך הרבה. ואני לא מדברת בכלל על הקריירה. זאת היתה חוויה טיפולית".
הווידוי הביא איתו הקלה?
"זה היה גם מפחיד וגם משחרר. הרבה בזכות איתן קריפס, הרקדן שלי, שנרקמה בינינו חברות נפש. חלקנו דברים שהוא התמודד איתם כילד רקדן, דברים שהיו משותפים מאוד לשנינו ושנמצאים בבסיס הנשמה שלנו. הבנו שיש לנו הזדמנות לעבור ביחד משהו משמעותי וליצור מתוך זה. בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את זה. כשאת חושפת את האזור הפצוע שלך, את מקבלת פתאום כל כך הרבה אהבה. בכל מקום שהלכתי, ניגשו אלי ילדות ואימהות לילדות. זאת מתנה שהרווחתי מהפרויקט הזה".
החשיפה שלך היתה, מבחינתך, גם שליחות עבור נערות שעוקבות אחרייך ברשת?
"'שליחות' זו מילה גדולה, אבל קיבלתי הרבה תגובות שבאמת אמרו 'זאת שליחות, מה שעשית'. פתאום את מבינה את הגלים שזה מכה הלאה, מבינה שזה באמת משפיע על אנשים. עד היום אני מקבלת תגובות, זה משהו שנשאר מאוד זכיר מהעונה. התהליך שעברתי עם עצמי".
אידיאל יופי של AI
היא בת 24, גדלה בהוד השרון לאיש הייטק ולעורכת דין, אמצעית משלוש אחיות. כבר בילדותה נמשכה לבמה, עד שבנעוריה עלתה על המסלול שהביא לה פרסום ורבבות עוקבים - לצד קשיים חברתיים בלימודים והחמרה בהפרעה שממנה סבלה.
"בגיל 6 ישבתי להורים על הווריד שייקחו אותי לסוכנות, ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית ודוגמנית. זה דרש הרבה שכנועים, כי הייתי ילדה פרפקציוניסטית, והם נורא פחדו עלי. הרי זאת תעשייה שיש בה המון דחייה על בסיס קבוע. אבל לא ויתרתי, ובסוף הם השתכנעו. היה לי גל של אודישנים, בדוגמנות בעיקר, ואחרי הכנה שאקבל הרבה 'לא' - קיבלתי 'כן' אחרי 'כן'", היא צוחקת. "בבת אחת נהייתי פרזנטורית של כל חברות אופנת הילדים בארץ, ואז הגיעו חוגים, קורסים ופרסומות.
"הייתי קמה כל בוקר בחמש, שמה על הפנים שכבות על שכבות, להסתיר ולכסות. המורים לא העירו לי, וכששאלו - הגנתי על זה בחירוף נפש. אמרתי שזאת האמנות שלי, אבל בפועל זה בא לכסות על כאב תהומי ושנאה עצמית מאוד גדולה"
"בגיל 12 התקבלתי ל'הבנים והבנות' בערוץ הילדים. חשבתי שזאת תהיה חוויה מגניבה לקיץ, אבל כשזה עלה, ב־2015, האינסטגרם נכנס בדיוק חזק לארץ, ואחרי כל פרק עלו לי עוד עשרות אלפי עוקבים. זה נהיה מטורף. פתאום את יודעת 24/7 מה בדיוק חשבו עלייך, כמה אהבו אותך. ואני באותן שנים הייתי במקום מאוד מעורער מול עצמי, כי בבית הספר, מבחינה חברתית, היה לי מאוד־מאוד קשה".
לא פרגנו סביבך לפרסום שלך?
"אני לא יודעת להגיד מה הסיבות, אבל בבית הספר לא מצאתי את עצמי. היתה לי חברה אחת, שעברה לארה"ב, ואז בכלל נשארתי לבד, מתפללת שלא יצלצל הפעמון להפסקה, כי זה הזמן הכי נורא בבית הספר שמדגיש כמה את לבד".
בלי חברים בלימודים, אבל עם עשרות אלפי עוקבים ברשת. דיסוננס לא פשוט.
"הדיסוננס, לצערי, גם הגביר את הקושי בבית הספר. עדי ביטי למדה שנה מעלי, ואמנם לא היינו חברות בבית הספר, אבל עברנו חוויה כל כך דומה וכל כך קשה. הפכנו לחברות רק אחרי שנים, ואנחנו כל הזמן אומרות 'איזה באסה שלא מצאנו אחת את השנייה אז'".
שיתפת מישהו בקשיים שעברת?
"לא ממש. השתדלתי ליצור תדמית של הילדה המסתדרת שלא רוצה לגרום כאב להורים ולאחיות. כל הזמן היו אומרים לי 'כמה את בוגרת לגילך', והיה לי מאוד חשוב להחזיק בזה. והיה קשה. הילדים בבית הספר היו צוחקים עלי בפורומים בפייסבוק, ופעם השמיעו בכריזה של ההפסקה שיר מפרויקט שעשיתי, ללעוג לי. לא הייתי מקבלת הזמנות לכל מיני מקומות.
"ביסודי היתה לי תחושה של שקופה, של ילדה שלא מצליחה למצוא את עצמה, ובחטיבת הביניים, בגלל הפרסום, הפכתי לשעיר לעזאזל. כל העיניים עלייך, ואם מחפשים מישהו להיכנס בו - אז מוצאים אותך".
בשלב מסוים הגעת לטיפול מקצועי.
"קרו כל כך הרבה דברים. הבעיה החברתית בבית הספר, ועצם העובדה שהייתי ילדה עובדת, עם כל המורכבות שיש בזה. נוסף על כך, התפתחה ההפרעה הדיסמורפית, שאיתה אני מתמודדת עד היום. דבר הוביל לדבר. מגיל צעיר את מודעת מאוד למראה החיצוני שלך, משבחים אותך עליו, גורמים לך להרגיש שיש לך ערך, כשמהבחינה החברתית לא הרגשת ככה. ואת אומרת, 'אני טובה בזה, אני צריכה לטפח את זה'. את מפתחת לזה מודעות־יתר בגיל צעיר מדי, כשהיכולת שלך להבין את ההשלכות ולזהות מתי זה נהיה טו מאץ' מוגבלות, כי את ילדה.
"כמו כן, יש לך תדמית שאת צריכה לשמר, כי לא רציתי לתת להם את התענוג לראות אותי סובלת. אז לשים 7 טון איפור בבוקר לפני שאני מגיעה לבית הספר, זה היה בשבילי מסכה. אחד הדברים שמזוהים עם ההפרעה הזאת הוא שהסובלים ממנה מפתחים תלות במשהו חיצוני. בגילים מבוגרים זה יכול להיות ניתוחים אובססיביים ושינויים קוסמטיים, ובגיל צעיר - איפור".
אז היית מגיעה מאופרת לבית הספר?
"מאופרת? היום בטלוויזיה לא עושים לי איפור כזה! הייתי קמה בכל בוקר בחמש כדי להגיע בשמונה מוכנה, מתוקתקת, שלא תהיה אף שערה לא במקום. שכבות על שכבות, להסתיר ולכסות. מורים לא ממש העירו לי, וכשכן שאלו אותי הגנתי על זה בחירוף נפש, אמרתי שזאת אמנות, זה הביטוי שלי, אבל בפועל זה בא לכסות על כאב תהומי ועל שנאה עצמית מאוד גדולה.
"אם משהו לא הסתדר באיפור, אם הקו של האייליינר לא היה במקום, היו התקפי זעם, טריקות דלתות, רקיעות ברגליים וצרחות בכל הבית. ואז להוריד הכל, ממש באלימות כלפי עצמי, ולעשות מחדש. אין סיכוי שהיית תופסת אותי מחוץ לבית לא מתוקתקת, כי מבחינתי זה היה כמו למות, ככה זה הרגיש.
"אנשים לא מבינים כמה אכזרית יכולה להיות ההפרעה הזאת. היא מאוד שקופה, על הספקטרום של ההפרעות הטורדניות הכפייתיות, בדומה ל־OCD ולהפרעות אכילה - אותו מנגנון שקורה במוח ובנפש. בהפרעות אכילה זה ממוקד בגוף ובמשקל, ואצלי זה התמקד בפנים.
"הייתי יכולה לקחת פגם קטן ולראות אותו ענק, ובתקופות המאוד רעות לא היה לי מושג איך אני נראית. הייתי יכולה להסתכל במראה ולראות שהפרצוף שלי זז ומשתנה, איברים גדלים וקטנים, מאבדת כל אחיזה במציאות, לא יודעת מהי המציאות. התחלתי טיפול בגיל 13, אבל רק לקראת גיל 15-16 שמעתי לראשונה שיש לדבר הזה שם - BDD".
נועה כהן ואיתן קריפס ב"רוקדים עם כוכבים"
הקל עלייך לדעת שיש להפרעה שם?
"מאוד. גם שזה דבר קיים, וגם שזה נפוץ. נשים רבות בעולם מדווחות שהן סובלות מזה. זה רווח בצורה קיצונית ביחס למודעות הפעוטה מאוד שיש לזה, ולצערי, עם כל מה שקורה בדור הזה ובתקופה הזאת, המספרים רק הולכים וגדלים. יש ממש מצע מושלם וקרקע פורייה לדבר הזה להתפתח אצל בנות צעירות. אם פעם היית מתחרה באידיאל היופי שראית בטלוויזיה או במגזינים, היום את מתחרה באידיאל יופי של AI, שאין לך שום סיכוי מולו".
איך מטפלים בהפרעת גוף דיסמורפית?
"יש כל מיני דרכי טיפול. אני הייתי בטיפול משולב של פסיכולוג ופסיכותרפיסט, אבל אין טיפול קסם. זו המון עבודה שאת צריכה לעשות בעיקר עם עצמך, וזה יכול להיות מתיש. זאת רכבת הרים עם עליות ומורדות, וצריך להיות מוכנים לזה. זה ג'וק, זה תמיד שם".
היום, כשאת מסתכלת במראה, את מצליחה לראות כמה את יפה?
"קודם כל, תודה. יש ימים שכן ויש ימים שממש לא. מה שאני רואה זה לא מה שהשתנה, אלא איך אני מתייחסת לזה וכמה משקל אני נותנת לזה. היום אני יכולה לקום בבוקר, להסתכל במראה ולהרגיש הכי מכוערת בעולם ולהגיד 'אוקיי, אז היום אני מכוערת, מהמם, בואי נצא' - כלומר, להבין שעדיין יש לי עוגנים אחרים. את עדיין חכמה, מוכשרת, ויש לך אנשים שאוהבים אותך".
"מה היא יכולה לתרום?"
אחרי "הבנים והבנות" כהן המשיכה בערוץ הילדים, התגלגלה לסדרות נוער ותפסה תאוצה ברשת, עד שהגיעה "האחיין שלי בנץ", מהסדרות המצליחות עד היום. בגיל 17 היא הצטרפה לתוכנית האקטואליה "הצינור" ברשת 13.
"הייתי שם כמעט שלוש שנים, וזה פיתח אותי המון כאשת תקשורת וטלוויזיה. אני מעריצה את גיא לרר וחייבת לו תודה על הצ'אנס שהוא נתן לי, למרות שהוא לא ידע שאני אפילו לא בת 17. קצת עבדתי עליו, לא בכוונה, פשוט לא שאלו גיל באודישן", היא צוחקת. "רק בטלפון הוא הבין שאני בתיכון, אבל אחרי שנייה של מחשבה הוא אמר 'פאק איט, היית מעולה. אנחנו רוצים שתעשי את זה'. מייד התחיל גל של תגובות בפייסבוק - 'מה היא כבר יכולה לתרום, הילדונת הזאת? זו תוכנית שמדברים בה חדשות ופוליטיקה'".
נעלבת?
"התגובות האלה מאוד דרבנו אותי. תמיד היה דיסוננס בין החזות שלי לבין מה שאנשים גילו כשניהלו איתי שיחה מעל דקה. אהבתי את זה, הייתי ניזונה מלראות את השיפט בפרצופים שלהם. ילדה צעירה שבחוץ תופסים אותה כיפה ושמאוד משקיעה בנראות שלה, אז מניחים אוטומטית שיותר מדי שיחה לא תהיה שם. לי היה חשוב להוכיח כמה כן, ולשמחתי אחרי התוכנית הראשונה כבר היה ברור למה אני שם - והתגובות פרגנו בהתאם".
"אם משהו לא הסתדר באיפור, אם הקו של האייליינר לא היה במקום, היו לי התקפי זעם, טריקות דלתות, רקיעות ברגליים וצרחות. ואז להוריד הכל, ממש באלימות כלפי עצמי, ולעשות מחדש. אין סיכוי שהיו תופסים אותי מחוץ לבית לא מתוקתקת. מבחינתי זה היה כמו למות"
ב־2024 טעמה כהן לראשונה את טעמה של הפקה הוליוודית, כשלוהקה לתפקיד מרים, אמו של ישו, בסרט האפי "מרים" ("Mary") של הקולנוען האמריקני די.ג'יי קארוסו. היא כיכבה שם לצד השחקן הוותיק אנתוני הופקינס.
הטריילר לסרט "מארי"
"חשבתי שזה סרט נישה קטנטן. צילמתי את האודישן שלי באנגלית עם 40 מעלות חום, חולה גמורה, ואחרי חודש הבמאי והמפיקה ביקשו שיחת זום באמצע הלילה, מלוס אנג'לס. זה היה בתחילת 2023. שניהם לא יהודים, אבל הם מאוד התעניינו, אז ניהלנו שיחת חולין עלי ועל החיים בארץ. בסוף הזום הם אמרו 'אנחנו לא רואים מישהי אחרת שיכולה לעשות את זה'. ריסנתי מולם את השמחה וההתלהבות.
"כשהתחילו משא ומתן, ופתאום דיברו על תקציבים גדולים ועל הופקינס, חשבתי שזאת מתיחה. ואז הגיע 7 באוקטובר הנורא, והכל הוקפא, כי לאף אחד בארץ לא היה פנאי נפשי להתעסק בקידום ההפקה. בחו"ל הבינו את זה, אבל ידענו שיגיעו קולות פרו־פלסטיניים ואיומים בחרם, כך שהסרט בטוח ייפול.
"בסוף התברר שלא רק שהסרט לא נפל, פתאום המפיקים הרגישו שזה יותר משמעותי שמריה, שהיתה יהודייה, תהיה מגולמת על ידי שחקנית יהודייה מישראל. הם ליהקו לקאסט עוד כמה ישראלים (אורי פפר, עידו טאקו, הילה וידור וקרן צור, מ"כ), לצד קאסט בינלאומי, ובינואר 2024, ממש בשיא המלחמה, טסנו לשלושה חודשים למרוקו, לצלם. באותו שלב העולם כבר לא היה כל כך בעדנו כמו מייד אחרי הטבח, ואנחנו במדינה מוסלמית עם אבטחה על הסט".
חווית שם תגובות לא נעימות?
"בהפקה מאוד ניסו לשמור עלינו, אבל להיות רחוקה מהארץ בתקופה הזאת היה מאוד קשה. כל המשפחה והחברים עוברים את המלחמה, כולנו מכירים אנשים שנפלו ולא חזרו. מרחוק זה באמת היה נורא. הפכנו שם למשפחה מצומצמת.
"כשהודיעו על הליהוק שלי, התחילה ברשת התנגדות גדולה. פרו־פלסטינים אמרו שמריה היתה פלסטינית, מונח שבכלל לא היה קיים בימיה, ואחרי שנה, כשהסרט נמכר לנטפליקס ושוחרר הטריילר בעמוד הרשמי - אז בכלל נהיה תוהו ובוהו, כאוס מטורף. כי זה סיפור שעבור המון אנשים הוא מאוד רגיש וקרוב, ובמרכזו תקוע כל הקונפליקט. זה גרר תגובות מאוד קשות גם בעמודים הפרטיים שלי, והיינו צריכים לחסום את האפשרות להגיב".
פחדת?
"דאגו לגרום לי להרגיש בטוחה. בסיבוב בארה"ב, כשהסרט יצא, היתה סביבנו אבטחה ועשו לנו הכנה, כי התראיינו בכל תוכניות הבוקר. כל הזמן הדגישו שיש לי גיבוי מלא להגיד מה שאני רוצה, לא סתמו לי את הפה. כשהסתובבנו ברחוב המליצו לי לא להעלות מיקומים, שלא יראו איפה אני נמצאת, ולא באיזה מלון אני שוהה".
ילד קטן בן 86
עם כל הכבוד לאמו של ישו, החוויה העיקרית היתה העבודה הצמודה לצד סר אנתוני הופקינס, מבכירי כוכבי תבל ומאסטר מהלך ליכולות משחק פנומנליות על הבמה ומול מצלמה.
"זה לא נורמלי. את מרגישה מולו שאת רואה אגדה", כהן נזכרת וזורחת. "אנשים בסדר גודל שאת לא מאמינה שהם באמת קיימים. הוא היה בן 86 כשצילמנו, ועל הסט התנהג כמו ילד קטן, רקד, צחק, עשה בדיחות עם כולם. משהו ניצת בו. זה היה מעורר השראה לראות כמה כיף לו להיות על הסט בחופש מוחלט".
יצא לכם לדבר?
"כן, והוא היה ממש מקסים. בלי להיכנס לפוליטיקה יותר מדי, הוא אמר אז שהוא מתפלל לשלומם של האזרחים והחטופים, ומקווה לימים טובים יותר. היה לו חשוב לתת לנו תחושה טובה, וגם מילה טובה בסוף סצנה. היה ניגש ואומר 'היה מעולה'. הוא פשוט אדם מתוק, פרטנר מקסים".
התפקיד לא פתח לך תיאבון לחו"ל?
"פתח גם תיאבון וגם המון דלתות. כשהסרט יצא, הגיעו פניות מכל הסוכנויות בארה"ב בערך. נפגשתי עם כולן, ויש לי שם סוכנות משחק, ניהול ודוגמנות. קשה עכשיו לישראלים בעולם, אבל אני מרגישה שלצוות שלי חשוב ברמה האישית שננצח את הדבר הזה. אני עושה ארבעה אודישנים בשבוע לארה"ב, ואני יודעת שזה עניין של זמן ושצריך להתמיד.
"בשונה מהדמות שלי ב'האהבות שלנו', אבא שלי לא עזב את הבית, אבל היו תקופות שבהן חוויתי איתו גם דברים שהכעיסו והעציבו אותי, תקופות שלא הסתדרנו. זה מצא את עצמו בסרט. אבי נשר תמיד אמר שזה תהליך של יצירה משותפת, ואני יכולה להבין למה"
"לא נתקלתי בתגובות אנטי־ישראליות, כי לפני שזה מגיע אלי זה נבלם אצל הסוכנים, שאני יודעת שזה פוגש אותם. יש המון יהודים בהוליווד שרוצים לקדם שחקנים יהודים בעולם, ואלה המקומות שאנחנו פועלים בהם. הם עושים עבודה קשה כדי לשנות את הנרטיב ולהפריד בין הפוליטיקה לבין האמנות".
אבטחה כבדה בטורונטו
בימים אלה מככבת כהן בסרטו החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו", לצד שלום מיכאלשווילי, יניב ביטון, מגי אזרזר, לנה פייפלד ואמיר בנאי. הסרט פתח את פסטיבל חיפה 2026 וקודם לכן הוקרן במסגרת "Centrepiece" היוקרתית של פסטיבל טורונטו האחרון. הוא זכה להפצה בינלאומית בזכות הצטרפות ענקיות הבידור הבינלאומיות פוקס סטודיוז ו־Access Entertainment כמפיקות שותפות.
"האהבות שלנו", שמבוסס על אירועים אמיתיים, הוא סרטו ה־21 של נשר. הסרט, שהיה מועמד ל־12 פרסי אופיר, עוקב אחר סיפוריהן של שבע דמויות שחייהן נשזרים אלו באלו, בתוך ציר זמן דרמטי וטרגי שמתחיל ב־6 באוקטובר - היום שבו כל אחת חושבת שהוא הנורא בחייה, עד שמגיע כמובן יום המחרת. למרות התאריך שבו הוא מתרחש, לא מדובר בסרט על הטבח ועל הזוועות. בתוך היממה הכואבת נשר מפנה זרקור למערכות היחסים האנושיות שנרקמות ברגעי החושך התהומי, גם כשנדמה שאין עוד דרך לצלוח את הטראומה האישית והקולקטיבית.
"הסרטים של אבי נשר עיצבו את פני הקולנוע הישראלי. כל מי שרוצה להיות שחקן גדל עליהם, והאודישנים שהוא עושה הם אחרים", מסבירה כהן. "הוא קודם כל רוצה לפגוש אותך, בלי לדבר על הפרויקט או על הדמות. הגעתי לפגישה איתו בלי להכין מראש כלום, ורק בשיחה הוא סיפר לי על הדמות שהוא חושב שאני יכולה לגלם - לירי, שמבוססת על נטע פורטל, שורדת הטבח ב־7 באוקטובר. זה לא סרט דוקומנטרי, אלא סרט שעוסק בדמויות ובקשרים האינטימיים ביניהן. לאבי היה חשוב שהסיפורים של האנשים לא יישכחו".
לדמות של לירי יש משקעים מול הוריה. עד כמה זה מרפרר לחייך?
"כשאבי הפגיש אותי עם שלום מיכאלשווילי המדהים, ששיחק את אבא שלי, עשינו חזרה ראשונה בלי טקסט. אבי פשוט אמר לנו 'אתם אבא ובת, את כועסת עליו מאוד, תתחילו לדבר'. אלתור מוחלט. אז שלום ואני הלכנו לדברים שאנחנו מכירים, לחוויות שלנו, ודיברנו מדם ליבנו, ומשם נולדה באמת סצנה של עימות. אבי הקשיב ומדי פעם כתב, ולמחרת קיבלנו טיוטה של טקסט עם המשפטים שאמרנו, שנכנסו לתסריט. אבי כל הזמן אומר שזה תהליך של יצירה משותפת, ואני יכולה להבין למה".
איפה הקשר של לירי עם אבא שלה פוגש את הקשר שלך עם אביך?
"המון! היא פגועה וכועסת עליו, ולא מצליחה להסתכל לו בעיניים בלי להרגיש את האכזבה ואת הבגידה. היא אומרת לו: 'כל החיים אמרו לי כמה אני קופי שלך, אתה היית המודל לחיקוי שלי'. זה אבא שלי בשבילי. אני דומה לו ויזואלית מאוד, ממש שכפול שלו. וזה מזעזע את עולמך אם הדמות שהיתה כמעט אלוהים בשבילך פוגעת ומאכזבת אותך. בשונה מהדמות, אבא שלי לא עזב את הבית, הוריי נשואים באושר, אבל כמו כל הורה וילד, זה קשר מורכב, והיו תקופות שבהן חוויתי עם אבא שלי גם דברים שהכעיסו והעציבו אותי, תקופות שלא הסתדרנו. זה נכנס לאלתורים ומצא את עצמו בסרט".
בפסטיבל טורונטו קיבלתם מחיאות כפיים סוערות, כשיומיים קודם לכן המדינה בערה סביב מחיאות הכפיים לסרט "נז"א" בפסטיבל ונציה.
"כשהיינו שם ראינו מה קרה עם 'נז"א', והשתדלנו מאוד לנתק את רעשי הרקע ולהתמקד במה שאנחנו באנו לעשות. סרט שנעשה מדם ליבם של המון אנשים מוכשרים וטובים קיבל במה בינלאומית בפסטיבל בטורונטו, וזה דבר לא מובן מאליו אחרי מה שראינו בפסטיבלים בשנים האחרונות. ובטח סרט שהמסגור שלו הוא מה שקורה סביב 7 באוקטובר מנקודת המבט של הישראלים.
"לא ידענו למה לצפות. הגענו עם אבטחה כבדה מאוד, כי בשנה הקודמת היו הפגנות פרו-פלסטיניות ענקיות מחוץ לפסטיבל. לא ידענו אם נגיע לאולם ריק בגלל חרם, אם יהיה קהל עוין שינסה להפריע, ואילו שאלות ישאלו. התכוננו לגרוע מכל וקיווינו לטוב ביותר - וזאת היתה חוויה מדהימה שהתעלתה על המצופה. בכל ההקרנות האולם היה מלא, ובסוף כל הקרנה היו מחיאות כפיים בעמידה של כמה דקות. עוצמתי ומרגש".
מה העמדה שלך לגבי "נז"א"?
"אני יכולה להיות נאמנה רק לעצמי ולאינטגריטי האמנותי שלי. אני דואגת לשים את עצמי במקומות שאני מאמינה במסר שהם באים לספר, ושאני חושבת שהם עושים טוב בעולם. אני גאה להיות ישראלית, יהודייה. גאה להיות חלק מהסרט הזה שעשינו, שיכול לעשות לנו שירות נהדר בעולם בהסברה, מקום שאנחנו לא כל כך מצטיינים בו. אלה בדיוק המקומות שיכולים לעשות את השינוי, ואני מאוד משתדלת להתמקד בזה. אין לי איך להעיד על אחרים, זה באמת לא שייך אלי. אני הולכת לישון בלילה בידיעה שאני מאוד גאה בעשייה שאני חלק ממנה".
שתי נשמות שנפגשות
היא צמחונית כבר עשר שנים, מתנדבת עם בעלי חיים, ולפני שלוש שנים הגיעה לראשונה לאימון אקרו־יוגה. שם התאהבה גם בספורט וגם במדריך, שי פירו, עורך דין בן 41 שאיתו היא גרה במרכז תל אביב.
"הכרתי את שי בשיעור הראשון. כמורה ליוגה באתי לנסות עוד סוג של יוגה, וגיליתי שמדובר באקרובטיקה שעושים בזוגות, בשכיבה על הרצפה, בעמידה בגובה, באוויר. זה תחום מדהים שעזר לי להרמות ב'רוקדים עם כוכבים', כי להיות מונפת באוויר זה משהו שלא זר לי".
אם מותר לשאול, איך הזוגיות מושפעת מההתמודדות שלך עם ה־BDD?
"זה לא פשוט, אבל שום זוגיות היא לא פשוטה. כדי שזוגיות תצליח, צריך שה'פאקים' שכל אחד מביא איתו יתאימו, לצד הדברים הטובים והתכונות החיוביות. איזה מזל שמצאתי מישהו מתאים שיודע להכיל אותי ואת זה. שיתפתי את שי מייד. הוא חי איתי, הוא רואה איך זה נראה ומה זה באמת אומר בחיי היומיום, ויש לזה השלכות ומשמעויות.
"זוגיות עם גבר שמבוגר ממני ב־17 שנה היא לא פשוטה, אבל ככה זה בכל זוגיות. כדי להצליח, צריך שה'פאקים' שכל אחד מביא איתו יתאימו, לצד הדברים הטובים. למזלי, שי מתאים ויודע להכיל אותי. שיתפתי אותו מייד בהפרעה שלי. הוא חי איתי, רואה איך זה נראה ומה זה באמת ביום־יום"
"זאת באמת התמודדות לא קלה, וברגע שאת בזוגיות - יש עוד אדם שצריך להתמודד עם זה. למזלי, שי הוא העוגן מספר אחת שלי בעולם. לא היה שום סיכוי שהייתי עושה את 'רוקדים' בלעדיו. הוא הגיע לכל תוכנית, תמך גם ברגעי השבירה, כי ברור שהיו".
פער הגילים ביניכם, 17 שנה, עורר גם תגובות פחות נעימות ברשת.
"נתקלתי במהלך חיי בהרבה קולות מבחוץ שהפריעו להם כל מיני דברים. זה כן משהו ששי ואני דיברנו עליו בהתחלה, איך אנחנו מתנהלים איתו. אבל ברגע שאת שמה את הכל על השולחן בפתיחות, עושה תיאום ציפיות, מכירה ומבינה את הצד השני - אפשר באמת לבחון אם זה יצליח. במקרה שלנו מצאנו שזה מתאים. בסוף אלה שתי נשמות שנפגשות".
