מדינת ישראל מציינת היום (שישי) 40 שנה בדיוק לנפילתו בשבי של נווט הקרב רון ארד. באותו יום צללה מדינה שלמה לתוך אחת התעלומות הכואבות בתולדותיה, שטורדת את מנוחתם של ישראלים רבים גם ארבעה עשורים אחרי.
ב-16 באוקטובר 1986, במהלך גיחה מבצעית של טייסת 69 ("הפטישים") של חיל האוויר באזור צידון שבלבנון, אירעה תקלה טכנית חמורה במרעום של אחת הפצצות במטוס "קורנס" (פאנטום). הפיצוץ אילץ את אנשי הצוות לנטוש; הטייס ישי אבירם חולץ במבצע דרמטי בידי מסוק קוברה, ואילו ארד נלכד בשטח ונפל לידי ארגון אמל השיעי.
במהלך השנתיים הראשונות הועברו ממנו אותות חיים, מכתבים ותמונה, אך מאמצי החילוץ, הניסיונות לנהל מו"מ והמבצעים הנועזים שכללו חטיפת קלפי מיקוח לא הניבו פריצה. במאי 1988 חל מפנה דרמטי: מוסטפא דיראני (שעמד בראש מנגנון הביטחון של ארגון "אמל" והחזיק בארד) הסתכסך עם הנהגת הארגון, ערק, ולקח או העביר עימו את ארד לגורמים אחרים - ומאז אבדו עקבותיו לחלוטין והוא נחשב נעדר.
אחת ההזדמנויות הדרמטיות ביותר להשבתו של ארד - שרבים במערכת הביטחון רואים בה החמצה גדולה - התרחשה בשנות ה-80 בתקופתו של יצחק רבין כשר ביטחון. גורמי מודיעין הצליחו להגיע למתווך שהציע עסקה לשחרור הנווט תמורת שחרור עצירים, נשק לארגון "אמל" ותשלום כספי. מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לוברני, הביא את ההצעה לרבין, אך זה דחה אותה בעיקר בשל הצל הכבד והטראומה הציבורית שהותירה "עסקת ג'יבריל" מ-1985; רבין חשש כי הציבור הישראלי לא יעמוד במחיר כבד נוסף בטווח זמן קצר.
לאורך השנים קיבלה ישראל שתי תמונות של ארד שבהן נראה פצוע, יומן מהשנתיים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית שבו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלכן. בכמה מקרים הועברו לישראל דגימות עצמות לבדיקה גנטית, ונשללה האפשרות שהן שייכות לארד. במשך השנים פורסמו מכתבים שכתב לאשתו תמי ארד ולבתו היחידה יובל. משפחתו היתה פעילה מאוד למען שחרור החטופים שהוחזקו בשבי חמאס בעזה.
על פי דוחות אגף המודיעין בצה"ל והערכות מערכת הביטחון, סבירות גבוהה מאוד כי ארד אינו בין החיים וכנראה נפטר בשנים הראשונות לשבי. בעת נפילתו סבל מפציעה, ועל פי הערכות מודיעיניות שונות הוא מצא את מותו בין 1988 ל-1990 - בין שבעקבות מחלה קשה ללא טיפול, ובין שלנוכח השלכות הלחץ הצבאי שהופעל באותה עת (כגון מבצע "חוק וסדר" של צה"ל נגד בסיסי מחבלים במיידון, אשר יצר בהלה ודחק בשוביו להחמיר את תנאי ההסתרה וההעברה). לאורך השנים, כולל במבצעים מיוחדים של המוסד וצה"ל, התמקדו הניסיונות באיתור דגימות דנ"א ובדיקת קברים באזורי בקעת הלבנון.
גורמי ביטחון מעריכים כיום כי המפתח להבאת עצמותיו של ארד לקבורה בישראל טמון במידע המוחזק בידי גורמים בלבנון או באיראן. רק במארס האחרון אישרו בצה"ל כי כוחות מיוחדים פעלו סמוך לנבי שית בלבנון, בניסיון לאתר ממצאים הקשורים לארד. בסיום המשימה לא התגלו ממצאים הקשורים לנווט הקרב שנעלם. עם זאת, בכל זאת היה טמון בה הישג, שכן בזכותה הצליחו בצבא לשלול אחת מהסברות באשר לגורלו. משפחתו של ארד עודכנה בפרטים.
אם תיווצר בעתיד הזדמנות לעסקה או לפריצת דרך מודיעינית מול גורמים באזור, לא מופרך להניח כי המיקום המשוער בבקעת הלבנון נותר היעד המרכזי שבו יתמקדו מאמצי האיתור - ושבו אולי יימצא המפתח שישים סוף לתעלומה בת 40 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
