"היישוב שלנו גדל, הפצע בלב נשאר"
אייל לוי פגש את איש המילואים אשר קופץ, שלחם ללא לאות בכל הגזרות, בדרום וגם בצפון
זה קרה ממש לפני שנתיים, בספטמבר 2024, כשהגענו ליישוב שלומית שבדרום עוטף עזה, להכין כתבה לקראת ציון יום השנה הראשון ל־7 באוקטובר. ביום האסון עצמו, כיתת הכוננות של היישוב הקטן לא חשבה פעמיים וקפצה להציל את המושב השכן, פרי־גן. שניים מאנשי שלומית נהרגו בקרב הקשה.
הגענו למפגש, לחצנו ידיים, ואחד מאנשי היישוב, שהסכים לשחזר את היום ההוא, נראה לי מוכר מאוד. בטח נתקלנו בעבר, לכו דעו איפה. ואז הוא ניגש ואמר: "אשר קופץ מחטיבת אלכסנדרוני, ראיינת אותי במושב מרגליות".
בכל שנותיי בעיתונות אני לא זוכר מקרה שבו ראיינתי את אותו אדם על נושאים שונים לכתבות גדולות בעיתון, אבל קופץ מסמל יותר מכל את מה שעברנו מאז 7 באוקטובר. האיש ראה במו עיניו את עוצמת המכה כתושב העוטף, ועד עכשיו הוא עושה מילואים כדי להזכיר שלמרות הכל - אנחנו ממשיכים לעמוד על רגלינו.
"כל עוד לא בעטו אותי מהיחידה, כנראה צריך להגיע", הוא אמר כששוחחנו לאחרונה. "ככה חונכתי. אני משתדל לעשות את הטוב ביותר ולהישאר אופטימי ככל האפשר".
את קופץ (44), אב לשמונה, פגשתי לראשונה במושב מרגליות בסוף דצמבר 2023, ממש בתחילת הלחימה, כלוחם בגדוד הסיור של חטיבת המילואים אלכסנדרוני. זה היה בשעת לילה. כוחות צבא חסמו את הדרך היוצאת מקריית שמונה המופגזת למושב הסמוך, ולקח כשעה עד שנתנו לנו את האישור להמשיך למפגש, שהתקיים בגן ילדים נטוש. רצינו לשמוע אז מהחיילים הוותיקים איך זה לעשות 80 ימי מילואים מבלי להתלונן ולקטר.
"זאת מלחמה", קופץ ענה אז כששאלתי כיצד איש משפחה מרובת ילדים משרת תקופה ארוכה. "אנחנו יודעים שאותנו לא מגייסים סתם. ברגע שקוראים, אתה מבין שיש צורך".
"כל עוד לא בעטו אותי מהיחידה, כנראה צריך להגיע. ככה חונכתי. אני משתדל לעשות את הטוב ביותר ולהישאר אופטימי"
בימים אלה, אחרי כמעט שלוש שנים, קופץ כבר מחזיק בידו את הצו לסבב המילואים השישי שלו מאז פרוץ המלחמה. מזמן הוא הפסיק לספור כמה ימים הוא עשה על מדים.
"החבר'ה התחילו לשאול את עצמם 'עד מתי?', אבל יותר בקטע חברותי, כי בכל זאת מדובר בחתיכת תקופה", הוא מודה. "אני איפשהו באמצע, בן 44, אבל יש לנו חיילים בני 53-49, שבשנים נורמליות היו משוחררים. אבל כל עוד הדרייב נמצא והחבר'ה מגיעים - גם אני מגיע. הצוות שלי הפך להיות כמו משפחה".
מה באמת המשפחה שלך אומרת?
"אשתי מבינה את הצורך. יש לי בת שמאז שנפגשנו, אני ואתה, כבר התגייסה לצבא. הילדים גדלו, וזה קצת מבלבל. כי אולי פיזית הם לא ממש צריכים אותי לידם, אבל עדיין קשה להם. היום הם עוזרים לא מעט להחזיק את הבית".
אין שיקום מלא
נזכרתי שבביקור במרגליות, הצלמת אפרת אשל העמידה את חיילי הגדוד לתמונה משותפת. קצת היה לי קשה לנסח את השאלה, אבל איכשהו התעניינתי אצל אשר אם כל מי שחייך בדצמבר 2023 עדיין בריא ושלם.
"כמה חודשים אחרי זה היינו בפעילות בעזה", הוא מספר. "היינו הצוות שלנו וחפ"ק מ"פ, 18 חיילים, והופעל עלינו מטען ממתחם בית ספר בשכונת רימל. ארבעה נפצעו, ובגלל אופי הפציעות אף אחד מהם לא השתקם במאה אחוז".
בזמן שהיינו במרגליות, קופץ סיפר שמשפחתו מפונה למלון כרמים, הסמוך לירושלים, ושביום־יום הוא עובד כפיזיותרפיסט. כמה חודשים אחרי שסבב המילואים ההוא הסתיים המשפחה חזרה לשלומית, אבל אשר לא ממש חזר למקצועו הקודם, אלא הוא מגוון היום בעיסוקים נוספים, כמו עבודה במרכז יום לאנשים עם מוגבלויות. הוא אומר שעם הסבבים קשה לו להתחייב לעבודה שדורשת לוח זמנים לחוץ וקבוע.
היישוב הקהילתי־דתי הקטן שלומית ספג מכה קשה ב־7 באוקטובר, כשאיבד ארבעה מחבריו. בזמן שאנחנו משוחחים, קופץ נזכר באזכרות שהולכות ומתקרבות, ימים לא קלים עבורו.
"איך אנחנו?" הוא נאנח. "מצד אחד הזמן מרפא, ומצד אחר לא. אתה שואל אותי עכשיו, ואני אומר לעצמי 'וואו, איך עברו שלוש שנים', אבל הפצע בלב נשאר. עם כל הכאב, היישוב שלנו מאוד גדל".
שלומית אוכלס לראשונה באוגוסט 2011. בזמן שביקרנו בו בספטמבר 2024 חיו בו כ־85 משפחות, והיום יש כבר כ־110 - והמספר לא סופי. "הקיץ היתה אצלנו תנופת קליטה של 15 משפחות חדשות", קופץ מספר. "אני זוכר שהצטלמנו לכתבה ליד השער הצהוב של היישוב, והשכונה שקרובה אליו כבר מתמלאת. ישנם בתים בשלבי בנייה. בראש השנה הוציאו עלון שכלל תמונות של המשפחות המצטרפות עם הילדים והשמות. יש ביקוש גדול".
קופץ הוא לא מהדמויות המוכרות שצמחו כאן בשנים האחרונות, אם הוא יעבור לידכם ברחוב כנראה לא תזהו אותו - אבל הוא הפנים של ישראל מאז פרוץ המלחמה. האנשים שסוחבים את האלונקה במעלה ההר גם כשהאחרים ממשיכים להתווכח.
כשאנחנו מסיימים את השיחה, הוא אומר בכנות מהולה בצניעות: "כשביקשת לדבר, חשבתי שתרצה לשאול על חוק הגיוס ועניינים כאלה, ואני ממש לא שם. אני עושה את מה שצריך".
"הגעגוע עוצמתי, כואב, ושחף חסרה"
נעם ברקן פגשה את אמה ואת אחותה של סמ"ר שחף ניסני ז"ל, שהפכה לסמל קורבנות המחדל, לצד שאר תצפיתניות נחל עוז
במפגש הראשון שלנו, לפני שנתיים, אילנה וספיר ניסני הגיעו ובידיהן תמונה גדולה של סמ"ר שחף ז"ל, הבת והאחות עם רעמת התלתלים המהפנטת והעיניים הבורקות. אז עדיין בער בהן הכעס. עכשיו הן אוחזות ביראת קודש, "כמו פריט מהשואה", בעותק המחברת ששרדה את אש הגיהינום בחמ"ל התצפיתניות במוצב נחל עוז.
"אפילו הכעס על הגורמים האחראיים כבר לא מקבל זרקור, כמו שהגעגוע תפס לי מאתיים אחוז מהלב", אומרת האחות ספיר. "היום אין לי שום רגש חוץ מגעגוע. לא מעניין אותי שום דבר, מרוב שהגעגוע עוצמתי וכואב ושחף חסרה". האם, אילנה, מסכימה: "הגעגוע הוא הדבר שהכי קשה. אני עדיין מדמיינת אותנו יחד. כשאני יוצאת לסידורים, או סתם שוכבת במיטה, אני חושבת ששחף היתה אמורה להיות עכשיו איתי".
במפגש לפני שנתיים עם משפחות התצפיתניות שנטבחו, האובדן ריחף כמו חופה שקופה וכבדה, ביחד עם התחושה המייסרת שכל זה יכול היה להימנע. שמעתי על כל אחת ואחת מהתצפיתניות. כולן מלח הארץ. מוכשרות, חכמות, מלאות אהבה ושמחה ומוטיבציה ורצון אדיר לשרת את המדינה. כולן הגיעו לתפקיד והבינו, הרבה יותר מהמפקדים ומראשי המדינה, את גודל השליחות ואת האחריות שמוטלת על כתפיהן.
היום, כשהולכים ונחשפים פרטים נוספים על ההתרעות, הסימנים והמידע שהצטברו לפני הטבח - התחושה האיומה רק מתעצמת. "שילמנו מחיר כבר בדם שלנו, והמדינה לא תלמד לקח", עונה ספיר כשאני שואלת על התרעת תצפיתניות בימים אלה ממש. "מי שצריך ללמוד לקח לא נפגע. התצפיתניות עדיין יתריעו, עדיין יהיו מלחמות, ו־7 באוקטובר יחזור. נקודה. נגיע לאותו סבל, רק שהאויבים יותר חכמים מאיתנו, והם ילמדו. אנחנו? לא למדנו. לצערי הרב, בתי העלמין יתרחבו. אני אומרת את זה והלב מתכווץ, אבל המדינה לא לומדת. שלוש שנים אחרי, תצפיתניות שוב מתריעות. נו, ו...?"
"אש בעיניים, פח"ע בשמיים", כתבה שחף ז"ל על כריכת מחברת החפיפה שהכינה לחיילות החדשות שאמורות היו לאייש את העמדה (הפסקל) אחרי שחרורה. אילנה וספיר מציגות את האוד היחיד שניצל. "הייתי שותפה מלאה להכנת המחברת", מספרת אילנה. "שחף סיפרה לי: 'אמא, נסעתי לגדר המערכת ואישרו לי לצלם תמונה לבנות'. היא התלבטה איזה תצלום מתוך שניים יצא יותר יפה. בחרתי תמונה - ואותה היא הדביקה במחברת".
בערב שמחת תורה שחף התכוננה למסיבת הפרידה שלה, ה"טי־טיים". היא הספיקה לעשות לאילנה, שהגיעה למוצב עם כל האוכל למסיבה, סיור בחמ"ל. "היה יום יפה, השמיים תכלת, העננים לבנים. אמרתי לה: 'מה קרה ששקט היום?' שחף ענתה: 'אני לא יודעת, אני מקווה שלא מכינים לי זיקוקים לערב'. היא עשתה לי סיבוב בבסיס, במיגונית, בחמ"ל, ואמרתי לה: 'וואי, כמה בנות'. שחף סיפרה שאלה בנות חדשות שהגיעו אתמול. היא פתחה ארון בחמ"ל ואמרה: 'זאת המחברת שלי, השארתי אותה לבנות'. אמרתי: 'איזה יופי! תשתמשו בה בחוכמה', והבנות, בלי להסתכל אחורה, לא ראיתי את הפנים שלהן, בירכו אותי: 'היי, אמא של שחף!'"
"אני אומרת את זה והלב מתכווץ, אבל המדינה לא לומדת. שלוש שנים אחרי, תצפיתניות שוב מתריעות. נו, ו...?"
שנה שלמה עבדו על השיקום והשימור של המחברת. היום היא נשמרת בלי שיפתחו אותה כמעט בכלל, ועדיין נושאת את ריח הזוועה ועוצמתה. "זה פריט היסטורי. ממשכן בית הנשיא ביקשו אם נוכל לתת להם עותק לשימור, ומובן שהסכמנו. בקרוב נמסור אותו לנשיא, לשימור לצד פריטים נוספים מ־7 באוקטובר ששומרים במשכן", אומרת אילנה.
נוקאאוט של החיים
בערב חגגו הבנות את הפרידה משחף בארוחה מפוארת. כולן התאגדו לתלות את הקישוטים וציפו ל"מסיבה מטורפת". דניאלה צילמה את התמונות וערכה את הסרטון, ו"זה הזיכרון האחרון שלהן בחיים, שהן שמחות ושרות. כמה אני גאה בה, שהיא עשתה משהו כזה מפואר ושמח שנשאר כזיכרון", אומרת ספיר.
גם למחרת בבוקר שחף נשארה "המאמא של החמ"ל". "עד השנייה האחרונה היא החזיקה לקרינה ארייב את היד, ונתנה לשלוש בנות את הטלפון שלה כדי שיתקשרו להורים. היא הרגיעה בנות שיישענו עליה ודאגה לשלוח לנו רק הודעות טקסט, כדי שלא נשמע את רעשי הרקע במיגונית, שלא יישאר לנו הזיכרון הרע הזה", מספרת אילנה. "היא כמו הקלידה לנו צוואה, בלי שהבנו באותו הרגע מה היא עושה".
ב־7:34 שחף שלחה לאמה תמונה שרואים בה חצי פנים. "רואים ממש שחור מתחת לעיניים, שלא היה לשחף ברגיל. רואים שהמבט שלה מפוחד לגמרי, שהיא ממש בבעתה, ומישהי לידה מכסה את הפנים מרוב פחד. לימים הבנתי שזאת קרינה. מתחת לתמונה היא כתבה את המילה 'חיות'. כך הסתיימה ההתקשרות בינינו", מספרת אילנה.
לימים, כשקרינה שנחטפה חזרה מהשבי, היא סיפרה לאילנה שגם אחרי שהמחבלים זרקו את שלושת הרימונים למיגונית, וכולן נפצעו, שחף לא עזבה את ידה לרגע, גם לא כשהמחבל נכנס וירה לכל עבר. רק כשהמחבלים הבינו שקרינה בחיים ומשכו אותה לשבת ליד התצפיתניות שנחטפו, הם הפרידו את היד של שחף מידה. "שחף לא עזבה אותה עד הרגע האחרון. היא ממש פיזית נתנה לה את ההרגשה 'אני איתך, אנחנו שלובות'".
תקופת החגים עוררה מחדש את התחושות הנוראות. "הפחד התחיל כבר מיולי-אוגוסט. אנחנו הרבה יחד כמשפחה, והכיסא של שחף חסר", מספרת ספיר. "ואז האזכרה, ולי יש יום הולדת ב־5 באוקטובר. אלה חודשיים שבהם בא לך להיעלם, אבל יש הורים שצריכים אותך, וילד, ואחים. ומגיעים הטקסים והכתבות, וזה נותן נוקאאוט של החיים. אלה חודשיים אינטנסיביים וקשים ברמה שאי אפשר להסביר. והנה - עברו שלוש שנים".
המדינה עוד תידרש לחקור ולתקן את כל הכשלים והכישלונות מ־7 באוקטובר. אבל עבור המשפחות של שחף, שיר אילת, ים גלס, עדי לנדמן, רוני אשל, נועה מרציאנו, נועה פרייס, שי אשרם, שירה שוחט, יעל לייבושור, שיראל מור, אביב חג'ג', שירת ים עמר, הדר כהן, מיה ויאלובו פולו, נועם אברמוביץ והסמב"ציות אושר שמחה ברזילי ושיראל חיים פור - זכר כולן לברכה - הזמן נעצר. עוד חג מגיע, עוד חברה מתחתנת, אחים מתבגרים, ימי זיכרון מתקרבים ומתרחקים - ורק המשפחות נשארות עם כאב האובדן שלא נגמר.
"הישאם המשיך את השבי שלו בישראל"
איתי אילנאי פגש את שורד השבי הישאם א־סייד, שמנסה להשתקם לצד אביו בנגב
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הישאם א־סייד היתה במארס 2025, כחודש אחרי שחרורו מעשר שנות שבי בעזה. זה היה בביה"ח הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים, שם הוא אושפז במחלקה סגורה. בכתבה שפורסמה אז תיארתי אותו כקיר אטום, חלק. הוא בהה באוויר, לא דיבר ולא תקשר, וכשעישן סיגריה היא שרפה לו את קצות האצבעות. הוא אפילו לא שם לב.
לפני שבועיים נפגשנו שוב, בביתו ביישוב הבדואי חורה שבנגב. הישאם, מלא יותר, כרס קטנה מבצבצת מתחת לחולצתו, יושב על ספה אדומה בבית אביו, שעבאן. "בשלב מסוים הוא השמין יותר מדי", אומר שעבאן. "התחלנו לעשות דיאטה, והמשקל שלו קצת ירד".
עדיין קשה לשוחח עם הישאם. רוב הזמן הוא שותק, ומדי פעם ממלמל משהו שאביו צריך לתרגם עבורי. לאורך השיחה הוא נועץ בי עיניים, ומדי פעם קם לשירותים או לסיבוב בחדר השינה. ואז מתיישב על הספה האדומה, נועץ בי שוב עיניים ואומר: "אתה דומה לעאבד". שעבאן, האבא, מסתכל עלי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. "נכון", הוא מחייך. "אתה באמת דומה לעאבד". אנחנו צוחקים. גם הישאם צוחק.
הבית נמצא בקצה שביל עפר. כרזה ובה תמונתו של רס"ר רן גואילי ז"ל, ותחתיה הכיתוב "ישראל מחכה לרני", תלויה בכניסה. שעבאן עוד הולך עם סיכת החטופים הצהובה נעוצה בכיס חולצתו, אבל הפוך: הסיכה פונה כלפי פנים, והתפסן שלה פונה כלפי חוץ. אנחנו יושבים במרפסת, והוא מפליג בתולדות משפחת א־סייד, ששורשיה בתימן ובמצרים ושהתיישבה פה לפני 250 שנה, וכעת היא מונה 6,000 איש.
את שעבאן הכרתי לראשונה כשהישאם עוד היה בשבי. פגשתי אב מסור שבמשך שנים עשה כל שביכולתו להחזיר את בנו הביתה. עכשיו הבן בבית, ושעבאן מכין לכולנו קפה במקינטה. "הישאם כבר יכול להישאר לבד, בלי השגחה", הוא אומר. "הוא גם יכול להכין קפה לבד. אבל אי אפשר לסמוך עליו לגמרי, הוא עדיין יכול לעשות טעויות". אני שואל את שעבאן אם הוא לא מפחד שהישאם, שכבר בצעירותו אובחן עם סכיזופרניה, יברח שוב לעזה כמו שעשה אז, ב־2015. "לא", מפטיר שעבאן, "אני סומך עליו".
אחרי חזרתו של הישאם מהשבי, לפני כשנה וחצי, שעבאן טיפל בבנו באותה המסירות שבה פעל לשחרורו. עכשיו נראה שיש ביניהם איזו אינטימיות שנבנתה עם הזמן. אבל חזרתו של הישאם הביתה לא היתה חלקה. "במשך כל התקופה שהוא היה בשבי הבאתי בחשבון שהוא יחזור גופה", אומר שעבאן. "לא הבאתי בחשבון את ההתמודדות עם זה שהוא יחזור חי".
יש שופטים בבאר שבע
שיקומו הנפשי של הישאם סבל וסובל מחריקות ביורוקרטיות. עיקר הקשיים, אומר שעבאן, מגיעים דווקא מכיוון רשויות הבריאות והרווחה. מאז חזרת בנו לישראל, שעבאן מנהל נגדן מאבק עיקש, שגלש לא פעם לפסים משפטיים. בית המשפט, שכנראה התרשם מדמותו של האב, בדרך כלל פסק בעדו. "מנחם בגין אמר שיש שופטים בירושלים", אומר שעבאן, "אני אומר שיש שופטים ושופטות גם בבאר שבע".
עם חזרתו ארצה, הישאם הוגדר מסוכן לסביבה והושם באשפוז כפוי. הוא טופל, כאמור, בביה"ח כפר שאול, תחת עינו הפקוחה של מנהל המוסד הפסיכיאטרי, פרופ' פסח ליכטנברג. "פסח טיפל לא רק בהישאם, אלא גם בי", אומר שעבאן.
"אני פועל למען טובתו של הבן שלי, ומוכן לשתף פעולה עם כל מי שלא עוין לו. לצערי, אני עובד נגד מי שאמור לעזור לי"
בתוך זמן קצר מצבו של הישאם השתפר, וועדה רפואית המליצה לשחררו הביתה. אבל במשרד הרווחה התעקשו שהוא יישלח למוסד סגור, מה שהוליד מאבק משפטי בן שישה חודשים. "חצי שנה הישאם היה בשבי בישראל", בניסוחו של שעבאן. לבסוף, בהמלצת בית החולים, באישור בית המשפט ובהתאם לדרישת האב, הישאם שוחרר ללא תנאים מגבילים רק במארס 2026. למעשה, הוא שב לביתו יותר משנה לאחר ששוחרר מעזה. "זה היה קשה", אומר שעבאן. "הוא מולך, ואתה לא יכול לקחת אותו הביתה".
גם היום שעבאן עדיין מנהל "מלחמות", כדבריו, כדי להשיג לבנו פדוי השבי סל שיקום. "כל הזמן צעקתי וביקשתי עזרה", הוא אומר. רק לפני שלושה חודשים, עמותה שעובדת בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה החלה להעניק להישאם סיוע, והוא מלווה כעת על ידי עובד סוציאלי. החודש הוא גם קיבל אישור להשתתף בפעילות של המתנ"ס ברהט - אבל אין הסעה שתוכל לקחתו אותו ולהחזיר אותו משם. "כל הזמן הזה אני, האחים והאמא מטפלים בו לבד", אומר שעבאן.
אני שואל את שעבאן, בעדינות, אם ייתכן שהבעיה אצלו. אם אולי, משום מה, הוא פשוט מסרב להקשיב לרשויות ולקבל מהן עזרה. שעבאן הודף את התיאוריה הזו. "אני פועל למען טובתו של הבן שלי, ומוכן לשתף פעולה עם כל מי שלא עוין לו. לצערי, אני עובד נגד מי שאמור לעזור לי".
מדי פעם הישאם יוצא לסיבוב מחוץ לבית עם אחד מאחיו. בשאר הזמן הוא בעיקר יושב על הספה האדומה, צופה בטלוויזיה, מאזין לרדיו. "עם הטלפון החכם הוא לא מסתדר", אומר שעבאן. "זאת טכנולוגיה שהוא לא מכיר".
באופן כללי, הזיכרון של הישאם נעצר ב־2015. הוא יכול להיזכר לפתע במשהו שקרה לו כילד, אבל מה שהתרחש אחרי שהגיע לעזה - מחוק. אף אחד, גם לא שעבאן, לא יודע מה עבר עליו שם. "אני גם לא שואל", אומר שעבאן. "לפעמים, תוך כדי שיחה, אני מנסה. השאלה האחרונה היתה לפני שבועיים. שאלתי אותו כמה זמן הוא היה בעזה. הוא השיב 'חודש'. הוא מדחיק. אני הפכתי להיות רופא נפשי, ואני מבין שהוא מדחיק".
שעבאן חולץ נעליים ומשתרע גם הוא על הספה האדומה. אני מסתכל ורואה אב ובנו יושבים זה לצד זה, בביתם, שותים קפה. בחצר קורא תרנגול.
"הלב שלי עדיין נמצא בצומת מעון"
טל אריאל יקיר פגשה את פקד בדימוס עמית גור, קצינת מג"ב שנלחמה באומץ ובקור רוח ב־7 באוקטובר
יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפורה של פקד בדימוס עמית גור, קצינת מג"ב שנלחמה בעוז רוח ב־7 באוקטובר. היא ניהלה ארבעה קרבות שונים מול מחבלי נוחבה, חזתה בפקוד שלה נורה בידי חמאס, נפצעה בשתי ידיה מקליעים ומרסיסים, ובתוך התופת גוננה על חייל ללא נשק והצילה את חייו של קצין צה"ל שנפגע בצווארו.
אלא שמבחינת האישה, שהיתה אז רק בת 26 ואם לתינוקת, הקרב לא הסתיים. היא נלחמת כעת על משהו שנשמע פשוט הרבה יותר, אבל הוא קשה לא פחות - האפשרות הנכספת לחזור לחיים שהיו לה לפני שלוש שנים. ללא חרדות, ללא סיוטים בלילות, בלי פחד ממקומות הומי אדם, ועם התקווה שידיה יתפקדו קצת יותר טוב, כדי שתוכל להרים לחיקה את התינוקת החדשה שהצטרפה למשפחה.
את עמית, ששירתה אז כמפקדת חבל אשכול, פגשתי לראשונה כשהעוטף עדיין בער וכשהחיפושים אחרי מחבלים היו בעיצומם. ידיה היו חבושות ומעיניה ניבט כאב עמוק. היא עמדה זקופה מול מפקד מג"ב ניצב בריק יצחק, גוללה בקול בוטח את ההתמודדות עם יום הטבח, וסיפרה שגם בעלה השוטר יצא להילחם, מתוך ידיעה שאולי בתם הפעוטה תישאר יתומה. קולה רעד רק לרגע - כשדיברה על רנ"ג יהודה קאדר הלוי ז"ל, שלחם לצידה עד שנפל.
הבחירה במפקדת לשעבר מעוררת ההשראה היא מתבקשת. אלה הנחישות, הסמכותיות, הרגישות, הנאמנות, הציונות והגבורה העילאית שטבועות בה. אבל לא מדובר רק באומץ אישי יוצא דופן - עמית נושאת על כתפיה הפגועות את עוצמתן של נשים לוחמות, שוטרות וחיילות שניצבו בחזית ללא חת, הסתערו, חילצו וקיבלו החלטות תחת אש.
מאיפה שאבת את הכוח להביא לעולם חיים חדשים אחרי הגיהינום שחווית?
"למרות המצב הנפשי שלי, ואף ש־7 באוקטובר לא עוזב אותי, אני מרגישה שזה הניצחון שלנו כמשפחה וכמדינה. זה הכוח של החיים".
כשעמית יוצאת מביתה שבאופקים ומגיעה בדרכה לצומת מעון, ליבה מחסיר פעימה. שם, לא הרחק מקיבוץ ניר עוז, היא וקאדר ניהלו את הקרב הראשון - וגם את האחרון. "היה עלינו ירי מאסיבי, כולל אר.פי.ג'י, מכמה כיוונים", היא משחזרת. "אלי ואל יהודה הצטרפו קצין צה"ל וחייל ללא נשק. יהודה והקצין איגפו את המחבלים מצד אחד, ואני סוככתי על החייל כששנינו מהצד האחר. הכדורים שרקו ליד הראש שלי. פתאום הרגשתי נוזל חם על היד, והיא לא הצליחה לתפקד. הכל היה מלא דם. כדור של המחבלים פגע במחסנית הנשק ופספס את הצוואר שלי בכמה מילימטרים. כעבור כמה דקות נפצעתי גם ביד השנייה".
עמית עדיין לא ידעה שקאדר נהרג מאש המחבלים, כשהקצין שלצידו דידה לכיוונה, אוחז בצווארו המדמם. בכוחות על־אנושיים, היא הכניסה אותו ואת החייל לניידת המשטרתית מנוקבת הכדורים, כשהיא בקושי מצליחה להשיב אש, והספיקה לחלץ אותם.
"הכביש השתנה, הזיזו את המיגונית, הורידו עצים שאיגפנו מאחוריהם את המחבלים. כאילו מוחקים את הזיכרון"
"הלב שלי עדיין נמצא בצומת מעון. אני מנסה לא לעבור שם, אבל לפעמים אין לי ברירה. תמיד אני עוצרת, מדליקה נר לזכרו של יהודה ומדברת איתו ועם אלוהים. אחר כך אני בוחנת את הסביבה. הכביש השתנה, הזיזו את המיגונית והורידו את העצים שמאחוריהם איגפנו את המחבלים. אני מרגישה כאילו מוחקים את הזיכרון. לפעמים אני מסתובבת ומחפשת משהו שנשאר מאותו היום, אפילו אבן".
מייד אחרי הפציעה עמית חזרה לתפקידה, לצד תהליך שיקום פיזי ונפשי ארוך ומורכב. כבר אז היא הצהירה שאם לא תוכל להיות לוחמת - היא תשתחרר ממג"ב. לפני כארבעה חודשים היא יצאה לחיים חדשים, וכעת היא מתכננת להתחיל לימודי משפטים. "נלחמתי מול רופאים ופסיכיאטרים והתעקשתי לחזור לשטח", היא כמעט מתנצלת. "בסוף מצאתי את עצמי במשרד, שזה לא בשבילי. החלטתי להתמקד בלהיות אמא. המשטרה והלחימה הן חלק משמעותי מהחיים שלי, אבל עכשיו אני מקשיבה גם לגוף ולנפש".
"לא האמא שחלמתי להיות"
היום עמית היא אם לשתי בנות - מיאל, בת 3 ותשעה חודשים, ונאיה, שנולדה לפני תשעה חודשים, באותו התאריך כמו אחותה. בעלה, רועי, עדיין משרת במשטרת אופקים. שניהם מתמודדים עם פוסט־טראומה ועושים כל מאמץ להעניק לבנותיהם חיים שפויים.
הפציעות העצביות עדיין ניכרות על ידיה של עמית. בשתיהן נותרו חולשה קשה ותחושה חלקית, מה שמקשה עליה לבשל, מחשש שתיכווה בלי לחוש בכאב. יד אחת נתונה בכפפה מיוחדת בשל רגישות גדולה למתכות.
"אני לא האמא שחלמתי להיות, וזה מכה בי לא אחת", היא אומרת בעצב. "הייתי רוצה להיות שמחה וסבלנית יותר, ולצאת עם הבנות להצגות או לגני שעשועים בלי לקבל חרדה מהרעש או מהמון האנשים. למקומות האלה הן הולכות לרוב עם הסבים והסבתות. קשה לי גם לדחוף עגלה, בגלל החולשה בידיים. אני אמורה לקבל עוד כפפה מיוחדת, שתיתן פולסים חשמליים ליד ותסייע לי לתפקד".
מי לוקח את הבנות לגן?
"אני נלחמת עם עצמי כדי לקחת אותן, ובדרך כלל נוסעת עם רועי. אני משתדלת שהבנות יחוו כמה שפחות את הצער שלי, ומקפידה שהן יהיו מוקפות בבני משפחה שמשמחים אותן".
האם את מצטערת שיצאת מהבית ב־7 באוקטובר?
"לא. הייתי נלחמת במחבלים עוד אלף פעמים".
בטח כבר אמרו לך שאת השראה.
עמית נבוכה ומתכווצת במקומה. "עשיתי הכל כדי שלילדים של כולנו יהיה עולם טוב יותר. אני לא רוצה לדמיין איך היתה נראית המדינה אם לא השוטרים והלוחמים שקפצו מהבית לחזית. בתקופה האחרונה התקשרו אלי סטודנט ותלמיד י"ב שבחרו לעשות עלי עבודה ללימודים. אני עדיין לא קולטת שמכירים אותי. בקצב הזה", היא צוחקת בפה מלא, "השם שלי עוד יופיע במבחני הבגרות בהיסטוריה".
"בתוך ה'בלי יהונתן' מתפתח גם חוזק"
יפעת ארליך פגשה את אלמנתו ואת אמו של סא"ל יהונתן צור ז"ל, שנפל כשחיסל מחבלים בכביש 241
ברנש. איש עם כינוי מיוחד, שהכיל בתוכו ניגודים וחיבורים מעוררי עניין. גבר של אקסטרים ושטויות אינסוף, אך גם אדם מעמיק, למדן ובעל ידע רחב ביהדות, בהיסטוריה ובידיעת הארץ. גבר חזק במיוחד, אך רך ורגיש. נהנתן ובשלן עם חיבה מיוחדת לבשר וליין, אידיאולוג עם רוח שליחות ומסירות להגן על המולדת. נער גבעות שגדל ביצהר ונאבק בצה"ל נגד פינוי יישובים, שצמח להיות חלק מהמערכת והפך למפקד אגדי בחייו. איש שחי על 300 קמ"ש, עם יומן צפוף המחולק לחצאי שעות, כדי להספיק לחבר בין הבית לצבא, בין אהבתו לראשית רעייתו, מסירותו לילדיו והשקעתו באחיו, בהוריו ובחבריו.
סא"ל יהונתן בנימין צור (ברנשטיין) ז"ל, מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, נהרג בבוקר 7 באוקטובר בעת שדהר מביתו שבקדומים אל חייליו. הוא נכנס ביודעין לתוך האש דרך כביש 241, בעקבות מח"ט הנח"ל אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל. שטיינברג נתקל בעשרות מחבלים ונהרג. כשברנש הגיע לזירה, הוא הבין שאין לו סיכוי רב. כמעשה שמשון בפלשתים, הוא השתמש ברכבו ככלי נשק ונכנס בכל הכוח בטנדר המחבלים. הוא הרג אחדים מהם - עד שנהרג בעצמו. המחבלים, שרכבם הושבת, לא יכלו לחטוף את גופות המח"ט והמג"ד ונסוגו רגלית. בן 33 היה בנופלו.
ברנש נכנס לי ללב עוד בחייו, ולא יצא ממנו גם אחרי מותו. לא פגשתי אותו פנים אל פנים, אך היתה לנו שיחת טלפון ארוכה ומשמעותית. פניתי אליו כחברו של רס"ן בניה שראל ז"ל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בצוק איתן, כחלק מהתחקיר לרומן הביוגרפי "שמיים שאין להם חוף" שכתבתי על בניה.
ברנש הוא הנופל הראשון במלחמת חרבות ברזל שהגעתי לנחם ולראיין את משפחתו. מאז היו רבים. רבים מדי. די.
חזרתי אל קדומים, אל הדרך המפותלת בין הזיתים המטפסת למרומי הר חמד, אל הבית היפהפה שבנה, הגפן בגינה והחיפושית הכחולה והמשוגעת, שעברה מאז תיקון יסודי וכבר לא מצפצפת כשלוחצים על הבלם. בצריף הצמוד לבית, פינת הפינוק לחיילים המכונה "סבתא חנה" שוקקת חיים. ברנש בנה אותה במו ידיו לזכר סבתו, ואלמנתו ראשית והשכנים על ההר ממשיכים למלא את הצריף בכל טוב. בסמוך לו הוקמה פינת ישיבה חלומית מול הנוף המסחרר, ממש על קצה הצוק - לזכרו של ברנש, האיש עם היד הפתוחה שחי על הקצה.
"איך אני היום? לא יודעת אם יש לזה תשובה אחת", אומרת ראשית. "יש 30 ימים בחודש, אז יש 30 תשובות. אני לא באותו המקום, ואני לא יודעת אם המקום שלי היום טוב או רע יותר. בהתחלה זה היה כמו תינוק - ללמוד לנשום, ללכת, להתפתח מיום ליום. היום כבר יש לנו עבר בתוך הדבר הזה של 'בלי יהונתן'. יש קילומטראז'. ומתפתח איזה חוזק. נמשיך לחיות, כי בהתחלה זה לא היה ברור. אולי הרצון לחיות היה ברור, אבל איך עושים זאת - לא. בינתיים גדלנו. גדלתי. אני מרגישה בת 100", היא צוחקת, אישה בת 35 עם חזות של בת 17.
הצמיחה נוצרת מכורח היומיום עם הילדים, או מתוך תודעה ובחירה?
"גם וגם. הבנתי שאם אני רוצה לחיות את החיים האלה כרגע, כשאני עם שלושה ילדים לבד והכל עלי, אני חייבת לגדול מבפנים. צריכה לחזק את עצמי ולעשות מסע של גדילה מואצת. הייתי צריכה לגרד את כל כוחות הנפש שלא ידעתי בכלל שקיימים בי. להבין מה הנוסחה לעבור את זה, ולא בהישרדות. כי אם כבר בחרנו לחיות, לא נחיה סתם - נחיה בגדול. נעשה את זה כמו שאנחנו יודעים".
"בהתחלה זה היה כמו תינוק - ללמוד לנשום, ללכת מיום ליום. היום יש לנו עבר בתוך הדבר הזה של 'בלי יהונתן'. יש קילומטראז'"
מי שסייעו לראשית לגדול היו משפחתה, משפחתו של ברנש וחברי נעוריו, שעטפו אותה ואת הילדים: נטע בת ה־10 וחצי, ארבל בת ה־8 וחצי ודגן בן ה־7. המשפחה התחברה לכמה משפחות מהחבורה של ברנש, וביחד הן חוגגות חגים בשטח ויוצאות לטיולים בארץ ובחו"ל.
"זה מקור כוח גדול לי ולילדים. זה מזכיר לנו מי אנחנו", מספרת ראשית. "בהתחלה אתה מאבד את הזהות. מי אנחנו? כבר לא נעשה יותר דברים משוגעים? לא נעלה על גג הרכב וניסע בשטח? לא ניזרק ונישן בחורים? לא נטפס על גדרות בתאילנד אחרי שאיבדנו את הדרך? בזכות החברים עשינו את אותם הדברים שעשינו לפני שיהונתן נהרג, וזה החזיר לנו את הכוח. זה לעוף על החיים ולהתגלגל מצחוק יחד. לילדים זה נתן המון חוסן. למשל, לתפוס שחף, לעשות שיעור טבע מקרוב ואז לשחרר אותו. אלה הדברים שהם עשו עם אבא. כל יציאה עם החבורה הזו עשתה את הילדים שמחים ומאושרים. התרוצצנו המון בשלוש השנים האחרונות. ומה עכשיו? לא יודעת. נגלה מה קורה בהמשך המסע".
הבולונז של סבתא
כמו ראשית, גם רבקה ספיר, אמו של ברנש, עסוקה מאוד. כדי לשוחח איתה צריך להשתחל אל הלו"ז הצפוף. "אנשים אומרים שזה שטויות לומר שהזמן עושה את שלו. בעיניי זה לא שטויות", אומרת רבקה, אופטימית חסרת תקנה, גם כשהיא מחוברת לחמצן בשל מחלת ריאות קשה. "אמרתי את זה לשתי אימהות שהשכול שלהן טרי: בהתחלה שקועים באבל, ולאט־לאט החיים מסביב גדלים, למרות שהאבל לא קטן. מי שפותח את העיניים לראות מה יש מסביב - רואה חיים. אני משתדלת בימי שישי להביא לילדים צ'ופר, ופעם בשבוע לבוא אליהם עם סיר. תמיד יש לי דיונים עם הנכדים מה אבא היה מכין ומה הכי טעים. בינתיים הבולונז של סבתא מנצח".
אחד מעיסוקיה הרבים של רבקה הוא עבודות הרקמה היפהפיות שלה, בשילוב חוטים מלבב וצבעוני. בימים אלה היא עובדת על מיצג רקמה מיוחד לזכרו של יהונתן. בשנה הראשונה למותו היא ארגנה שיעורי תורה בליל הושענא רבה, שבהם השתתפה גם חברתה שלומית בן נתן. בבוקר למחרת הגיעה הבשורה על נפילתו בקרב של רס"ל שובאל בן נתן ז"ל.
"זה שיתק אותי", רבקה משחזרת. "שובאל היה פעוט במעון שניהלתי ביצהר. גרנו בית ליד בית, והוא קרא לי 'תאתא איקה'. כל הבכי שהיה תקוע אצלי כל השנה על יהונתן יצא על שובאל, ובכיתי בלי הפסקה. בשנה שלאחר מכן היה לי קשה לארגן שוב ערב לימוד, אבל השנה החלטתי לחדש אותו. ברוך השם, עושים המון דברים לזכרו של יהונתן - ממסע אופנועים ועד ערבי שירה, יקב ובר. אבל לי חשוב שיזכרו גם את הצד הלומד שלו".
כשהגעתי לנחם בשבעה, רבקה סיפרה לי שברנש הביא לה בזמנו את הספר שכתבתי על בניה. היא קראה אותו, אך אמרה לבנה שהסיפורים דומים מדי והעירה: "רק שלא תגמרו אותו הדבר". כבר אז היא ביקשה שאכתוב ספר על ברנש. לקח לי זמן לעכל, לבכות, לגדול - ולהיענות בחיוב לאתגר.
"מרגיש לנו שלם להיות שוב בבית"
ערן נבון פגש את אלמנתו של טל אילון ז"ל מכפר עזה, שנהרג ב־7 באוקטובר בקרב על הקיבוץ
לפני חצי שנה הם חזרו הביתה, לכפר עזה. אל הבית בקיבוץ שנאלצו לעזוב בעצב תהומי ובשיברון לב, אחרי שאב המשפחה, רס"ם (מיל') טל אילון ז"ל, נלחם עד טיפת דמו האחרונה כמפקד כיתת הכוננות במשק - ושילם בחייו.
מזי אילון ושלושת ילדיה, גלי (18 וחצי), רועי (17) ורותם (14), אומרים שהם חיכו לזה יותר מכל. שאחרי הנדודים הכפויים לקיבוץ שפיים, ואחר כך לקיבוץ רוחמה, הם שוב כאן, בשבילים המוכרים והאהובים, בנוף ובמשק של הקיבוץ שלא יחזור למה שהיה לפני האסון. קיבוץ שרבים מתושביו טרם שבו אליו, ואחרים החליטו שלא ישובו עוד.
גם בית משפחת אילון, שנותר שלם יחסית במתקפת הרצח של מחבלי הנוחבה, עבר שינוי ועוצב מחדש. "החזרה הביתה עשתה לנו ממש טוב", אומרת מזי. "ידעתי שחסרונו של טל יורגש בכל פינה ובכל מקום בבית. שאלתי את עצמי איך מתנהלים בתוך הדבר הזה. קיבלתי כלים מקצועיים איך לתווך את זה לילדים, גם ברמת השיח וגם ברמה הפיזית. לקחתי מעצבת פנים שתעזור לי להכניס צבעים חדשים לבית, לעצב לכל ילד את החדר שלו בצורה שהוא אוהב. הכל נעשה בשיתוף הילדים, ויצרנו בית חמים, נכון, מותאם וחדש - לצד הדברים שנשארו ושכולנו כל כך אוהבים".
מזי מתפקדת כראשת אגף יישובים וקהילות במועצה אזורית שער הנגב. למרות אסונה האישי הכבד, היא הגורם שאמון על שיקום קהילות בעוטף, ואת עבודתה היא מבצעת בדבקות מרשימה. הבת גלי כבר בשנת שירות, רועי לומד בכיתה י"ב ורותם בכיתה ט'. "אנחנו כולנו גרסה טובה יותר של עצמנו", מזי אומרת. "עד כמה שזה יישמע מוזר, מרגיש לנו שלם להיות שוב בבית שלנו. זה ממלא אותנו - לא מרוקן".
הקפטן של הכפר
את מזי ואת טל ז"ל הכרתי ב־2012, בימי מבצע עמוד ענן. התארחתי בביתם בליל רקטות ולחימה מפחיד, קשוח ורועש. בבוקר, כשעדיין הייתי מבועת, טל הביט בי והפטיר: "זה רועש? מה, אתה ילד? זה כלום". לא ניכרו בו שום פחד או עייפות. למעשה, טל היה אחד האנשים הכי חיים שפגשתי. תמיד עם חיוך מלא ענווה של גבר כריזמטי ומוביל. "הקפטן של הכפר", קראו לו.
עם שניהם שמרתי על קשר לאורך השנים, ואז הגיעה השבת הארורה ההיא. באותם שלבים מוקדמים אמרה לי מזי שטל יצא ראשון להילחם ולהגן על הקיבוץ שאותו אהב, ושעדיין לא ידוע מה עלה בגורלו. "זה שבר גדול. אנחנו לא מוצאים את טל ומתפללים לשלומו", היא סיפרה אז. כששאלתי אם אני יכול לעזור במשהו, היא ענתה: "רק להתפלל".
"אני רוצה שנזכה לראות את הקהילה שלנו בכפר עזה צומחת וגדלה. אני רוצה שיהיה כאן שקט, אבל גם רעש טוב - רעש של ילדים"
לדאבון הלב, אחרי שנלחם בחירוף נפש, חיסל מחבלים רבים והנהיג את כיתת הכוננות באומץ - טל נפל בקרב. "נהיה חזקים בשביל אבא", אמרו מזי וילדיה בכתבה שהתפרסמה ימים אחדים אחרי הטבח הנורא. עם כל הקשיים, המעברים הכפויים ושינוי החיים הדרמטי שנאלצו לחוות מאז - הם בחרו בהמשך החיים. למענו.
כעבור חודשים אחדים נפגשנו שוב בקיבוץ שפיים, שאליו התפנתה קהילת כפר עזה אחרי האסון. "אנחנו עוד נחזור לבית שלנו בעוטף, זה חזק מאיתנו", הבטיחה אז מזי. "לא ניתן למחבלים לנצח".
לא פעם בדרך הארוכה והמאתגרת בני המשפחה ידעו קשיים. "הכאב נוכח כל הזמן", אומרת מזי. "זה שאנחנו אופטימיים, שמחים ושומרים על מורל גבוה, לא אומר שהמשקל נעלם. כזוג חלקנו ביחד את ההתמודדות מול אתגרים שהחיים זימנו לנו, ועדיין מזמנים כל הזמן - ופתאום אני מתמודדת איתם היום לבד.
"חסרונו של טל מורגש בכל רגע, הרגעים הקשים נוכחים כל הזמן, אבל אנחנו יודעים לתת להם מרחב. אם לאחד מאיתנו קשה, האחרים מתגייסים להיות שם למענו ולתמוך בו. יש גם רגעים שאני 'מקללת' את טל, מדברת איתו, שואלת אותו איפה הוא, מבקשת שיבוא כבר לעזור לי. הקושי הוא שעתי, יומיומי. בכל נשימה אני מרגישה את החוסר שלו, גם בנוכחות הפיזית, אבל אנחנו חיים. חיים לצד הכאב ולא מתעלמים ממנו".
מזי יוצאת מהבית המטופח והשוב־שלם שלה, ועוברת ליד השתיל הקטן שאליו דאגה להגיע ולהשקות אותו גם בשנתיים וחצי שבהן היתה רחוקה מכאן. היום השתיל כבר הפך לעץ קטן ונאה. היא אומרת שזהו הסימן לכך שיש פה חיים, ושהיא וילדיה לא מפחדים ממה שמתרחש מעבר לגבול.
"אני מפחדת רק ממה שאני רואה בעיניים", היא צוחקת. "תאמין לי, הרבה יותר מפחידה אותי מכת העכברים שיש פה כעת".
טל היה בשלן מדופלם. מזי מספרת שבכל פעם שמישהו מבני המשפחה מצליח לשחזר משהו שהוא ידע להכין - אושר גדול מתפשט בבית. "רועי, למשל, הצליח להכין את הסביצ'ה המיוחד שטל היה מכין. הוא הפך למאסטר של הסביצ'ה הזה, וכל החברים באים אלינו ונהנים מאוד לאכול אותו. רועי גם הפך לדייג, כמו טל.
"אנחנו מרגישים שאנחנו ממשיכים את דרכו. כמשפחה, קרה לנו משהו שחיבר אותנו בצורה שאי אפשר לתאר במילים. אני רוצה שנשמור על זה. זה הקסם שלנו. אנחנו צוות של יחידה מובחרת, ואני רוצה שנמשיך לשמור על הצחוק שלנו, שניקח דברים בפרופורציות.
"אני רוצה שנזכה לראות את הקהילה שלנו בכפר עזה צומחת וגדלה. אני רוצה שיהיה כאן שקט, אבל גם רעש טוב - רעש של ילדים. אני כל כך אוהבת את זה שכל המתבגרים נמצאים אצלי בבית, ומאחלת שנמשיך להיות כפי שאנחנו".
"הגיוס לגדוד הבדואי עולה, וזה משמח"
דויד פרץ פגש את רס"ב אשרף בחירי, הגשש הבדואי הבכיר ש"ניבא" את מתקפת חמאס
שבוע לפני 7 באוקטובר, במצפור אסף סיבוני ז"ל שליד קיבוץ ניר עם, ישבתי עם רס"ב אשרף בחירי והשקפנו על עזה. הימים היו ימי התפרעויות על גדר העוטף, אבל כמו שנאמר לי אז - את מי מעניינת הגדר עכשיו? יש מכשול, קצת התפרעויות, אבל הכל מנוהל. התעקשתי לפגוש את אשרף כדי להכיר את האנשים שנושאים במלאכת השקט והביטחון - ומי מתאימים יותר מהגששים הבדואים של הגדר, ואשרף בתוכם, כדי לספר ולהכיר בעול?
צחקן בעל עיניים בוהקות שהסתירו את טרגדיות חייו, אשרף התגלה כפרסומת המגששת לגדר המערכת. במשך שעות נסענו לאורך הגדר, ואשרף הראה לי בהתפעמות את יכולות המכשול ואת הטכנולוגיות השונות בכל פינה וסיבוב. בדיעבד ראינו הרבה סימנים מטרימים באותו היום: בחור דוהר על אופנוע במקביל לגדר ונעלם, מזבלה עם כלים הנדסיים שנעו קרוב מדי לגדר, נצנוצים חשודים של משקפות. אך היום היה יפה, השקט ממכר, והקונספציה - בשיאה.
בסוף הסיור עלינו על קו האופק כדי להגיע למצפור. לידיעת המשמיצים - בתוך שניות צלצל הטלפון, והתצפיתניות בחמ״ל בדקו מי אנחנו ואם הכל מאורגן ומסודר. אשרף הכין קפה סאאדה בדואי, מר ומתובל. שאלתי אותו: עם כל הטכנולוגיה שיש בגדר, אולי כבר אין יותר צורך בגששים ובמענה האנושי?
אשרף הרצין בבת אחת. מעל ראשו התעבתה סערת זיכרונות: "אי אפשר לסמוך על זה. בסוף צריך בן אדם שיראה באמת. וזה שקט מטעה. כמה שיפה עכשיו - הכל יכול להפוך לגיהינום בתוך שנייה". הוא הביט בחשדנות על רצועת עזה הזוממת. כעבור שבוע הדנדון העדין של פעמוני הרוח במצפור הפך לאזעקות אמת צורחות.
רק בחלוף שנה הצלחתי לראיין אותו על מה שקרה לו ב־7 באוקטובר. אשרף מצא את עצמו במפקדת אוגדת עזה שקרסה. מהר מאוד הוא הבין שהשער פרוץ, והוא וכמה גששים שאסף עמדו בשער והגנו על האוגדה מפני כניסת המחבלים. שעות הם היו לבדם, ראו את המחבלים טובחים בכל רכב שעבר, ירו טילי נ"ט - והבינו שהיום אוזל לרעתם: "בלי לדבר, אני וכל אחד מהחיילים שלי הוצאנו כדור מהמחסנית ושמנו בכיס, בצד. ידענו שאם תיגמר התחמושת, יהיה לנו כדור אחד לעצמנו. היה לנו ברור שלא ניפול בשבי".
בזמן שהמערכת מעדה והטכנולוגיה התגלה כמשענת קנה רצוץ, אשרף וחייליו הפכו לחומה אנושית שעמידתה הצילה מאות חיילות וחיילים ואזרחים נמלטים שהתבצרו בבסיס.
"אני קם בבוקר ורואה את החקלאים של היישובים עובדים, וזה משמח אותי. זה הבית שלנו, אין בית אחר"
אבל היום ההוא לא נגמר עבורו. במשך שמונה חודשים הוא לא יצא הביתה, ראה את בנו הקטן גדל בווטסאפ. כמו רבים מאנשי האוגדה וצה"ל, אשרף המשיך לתפקד ללא הרף במסגרת תפקידו במלחמה. כשהצלחתי לגנוב אותו לשעה כדי להיפגש, שמתי לב שמשהו בו השתנה: הזיק בעיניו כבה, בבת צחוקו הצטמצמה, 7 באוקטובר ליווה אותו כצל כבד.
כשהתבקשתי לחזור לדמות שהכרתי בשנים הללו, היה לי ברור שארצה לדבר עם אשרף. שלוש שנים אחרי יום הדין, קולו נשמע אחרת לחלוטין, משוחרר מהעבר: "לפני הכל, חשוב לי לברך את כוחות צה"ל על הקו הצהוב. אפשר לצאת הביתה לראות את המשפחה, הילדים, השכנים, ולדעת שהם ישנים בשקט״, הוא מספר. ״המצב היום הרבה יותר טוב. הצבא נמצא 4-3 ק"מ בפנים, לא מאחורי היישובים. בשבוע שעבר עשיתי מד"ס עם כל הגששים, ואין מחבלים קרוב לגדר בכלל״.
הצלחת לצאת הביתה? אני נרעש מהחדשות.
"איפה...", אשרף צוחק את צחוקו המתגלגל. "כמעט שנתיים וחצי לא הייתי בבית".
ועדיין, גם ביציאות הנדירות שלו לבית שברהט הסמוכה הוא רואה את השינוי בשטח המשוקם. משהו מהחיים חוזר לפעם: "אני קם בבוקר לראות את החקלאים של היישובים עובדים, וזה משמח אותי. יש לנו חיילים פצועים מ־7 באוקטובר שחוזרים לאט־לאט לגזרה, לעבוד. זה הבית שלנו, אין בית אחר".
למרות השקט שהוא מתאר על הקו הצהוב, 7 באוקטובר לא מרפה לרגע. הטראומה הפכה למצפן קיומי ובלתי מתפשר עבורו ועבור פקודיו: "7 באוקטובר עדיין נמצא בראש שלי בכל רגע ובכל פעולה. גם בגזרה, כשאני נכנס לקו הצהוב לפתוח ציר. לא משנה מה יקרה, אנחנו חושבים על זה, עושים תרגילים. מי ששוכח את 7 באוקטובר לא שייך למדינת ישראל".
התחושה הזו מלווה גם את היחס שלו לדרג הפיקודי: "כל הפיקוד השתנה. היום יש מפקדים חדשים מורעלים, עם סכין בין השיניים. מפקד האוגדה שלנו הוא אדם רציני. אנחנו כל הזמן מתרגלים ומתאמנים. יש לנו צבא חזק היום, מאה אחוז חזק יותר מאשר ב־6 באוקטובר. אנשים בקיבוצים, בשדרות וגם ברהט יכולים לישון בשקט. אנחנו מתקדמים, למדנו לקחים".
תוכניות לעתיד
לצד העבודה המבצעית, אשרף מקדיש את זמנו לשיקום המארג החברתי הרגיש בין הבדואים ליהודים בנגב. הוא רואה בשטח את מה שלעיתים התקשורת מפספסת: "הגיוס לגדוד הסיור הבדואי התחיל לעלות! הרבה יותר מאשר בעבר, וזה משמח אותי מאוד. בשבוע שעבר הלכתי לבית ספר בדואי לעודד את הצעירים להתגייס, ואמרתי להם: 'חבר'ה, אין לנו מדינה אחרת, זאת המדינה שלנו. אם לא תתגייסו לצבא, תמצאו את עצמכם בחוץ'. אני יודע שאנשים שהרציתי להם התגייסו".
מה אתה רואה ביציאות הנדירות שלך הביתה, לחברה האזרחית? חזרנו ל־6 באוקטובר מבחינת המצב החברתי בישראל?
"להפך - אני מרגיש שהחיבור הרבה יותר חזק משהיה. מגיעים אנשים מאופקים, מבאר שבע ומלהבים, ואני רואה אותם מתחברים עם אנשים ברהט ומדברים. הייתי עכשיו בחתונה של שכן ברהט, וראיתי המון חבר'ה יהודים. אני מקווה ומאמין שנחזור להיות ביחד, כי אין לנו ברירה".
אשרף מבקש להעביר מסר חד וברור לגבי האנשים ששומרים על הגבולות מהשוליים: "אני רוצה להגיד כמה מילים לגבי גדוד הסיור הבדואי - תתמכו בגדוד הזה. לכו לרהט ותעודדו אנשים להתגייס. זה הגדוד הכי טוב שראיתי בצה״ל. אנחנו חייבים שהוא יהיה גדוד של לוחמים, ובעזרת השם, בעוד שנה-שנתיים נהפוך מארבע פלוגות לחטיבה שלמה".
מה לדעתך יקרה כשניפגש בעוד שנה, כשימלאו ארבע שנים ל־7 באוקטובר?
"אתה תביא את הילדים שלך, אני את הילדים שלי - ושנינו נסתובב כאן בקיבוצים, נחגוג איתם את החגים. מה אתה אומר, קבענו?".
אולי זה היה ונשאר הבית
עדי רובינשטיין פגש את שחר והב מניר עוז, שניצל ב־7 באוקטובר אך איבד את אביו, ומאז מנסה לגשר בין החיים החדשים בצרפת לבין הקיבוץ
את שחר והב אני פוגש לפיצה לא רחוק מכיכר הבסטיליה בפריז. והב הוא ניצול הטבח מניר עוז, שבחר לספר את סיפורו כאן מעל דפי המגזין בימים ובשבועות שלאחר הטבח. הוא, אשתו ילידת צרפת ובנם נח הצליחו להינצל, בעוד אביו לא שרד. הפכנו חברים דרך הצילומים שלו - צילומים ששימשו לא אחת לשערי המגזין - ודרך הכתיבה שלו, שהפכה לחלק מסיפור המאורעות ב־7 באוקטובר.
מאז אותו שבוע המשפחה גרה בצרפת. תחילה התגוררו אצל הוריה של אשתו, ובהמשך עברו למשכנם החדש בפרוור סמוך לפריז. נח כבר שלוש שנים בבית ספר יסודי מקומי. "הוא כבר הסתגל לגמרי, יש לו חברה מוסלמית והוא עוד שואל לפעמים על ישראל", מספר שחר, שמקפיד לדבר עם בנו עברית.
אף שהם יכולים ללכת לצפות בפריז סן ז'רמן, הם עדיין עוקבים אחרי ליגת העל הישראלית. כשפריז זכתה השנה בליגת האלופות, הם יצאו עם ההמונים שחגגו ושרו שירי עידוד לקבוצה שממומנת בידי קטאר - אותה מדינה שמימנה עוד כמה דברים בשנים האחרונות.
בזמן שאמו של שחר החלה חיים חדשים בקריית גת, אשתו ובנו אינם מגיעים עוד לישראל, גם לא לביקורים, לפחות עד להודעה חדשה. שחר עצמו מקפיד להגיע כדי לבקר את אמו, את אחיו ואת הקהילה המשתקמת.
אנו ממשיכים לקרפ, ושחר אינו מסתיר את הגעגוע. הוא מתקשה להגדיר אם מדובר בגעגוע למה שהיה לפני האסון, או לישראל ולקהילה כפי שהן כעת, בעודן מלקקות את הפצעים. גם בפריז הרחוקה - עיר שיכולה לעיתים לנחם כפי ששום עיר בעולם אינה יודעת - הוא מרבה לשוחח עם החברים והחברות מהקיבוץ, שותפיו לתופת. הבדיחות השחורות כבר חזרו לקבוצת הווטסאפ, אך החיים עוד רחוקים מלשוב למסלולם.
חורף בפריז, שקיעות בקיבוץ
באחד מביקוריו האחרונים בארץ הגעתי לפגוש אותו בקיבוץ המשתקם. עבורו זה המקום הטוב בעולם, או לפחות היה כזה, והוא מרגיש בו לגמרי בבית, גם כשהבית כבר אינו כפי שהיה. לצד זאת, קשה לו לראות את משפחתו שבה לשם. מנגד, החיים בצרפת מציבים ניגודים חדים: הצרפתים יכולים להיות אנטיפתיים, החורף האירופי רחוק כל כך מהשקיעות של ניר עוז, ושחר הוא בכלל חקלאי, ואיפה יעסוק בחקלאות, במטרו? ובקיץ, הבריכה בניר עוז הרי היתה פתוחה.
החופשות באירופה והקרבה לסבא וסבתא הצרפתים מזכירות ללא הרף שישנו עולם שממשיך לנוע כסדרו, בעוד בישראל הזמן כמו קפא. את המלחמה הבלתי נגמרת מול האיראנים ראה שחר בטלוויזיה, והדליק סיגריה נוספת לאחר שהבין שכולם בסדר.
כעת עומדת בפניו השאלה אם להגיע לארץ כדי להצביע. מבחינתו אין מדובר רק בהחלטה הנוגעת לעתיד המדינה, אלא בהכרעה על חייו האישיים: אם יעלה על המטוס ויצביע יחד עם החברים שנשארו, תהיה בכך אמירה שמעבר לאקט דמוקרטי - הצהרה שאולי זה היה ונשאר הבית, גם אחרי שלוש שנים בפריז.
לא הספקנו להיפגש בביקורו האחרון בארץ מרוב אנשים שביקש לראות - כאלה שביקשו לוודא שאולי החיים כן שבו למסלולם, אף שהתשובה ידועה
לפני הפרידה אנחנו קובעים להיפגש בישראל בביקור הבא. בחגים האחרונים שחר ביקר בארץ והצטלם ליד הבריכה, אך לא הספקנו להיפגש מרוב אנשים שביקש לראות - כאלה שביקשו לוודא שאולי החיים כן שבו למסלולם, אף שאת התשובה כולם יודעים. שחר עולה על המטרו המוביל לפרוורים, בחזרה אל משפחתו ששרדה את הנורא מכל וממשיכה לחיות את מאורעות 7 באוקטובר בכל יום, גם במרחק אלפי קילומטרים.
