"אנחנו נחזור לבית שלנו בעוטף. זה חזק מאיתנו. לא ניתן למחבלים לנצח"

ב-6 באוקטובר יום לפני שהגורל הנחית את מהלומת השכול על משפחתה, נסעה מזי אילון בקיבוץ כפר עזה למשתלה במועצה האזורית מנשה. רכשה שם פקעות טריות של שתילים, ובשובה שתלה אותן בכניסה לבית בעוטף.

למחרת, כידוע, התהפך עליה העולם: טל, בעלה ואבי שלושת ילדיה, נהרג בטבח הנורא. מאז קמלו השתילים והשחירו, כמו רבים מבתי כפר עזה שחרבו, אבל באחד נותר, למרבה הפלא, משהו שצד את עיניה.

"ראיתי שתיל שנשאר בו חלק ירוק, חי, איזה עלה שבצבץ. החלטתי להילחם עליו. שתלתי אותו מחדש ובאתי לקיבוץ מדי פעם להשקות. ותראו אותו עכשיו, איזה יפה הוא, חי וקיים".

טל אילון ז"ל, שהיה מפקד כיתת הכוננות בקיבוץ, "הקפטן של הכפר", נפל ב־7 באוקטובר בקרב מול יותר מ־100 מחבלים שפשטו על שבילי המשק. נלחם בחירוף נפש בעוד כדורי המרצחים שורקים סביבו, עד שהוכרע ונדם.

חבריו לכיתת הכוננות, אלה ששרדו את התופת, סיפרו למזי על גבורתו. איך הציל את חייהם וחיסל מחבלים בשארית כוחותיו, גם כשכבר היה פצוע קשה. איך חילק הוראות ותפעל את חבריו, עד לרגע האחרון ממש. מזי אומרת שזה הבעל שהכירה ואהבה: "האיש הכי חזק בכפר עזה".

חלון שבור בדלת ההזזה

את האילונים פגשנו לראשונה בנובמבר 2012. טל ומזי התראיינו ביחד למוסף זה, על בחירתם לעבור ממרכז הארץ לעוטף. הימים היו ימי רקטות ואזעקות במבצע התורן שצה"ל ניהל אז מול חמאס ברצועת עזה, "עמוד ענן".

אחרי 7 באוקטובר חזרתי אל המשפחה, כשהפעם חסר בה אבא טל. הראיון עם מזי ושלושת ילדיהם התפרסם שבועיים אחרי השבת השחורה, כשעקבות הטראומה היו טריים מאוד.

בחצי השנה שחלפה המשכנו ללוות את מזי (48), גלי (16), רועי (15) ורותם (12). משפחה נחושה ומלוכדת שבחרה לחיות. מייד אחרי הטבח הם נדדו לקריית גת ולרשפון, עד שהתמקמו בקרוואן בקיבוץ שפיים. ושם, בבית הארעי, הם מנסים להסתגל לחיים החדשים, חווים מנעד גדול של עצב, געגוע, כאב - לצד רגעי צחוק מתפרץ ושמחה של משפחה "רגילה".

יותר מכל, הם אומרים, הם חולמים לחזור כבר הביתה, לקיבוץ בעוטף. "אף אחד לא יגרש אותי מהבית שלי", מדגישה מזי. "אנחנו חייבים לחזור הביתה. זה חזק ממני. אני לא יכולה לתת למחבלים לנצח אותי. התחושה הזאת, שהם הבריחו אותי משם... מי אתם בכלל? זאת האדמה שלי, הבית שלי!"

היא לוגמת מתה הצמחים שהכינה לנו במטבח צר המידות שבקרוואן, ואני שואל אם לא יפחיד אותה לחיות במרחב שעדיין מופצץ ברקטות.

"גם בשפיים מפחיד", היא עונה, "גם לצאת לכבישים זה מפחיד, איפה לא. לא יהיה שקט מוחלט ולא שלום, לא ייעלמו הדי הטילים והשיגורים מדי פעם, אבל נתמודד. אני יודעת שזה יהיה שונה ממה שידענו בעבר, ואני יודעת גם שרבים לא יחזרו.

"חדירת מחבלים, ככל הנראה, כבר לא תקרה. אז נחיה שם כמה חודשים, ואם נרגיש שלא נעים לנו אולי נעזוב. זה ישבור אותי, אבל יכול להיות שזאת ההחלטה שתתקבל. הילדים הם שיחליטו, אני לא יכולה לוותר על החלום".

מזי התעקשה לבקר עם הילדים בכפר עזה עוד במהלך השלושים למותו של טל. היה חשוב לה שיתמודדו עם הטראומה, יביטו לה בעיניים.

"עוד קודם יצאתי בוקר אחד לקיבוץ, לבדי. בדקתי את הבית שלנו, לוודא את מצבו, ואז לקחתי איתי את הילדים. נכנסנו עם ליווי צבאי לתוך הקיבוץ שלנו. הרכב של טל עמד בחניה, מחורר כולו מכדורים. הילדים צעקו 'וואו, זה האוטו של אבא', נגעו בו, נכנסו אליו. הם היו בהיי מטורף. רצו הביתה, נכנסו, הסתובבו. ובחוץ שמענו כל הזמן פיצוצים אדירים, מלחמה. עדיין ירו רקטות לעוטף".

הבת גלי ביקשה לגשת גם לביתה של סבתא ליאורה, אמו של טל, שבו שהתה באותה שבת שחורה. הבית עצמו נהרס לגמרי בטבח.

מזי: "אני שלמה מאוד עם הביקור הזה. מאז היינו שם עוד כמה וכמה פעמים. הילדים מאוד רוצים בזה. באחת הפעמים הגענו בבוקר שבת, אכלנו שם ג'חנון, הפעלנו מכונת כביסה, רועי אפילו הלך לישון".

לפני כמה שבועות מזי ורועי חזרו שוב לבית בכפר עזה. היינו איתם שם. בכניסה לקיבוץ, שממוקם כשני קילומטרים ממזרח לגבול הרצועה, עמד שומר שהתיר כניסה למשק רק בהצגה של תעודת זהות. את מזי הוא זיהה מייד.

בשבילים שוטטו מבקרים שהגיעו הנה מכל רחבי הארץ. הבומים לא נפסקים, ומזי מסבירה שמדובר בהפצצות צה"ל בעזה. בבית המשפחה הכל נותר שלם, למעט חלון שבור בדלת ההזזה שבמטבח. רועי מרגיש מייד בבית, מתיישב על הספה ומדליק טלוויזיה. "זה הבית האמיתי שלי", הוא מפטיר.
נשקיית הקיבוץ סמוכה מאוד לבית המשפחה. תמונה גדולה ובה נרצחי כיתת הכוננות מונחת שם, כעדות מצמררת. שכונת הצעירים, שנפגעה הכי קשה בטבח, הרוסה לגמרי.

כאמור, ראיינתי את מזי וטל במבצע עמוד ענן. בלילה, בביתם שבקיבוץ, קמתי מבועת מהדי פיצוץ של פצמ"ר. טל סינן לעברי בבוקר: "מה, אתה ילד?"

ב־7 באוקטובר שאלתי את מזי לשלומה ולשלום הילדים. "שבר גדול", ענתה בעצב, והסבירה שלא מוצאים את טל. למחרת סיפרה שנפל בקרב. דיווחה שהיא, רועי ורותם שהו באותה שבת בממ"ד בבית, ואילו גלי היתה אצל סבתא ליאורה.

"טל היה איש של חיים, שמחה, אושר והמון עשייה ונוכחות", היא נאנחת. "הוא כל הזמן איתנו. הוא היה איש קורע מצחוק, ממש. עד היום, כשאנחנו רואים תמונה שלו, ישר יש רצון לצחוק".
לפני 7 באוקטובר ידעת שיש בך כאלה כוחות ותעצומות נפש?

"לא הכרתי את זה על עצמי קודם. תמיד אמרתי לטל: 'אני אלך מהעולם הזה לפניך. אין סיכוי שאדע לנהל את כל החיים בלעדיך. לך יש את זה, אני חותכת לפניך'. מצד שני, אני גם אישה עם אמונה חזקה, למרות שאני לא דתייה.

"תמיד דמיינתי שאם טל יעזוב לפניי אני מתמוטטת. זה לא קרה. אני גאה מאוד בילדים שלי, בתפקוד שלהם, שלנו. נוצרה בינינו פתיחות מקסימה. הם משתפים אותי בכל, גם בעצב ובכאב. אני רואה אצלם גם שמחה".

בימים אלה הם נמצאים בטיול בארה"ב. טסו לחודש ימים. מזי מסבירה ש"פשוט היינו חייבים את זה". את פסח יציינו עם חברים במיאמי. טל יחסר לכולם מאוד. לדבריה, מלחיצה אותה העובדה שהיא והילדים אמורים לחזור יומיים לפני יום הזיכרון.

"אלוהים יודע איך עוברים את היום הזה. זאת פעם ראשונה שלי במגרש של השכול הלאומי. אין לי מושג מה עושים. מילדוּת יום הזיכרון היה קדוש אצלי. כל השירים הנוגים, הצלילים של התאריך הזה.

"טל ואני ביקרנו משפחות שכולות. הוא תמיד היה קונה במיוחד חולצה לבנה. עכשיו מפחיד אותי המפגש עם היום הזה מהצד האחר, של השכול. זה יום שמזקק את כל הרגשות שלי, ופתאום אני ממש שם. בימי הזיכרון האחרונים נשבר לי הלב. כל הקרע בעם, כל הבלגן סביב היום שתמיד נגע במקומות הכי טהורים של הקונצנזוס".

"היה מתח איפה נגור"

כמה שבועות לפני שיצאו לארה"ב ביקרנו את מזי והילדים בשכונת הקרוואנים שנבנתה בשפיים למפוני כפר עזה. קהילת הקיבוץ המאוחדת, שספגה עשרות נרצחים וחטופים, נוסף על שריפות הבתים והחורבן, מפוזרת כעת בין המלון בשפיים לשכונת הקרוואנים הסמוכה. מעטים חזרו לגור בכפר עזה.

אני פוגש את הבת גלי בכניסה לשכונה עם חברותיה. נערה יפה, מאירת פנים, עם חיוך כובש. היא מובילה אותנו ל"בית" המשפחה, קרוואן מספר 8. מזי עומדת ליד הדלת. "תראה איזו זולה יפה עשינו כאן", היא מצביעה.

בפנים שלושה חדרי שינה, סלון קטן עם ספות וטלוויזיה, ומטבח צר מידות. עד שעברו לקרוואן, מודה מזי, היו מתחים וכעסים. כעת כולם כבר הסתגלו.

"הכל בעצם נכפה עלינו. לא בחרנו שום דבר. בהתחלה היינו אצל אחותי בקריית גת, שם שלטה עצבות גדולה והיה ניתוק של הילדים מהחברים. אחר כך עברנו לבית ברשפון. זה היה בשבעה על טל, שאותה ישבנו בשפיים, עם הקהילה שלנו. הרגשנו מפוזרים ותלושים, וזה לא היה קל. לא היה לנו באמת מקום משלנו. היה מתח גדול איפה נגור, הכל היה מאוד לא ברור".

מזי: "הילדים לא שאלו אותי אף פעם 'אמא, איך אבא נהרג? איפה הכדור פגע בו?' לא היה לנו שום עיסוק בזה. יש פעמים שאני מרשה לעצמי להתפרק גם לידם. גם להם יש את רגעי הבכי, הפחד והכאב. אני מלמדת אותם שזה בסדר, מותר וחשוב"

היינו עם מזי גם בשבעה, באחד מהאוהלים הגדולים שהוקמו למשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהן ב־7 באוקטובר. המוני מנחמים פקדו אותה, ומזי הקפידה לקבל בחיוך כל חבר, מכר ובן משפחה. בשלב מסוים הגיעו החבר'ה של טל מהצבא והעלו זיכרונות משעשעים ממנו. מזי צחקה וקמה להעניק חיבוק לעוד חבר מ"חבורת מכמורת" שלהם.

כשנגמרה השבעה מזי התנגדה למגורים במלון בשפיים. "הציעו לי וילות באזור, אבל ויתרתי. גם על אחת בארסוף. אני לא צריכה את זה. מלכתחילה רציתי שהילדים יהיו מחוברים לחברים שלהם. שיהיה לנו בית פתוח, כמו בכפר עזה, שכל מי שרוצה יוכל לבוא מתי שהוא רוצה ולהרגיש בבית".
זה קרה כשעברו לבסוף לקרוואן, שאותו הציבו לצד קרוואנים אחרים בשפיים. "פתאום היה לנו בית. מהרגע שנכנסנו לשם מצבנו השתנה".

בחצי השנה שחלפה עברה מזי גם שינוי בעבודה. עד 7 באוקטובר היתה מנהלת הקהילה של קיבוץ מפלסים. אחרי האובדן הגדול הרגישה שהיא מתקשה למלא את התפקיד ברמה שהיא מצפה מעצמה.

"כבר לא הייתי מסוגלת לנהל קהילה אחרת. הייתי נתונה בשבר הפרטי שלי ובשבר הקהילתי בכפר עזה. קהילת מפלסים פונתה למלון בהרצליה, וזה היה קרוב אלי מבחינה גיאוגרפית, אבל הרגשתי שעקב הנסיבות החדשות זה כבר לא מתאים".

היא נשארה כמה ימים בבית, אבל הבטלה היתה קשה לה. עד מהרה גויסה למועצה האזורית שער הנגב, שבה היא עובדת בצוות האסטרטגי שמוביל את החזון למרחב בשנים הבאות. "העבודה שם ממלאה אותי בסיפוק ונותנת לי כוחות הלאה. הבעיה היחידה היא הנסיעות, כי לוקח לי שעות ארוכות להגיע לשער הנגב ולחזור בערב לשפיים. מאוד קשה לי להתרגל לפקקים המטורפים".
בכי בנסיעות הארוכות

גלי נכנסת אל הקרוואן. אני שואל אותה על געגועיה לאבא טל, והיא פורצת בבכי מר. "אני מתגעגעת אליו מאוד", גרונה נשנק. "אני מרגישה שחלק ממני כבר לא אותו הדבר. אבא שלי היה מתקשר אלי כל הזמן לשאול אם הכל בסדר אצלי, אמר לי מה לעשות, הכווין אותי, דאג לי. היינו מאוד קרובים. הקשר הזה חסר לי עכשיו מאוד. אמא תפסה את מקומו, והיא מקבלת עכשיו את ההחלטות בשביל כולנו. נמצאת למעננו בכל עניין.

"אני מרגישה שכל זה ביגר אותי מאוד, ושבית הספר כבר לא נכון לי. כולם שם חיים בשגרה, 30 ילדים לומדים חומרים בכיתה, כאילו כלום לא קרה. אצלי המצב שונה לגמרי. אני במקום אחר".
בשבת הארורה תפקדה גלי באומץ כ"קצינת המבצעים" של הקיבוץ. מבית סבתה ליאורה, בעודה רחוקה מאמה ומאחיה שהיו נצורים בממ"ד בביתם, כיוונה את לוחמי דובדבן לבתי תושבים, סיפקה מידע ומיקומים - והכל בקור רוח, תחת אש. "היו סביבי המון תגובות ורגעים מרגשים, גם עצובים. ברור שכל זה השפיע עלי", היא מוכנה לספר.

גלי: "אבא היה מתקשר אלי תמיד כדי לשאול אם הכל בסדר אצלי. היינו מאוד קרובים. אני מרגישה שכל העניין ביגר אותי מאוד, ושבית הספר כבר לא נכון לי. בכיתה כולם חיים בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אצלי המצב שונה לגמרי. אני במקום אחר"

מה את זוכרת מאותו היום?

"אני לא זוכרת את כל 34 השעות שהיינו בממ"ד. הרבה דברים פרחו מזיכרוני, אבל כשמדברים איתי, הרבה דברים צפים. אני לא חולמת בלילות על השבת ההיא, אין לי סיוטים, למזלי, אבל אני כן מזהה, למשל, שיש לי טריגר מרעשים חזקים. אני נבהלת יותר בקלות. אני גם פחות מחוברת. לפעמים, כשמדברים אלי, אני לא שמה לב. הראש שלי התבלגן. אני מרגישה שדברים השתנו בי".

הבן רועי נכנס עם כמה חברים חסונים שדולקים אחריו לחדרו. הוא נראה מלא חיים, מרבה להתלוצץ עם מזי בהומור משפחתי פנימי. מחפש בערימת הבגדים את הסווטשירט שלו. אחרי דקות ארוכות הוא מפציר באמו שתעזור לו.

"יש לי קשר מאוד טוב עם הילדים", מזי מסבירה. "אני נמצאת איתם בבית הרבה יותר מאשר לפני האסון".

יש רגעים של שבירה בבית?

"אם יש משהו אחד שאני נשברת ממנו - זה תפקיד עקרת הבית. אני מתה מזה. בגלל שהכל פה קטן, הרבה פעמים הכל מטונף, וזה מטריף אותי. אני כל הזמן מוצאת את עצמי מנקה ומנקה".
בקשי עזרה מהילדים.

"אני מבקשת, אבל הם למדו טריק - הם מנקים גרוע כל כך, עד שאני לא מבקשת מהם שוב".

יש תחושת בדידות?

"כן, אבל אין לי הרבה מצבים להרגיש אותה. אני כל כך עסוקה ועייפה. אני מרגישה שלפני החלטות גדולות טל נמצא איתי ועוזר לי להחליט. אני מדברת איתו ומקבלת תשובות. יום אחד יצאתי החוצה ואמרתי, 'טל, אני חייבת אותך! יש לי החלטות גדולות לקבל'. ואז קול שני בי אמר, 'טוב, מה את באמת מצפה שיקרה עכשיו?' אבל בדרך כלל אני מרגישה שטל איתי".

"אין כעס, יש ביקורת"

הערב יורד על הקרוואן. מזי מסדרת את הסלון הקטן. כל הילדים סביבה, והיא נרגעת. "הדאגה הכי גדולה שלי היא להם. אני לא מגבילה אותם, אבל צריכה לדעת כל הזמן שהם בסדר, בטוב. כשהם עוברים קושי - זה הכי קשה לי. חשוב לי מאוד לדעת שהם בטוחים ורגועים".

מזי מספרת שהימים הראשונים לשכול היו הקשים לה ביותר, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות.
"משש בבוקר, עוד לפני שהילדים התעוררו, הייתי בוכה את עצמי למוות. קוראת על טל דברים, רואה תמונות שלו ובוכה. לא הבנתי איך הגעתי בכלל למצב הזה. הייתי כמו רובוטריק שמרכיבים אותו מחדש. מול הילדים נכנסתי לתפקיד".

הקפדת לא להפגין לידם חולשה?

"הראיתי חולשה לידם, אבל בימים הראשונים תמיד אספתי את עצמי, אין לי מושג איך. אני תמיד צוחקת שיש לי מנגנוני הדחקה יוצאי דופן. כל מה שפרויד אמר וכתב - עובד עלי. ההתפרקות הטוטלית שלי היתה רק עם עצמי".

מזי: "אני נמצאת היום בבית הרבה יותר מאשר לפני האסון. אבל אם יש משהו ששובר אותי - זה התפקיד של עקרת הבית. מכיוון שהקרוואן קטן, הרבה פעמים הכל מטונף, וזה מטריף אותי. הילדים למדו טריק: הם מנקים גרוע, כדי שלא אבקש מהם עזרה שוב"

לבסוף קיבלה בחירה אמיצה: לחיות. לתפקד, לעבוד, לטייל, לצחוק ולהיות נוכחת. וגם להתגעגע, לבכות, להיות עצובה. המנעד הזה, שקיים אצלה, עבר גם לילדיה. אולי זו הסיבה שמתרוצץ בבית הרבה הומור, גם שחור.

"נוצרה בינינו פתיחות מאוד גדולה", מסבירה מזי. "עם הילדים יש לי שיחות שלא היו קודם. רותם ישן איתי בחדר. הוא מגלגל אותי מצחוק לפני השינה. ככה היה לי גם עם טל. היינו נקרעים מצחוק לפני שנרדמנו. באחד הימים רועי ישן איתי בחדר, והיתה לנו שיחה מאוד עמוקה. כך היה גם עם גלי. הילדים עטופים בהמון חברים וזה משמח אותי".

על הגעגוע אתם מדברים?

"אנחנו אומרים ביחד כמה אנחנו מתגעגעים לאבא. ברור שיש זמנים יותר קשים ומורכבים. טל היה איש מאוד חזק. גם אני כזאת. הוא היה מאוד דומיננטי ותוסס בחיים של כולנו. אחרי שאיבדנו אותו בחרנו לזכור אותו בצד החי שלו, לא בצד המת. יש לנו זיכרונות מאוד שמחים וטובים ממנו. הוא ממשיך ללוות אותנו כל רגע.

"הילדים לא שאלו אותי אף פעם, 'אמא, איך אבא נהרג? איפה הכדור פגע בו?' לא היה לנו שום עיסוק באיך זה קרה ואיפה מצאו אותו".

בפני מי, אם בכלל, את פורקת את רגשותייך?

"יש לי את זמן הנסיעות לשער הנגב. שם אני מרשה לעצמי, ונותנת לעצב לבוא. שם יש בכי. אני גם מגיעה לבדי לכפר עזה, מסתובבת במקום ומאפשרת לעצמי להתגעגע.

"יש פעמים שאני מתפרקת גם ליד הילדים. גם להם יש את רגעי הבכי, הפחד והכאב הגדול. אני מלמדת אותם שזה בסדר, שזה מותר וחשוב".

יש בכם גם כעס על הממשלה? על הצבא? על המחדל?

"זה לא כעס, זו ביקורת. לדעתי כולם בהנהגה צריכים ללכת. להגיד 'סליחה, טעינו' - וללכת. פשוט ללכת. צריך לבנות כאן הנהגה חדשה שראויה לעם הנפלא הזה. לעם שקם וגילה ערבות הדדית שאין דברים כאלה".

מזי: "אני מרגישה שלפני החלטות גדולות טל נמצא איתי ועוזר לי להחליט. אני מדברת איתו ומקבלת תשובות. יום אחד יצאתי החוצה ואמרתי, 'טל, אני חייבת אותך! יש לי החלטות לקבל'. ואז קול שני בי אמר, 'טוב, מה את באמת מצפה שיקרה עכשיו?'"

בקיץ הקרוב אמורה קהילת כפר עזה לעבור לקיבוץ רוחמה, בנגב הצפוני. מזי אומרת שהיא וילדיה יעברו לשם בוודאות. עוד תחנה במסע חזרה לבית בכפר עזה - מסע שאיש עדיין לא יודע מתי יסתיים.

"אני מרגישה שאין לנו, אלמנות 7 באוקטובר, הפריבילגיה להרגיש מנעד של רגשות שאלמנות אחרות מרגישות במצב רגיל של בעל שנפטר: שבעה בבית, זיכרונות בכל פינה. אצלנו הכל נלקח מאיתנו ביום אחד. מאז אנחנו במסע שונה, שיש בו המון רבדים, עליות, מורדות, תעצומות, הכל.

"ברגע הראשון שהודעתי לילדים שאבא איננו אמרתי להם את המשפט, 'אולי אבא לא נמצא איתנו פיזית, אבל קיבלנו אותו בכפול כוח בכל אחד מאיתנו'. זה מה שאנחנו מרגישים, ועם זה אנחנו חיים".

erannavon9@gmail.com