"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הרגע שבו עם ישראל עבר מילדות לעצמאות

הסתלקות משה בערבות מואב אינה עונש אלא שלב התפתחותי הכרחי: ניתוק חבל הטבור המנהיגותי מאפשר לעם לבנות זהות עצמאית בארצו, כשרוחו של משה והתורה שהנחיל ממשיכות ללוותו כמורשת נצח • מחשבות לפרשת "וזאת הברכה" ולסיום קריאת התורה

0השמעה
"שישו ושִׂמחו בשמחת התורה": גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר ששום אומה אחרת לא העמידה כמותו , נוצר באמצעות AI
"שישו ושִׂמחו בשמחת התורה": גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר ששום אומה אחרת לא העמידה כמותו | צילום: נוצר באמצעות AI

1

הגענו לסוף. סוף שהוא התחלה. משה מסיים שליחותו, ויהושע מתחיל. "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". הראשון עמד על ערש לידתו של העם, הובילו במדבר הגדול, סבל את משוגותיו ותלונותיו, עבר איתו משברים מורכבים וצפה בהתחלפות דור יוצאי מצרים בדור כובשי כנען בסופה. עכשיו הזמן להעביר את שרביט ההנהגה. משה חייב היה לפנות מקומו כמו אב היודע שנוכחותו בשלב הזה בחיי ילדיו, עלולה לפגוע בהתפתחותם. כדי שהעם יתקדם לשלב הבא בגיבוש אישיותו העצמאית, הוא חייב להתנתק מחבל הטבור של מולידו.

הפסיכואנליטיקאית היהודייה מרגרט מאהלר תיארה את התהליך שבו התינוק עובר מנפרדות פיזית ונפשית מלאה מהאֵם, לבניית זהות עצמית נפרדת וקבועה, באמצעות הצירוף "ספרציה-אינדיבידואציה". הפסיכואנליטיקאי פיטר בְּלוֹס (יהודי אף הוא) הרחיב את התיאוריה והחילה על תקופת ההתבגרות: כשם שהתינוק צריך להיפרד מהדימוי של האם בתוכו כדי להפוך לעצמאי, המתבגר נדרש להיפרד מדימויי ההורים המופנמים בו, כדי לבנות זהות בוגרת ועצמאית. כדי שהתהליך יצליח, מאהלר ובלוס הדגישו את החשיבות לתת בסיס בטוח שיאפשר את ההתרחקות והעצמאות, ובו בזמן ישאיר את ההורים נוכחים ומקבלים כשהמתבגר יזדקק להם. לכן חיוני שההורה לא ייטוש את המתבגר בזעם או בחרדה ובוודאי לא בחרם רגשי, כדי לא לחנוק את התפתחותו הבריאה.

ברכת הכהנים המסורתית בכותל המערבי // הקרן למורשת הכותל המערבי

2

נוכחות משה היתה מכריעה עבור העם הצעיר בתקופת המדבר. עכשיו, לנוכח הכניסה לארץ, היא עלולה לעכב את התפתחותו הלאומית והרוחנית. משה ימשיך ללוות את העם באמצעות התורה, כשם שההורים מלווים אותנו ברוחם כל חיינו. מתוך חמש לשונות הגאולה שנאמרו למשה במצרים, הגשים ארבע: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי אתכם לי לעם" במעמד הר סיני ומתן תורה. את השלב האחרון בתוכנית – "והבאתי אתכם אל הארץ" – יעשה ממשיכו. יש הבדל מהותי בין קיום במדבר או בגלות ("מדבר העמים"), לבין קיום ריבוני של עם בארצו. הבדל הדורש הנהגה שונה.

העולה מכל זה הוא שמשה נשאר בחוץ לארץ לא בגלל חטא מי מריבה (ההכאה בסלע במקום הדיבור איתו, או שלל הפרשנויות האחרות לחטא), אלא כי כך צריך להיות הסדר. הכעס של משה על העם באותו אירוע רק הבהיר את הפער שבין "איש האלוהים" לעם. על פני השטח התורה מתארת חטא, אולם בעומק המציאות מדובר בהתפתחות טבעית לשלב חדש, שבו אסור שמשה יהיה נוכח פיזית. בני ישראל צריכים להתפתח בארצם כמי השילוח הזורמים לאיטם. יעברו מאות שנים עד שיתגבשו לממלכה עם שלטון מרכזי וריבוני על מלוא מרחבי הארץ.

3

התבנית הכפולה מלווה את התורה מראשיתה: על פני השטח ישנן סיבות שונות לאירועים, אולם בעומק ההיסטוריה פועל זרם מעמקים אדיר הדוחף את המציאות לעבר השתלמותה. תורת משה מלמדת לקרוא את ההיסטוריה לפחות בשתי דרכים: רציונלית ורוחנית. בלשונו של הראי"ה קוק: הסתכלות סיבתית והסתכלות מוסרית.

ההסתכלות הסיבתית רואה חוקיות לוגית בעולם החומרי: סיבות גלויות למתרחש. במשך כ-2500 שנה, הפילוסופיה המערבית עסקה בלוגיקה של סיבה ומסובב, Nihil est sine ratione, דבר אינו קיים ללא היגיון. אך ביסודה מונחת מגבלה; ההיגיון אינו עונה על הכול. יש להשתחרר מ"המועקה הסיבתית", כפי שמכנה זאת הרב קוק, מההיגיון הלוגי של ההיסטוריה, ולהיכנס למרחב מטה-היסטורי שבו פועלת "ההבנה המוסרית", ומושלים חוקים עליונים יותר מההיגיון הפשוט. לפי התפיסה המוסרית, האירועים אינם שרשרת מקרית של "כך זה היה", אלא נודעת להם משמעות על-היסטורית של "כך ראוי היה להיות".

במשך כ-2500 שנה, הפילוסופיה המערבית עסקה בלוגיקה של סיבה ומסובב. אך ביסודה מונחת מגבלה; ההיגיון אינו עונה על הכול. יש להשתחרר מ"המועקה הסיבתית", כפי שמכנה זאת הרב קוק, מההיגיון הלוגי של ההיסטוריה, ולהיכנס למרחב מטה-היסטורי שבו פועלת "ההבנה המוסרית", ומושלים חוקים עליונים יותר מההיגיון הפשוט

על פני השטח האדם חוטא ואוכל מעץ הדעת; אולם בעומק: "זמן היה לאדם הראשון שיחטא" - כך היה צריך להיות - כדי שהדעת תוציא את האדם מגן העדן ותתחיל את ההיסטוריה האנושית (ראו בעיוננו לבראשית). על פני השטח האחים מוכרים את יוסף לעבדות; אולם בעומק המציאות, חלומות הנער על תהילה ומלכות מתחילים להתגשם דווקא אז.

4

משום כך, אומר רבי חיים בן עטר (המאה ה-18), "ונראה שנתכוון הכתוב לשֶבַח איש האלוקים, מה גדלו מעשיו". בסוף הפרשה הקודמת הוזכרה הגזרה שהוטלה על משה לא להיכנס לארץ. "ואם כן, יאמר האומר כי זה משה האיש טינא (תרעומת) היה בליבו על מיתתו" שנגרמה בגלל בני ישראל שמנעו אותו "מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה". אבל משה התעלה ובירך אותם: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". ו"ו החיבור בתחילה הפרשה מקשרת בין הגזרה לעוצמת הברכה. משה לא מחשב חשבונות אישיים.

רוב המנהיגים בהיסטוריה לא הכשירו יורשים, למעט שושלות משפחה. מבחינתם, אחריהם המבול. משה הוא בין היחידים שהכשירו עוד בחייהם יורש שאינו בן משפחתם. הוא סמך ידיו על יהושע לפני העם והאציל עליו את סמכויותיו. לא בכדי נקרא "איש האלוקים"; רק אדם מיוחד יכול "להניח את המפתחות" ולפנות מקומו למנהיג הבא, מתוך אחריות לעתיד עמו.

5

"וַיֹּאמַר: ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ – מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ". משה לא מתחיל ביציאת מצרים או קריעת הים, אלא בברית סיני, פסגת חייו, החיבור הנצחי בין העם לאלוהיו. התורה היא בבחינת "אש דת" עבורם ("למו"), וכך מתוארת: "אש שחורה על גבי אש לבנה". וזהירות רבה נדרשת עם המתנה הזאת, שכן אש עשויה לחמם ולהיטיב, אך גם לשרוף.

"אַף חֹבֵב עַמִּים, כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ, וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ". למרות שהאל מחבב את כל העמים, יש עם אחד שקדושיו נמצאים כביכול ביד ה', קרובים אליו. בראשית ספר דברים משה הרחיב: "בְּךָ בָּחַר... לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הבחירה אינה התנשאות או "עליונות יהודית"; ההפך: זו אחריות להפיץ בעולם את בשורת התורה והמוסר, משימה ששילמנו עליה מחירים כבדים.

לזה כיוון משה בדבריו: "וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ". ישראל שבכל הדורות "תֻּכּוּ", כלומר הוכו תמיד, "לְרַגְלֶךָ" – עליך, בשבילך. מדוע? "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" – כי הם נושאים את תורתך שדיברת אליהם. ורבי יצחק עראמה שחי בדור גירוש ספרד וחורבן הקהילות, כותב בהמיית רוחו: "'והם' – כלל אישי האומה הזאת הנבחרת – 'תוכו לרגלך', כלומר: בעטת בם ורמסת אותם ברגלך, ועם כל זה הוא (עם ישראל) סובל ו'יישא מדברותיך', ולא יסור מאומרו: 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב'; כלומר: יהודי, או שָׂרוף או צלוב". במאה השנים האחרונות לשהות היהודים בספרד, בפרעות הרבות הדהדה תמיד הקריאה "צלב או מוות", והיהודים הועמדו בפני הברירה להיטבל או למות. לא בכדי נקרא חיבורו על התורה "עקידת יצחק". שנתיים אחרי הגירוש, ב-1494, הוא נפטר בעיר נאפולי.

ובן דורו, דון יצחק אברבנאל, שיצא בראש הגולים, כתב ברוח דומה: "'כל קדושיו – בידך', רוצה לומר: הם בידיך, בקדושתם. ואע"פ שמקבלים מכות וצרות הרבה, הם תמיד דבקים בו יתברך, תוכים (מוכים) לרגליו כעבדים לרגלי אדוניהם. ועם כל זה, בתוקף המכות ההן, 'יישא מדברותיך: תורה ציווה לנו משה' – יאמר שהתורה תמיד לא תמוש מפיהם". ומה נאמר אנחנו, דור של גאולה שזכה למה שהקדושים האלה רק חלמו: לחיות בארצנו ובמדינת היהודים העצמאית?

6

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". מורשה היא ירושה. ועדיין, יש הבדל: ירושה ניתנת בכל מקרה לצאצאים מכוח זכותם הטבעית. לעומת זאת "מורשה" היא הציווי להעביר באופן אקטיבי לדורות הבאים את הירושה, אותו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר ששום אומה אחרת לא העמידה לצאצאיה כמותו. יש לנו חובה מוסרית ולאומית לשמור את המורשת, ללמוד ולהעמיק בה ולתרום לה משלנו, ואז להעבירה הלאה.

הרעיון דומה להבדל בין האמירה: "אני יהודי כי נולדתי כזה", לבין "אני יהודי כי אני בוחר להיות כזה" ופועל לממש את הבחירה. "מורשה" הוא גם שם בית הספר היסודי שאת מורשתו אני נושא תמיד, ושבו עשיתי את שש שנות לימודיי הראשונות, בשכונת ילדותי עמישב, שאליה התקבצו בקום המדינה אלפי שרידי חרב מגלויות שונות.

מורשה היא ירושה. ועדיין, יש הבדל: ירושה ניתנת בכל מקרה לצאצאים מכוח זכותם הטבעית. לעומת זאת מורשה היא הציווי להעביר באופן אקטיבי לדורות הבאים את הירושה. יש לנו חובה מוסרית ולאומית לשמור את המורשת, ללמוד ולהעמיק בה ולתרום לה משלנו, ואז להעבירה הלאה

7

ואז מגיעות ברכות השבטים, כל אחד כברכתו, ולבסוף הברכה הכללית לקראת כיבוש הארץ וירושתה: "...וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, וַיֹּאמֶר: הַשְׁמֵד!" וההבטחה: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין (=מעיין, המקור) יַעֲקֹב, אֶל (=על) אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ...". ברכת הבדידות דומה לברכת בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (ייסָפֵר)". זו הבטחה שחכמינו פירשו בכמה אופנים: בדידות מזרים, שלא יעזו להתקרב ולהתגרות בנו; מתוך כך, הרגשת ביטחון מלאה ללא פחד ומורא מאויבינו, ואפילו ויתור על עזרה מאחרים, כי ישראל יוכל לשכון לבטח לבדו. ברכת משה לא מסתיימת בעניינים אישיים אלא לאומיים - ניצחון על אויבינו: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'... וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". אלה גם מילותיו האחרונות של משה בנאומו.

8

התורה נחתמת בתיאור רב רושם של פרידת משה ומותו: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כׇּל הָאָרֶץ... זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה - הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". כאמור, "לא תעבור" לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא עד כאן משתרע תחום מנהיגותך, ומכאן ואילך תלווה את העם בספריו וברוחו.

שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מותו, נתונים במחלוקת חכמינו בתלמוד, מי כתבם: לדעת ר' יהודה – ויש אומרים, ר' נחמיה – כתב זאת יהושע בן-נון; ואילו לדעת ר' שמעון, משה כתבם בדֶמַע: "וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב... וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי... מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

מדוע לא נודע מקום קבורתו? ר' טוביהו ב"ר אליעזר (צפון יוון, סוף המאה ה-11 ותחילת ה-12) כותב בפירושו "לקח טוב": "כדי שלא יהו ישראל הולכים ומניחים (עוזבים) בית המקדש, ומזבחים ומקטרים שם (בקבר משה). וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם". בראש מאבקיו שם משה את המלחמה בסכנת עבודת האלילים. קברו של משה עלול היה להפוך אותנו חלילה לדת הקבר הקדוש. גם אם גופו איננו, דבריו ורעיונותיו חשובים יותר, ונשארים לעד.

9

גם הזוהר תוהה, מדוע נקבר משהו במקום שאינו הגון ומתאים לו ועונה: "דְּהָא אַנְתְּ, אִי לָא הֲוֵית קָבוּר לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא... לָא הֲווֹ יִשְׂרָאֵל נָפְקִין מִגָּלוּתָא", כלומר: "כי אתה, אם לא היית קבור מחוץ לארץ הקדושה... לא היו ישראל יוצאים מן הגלות". קבורת משה דווקא שם אינה עונש, אלא משימה לאומית ורוחנית. משה נותר בחוץ לארץ כדי להיות עם בני ישראל השרויים בגלות. הוא מקבל על עצמו את צער הגלות והשפלות למען עמו.

זהו יסוד קבלי שתפס תאוצה והתפרסם במחשבת ישראל במיוחד לאחר גירוש ספרד וההתעוררות לשוב לציון: קבורת משה בחו"ל היא מפתח לגאולת ישראל. הישארות משה מחוץ לארץ המובטחת מבטיחה שנשמתו תופיע במנהיגים שיפעלו בעומק הגלות להוציא את העם ממצרים של תקופתם. וכך, גם לאחר מותו, משה מעניק חיוניות לעם ולתורתו, ומוודא שבסופו של התהליך האיטי של גאולתנו, כל העם ייצא מגלויותיו וישוב הביתה. והדברים עמוקים ונוגעים לתהום השיתין של סוד קיומנו כעם בהיסטוריה.

10

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכׇל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל". ב"בראשית" פתחה התורה בדברה על בריאת העולם, וב"ישראל" סיימה, לאמור: זה עיקרו של הספר וגיבורו הראשי: העם המופלא הזה שיצא לחירות עולם למרות משעבדיו ומענָיו, שנחל תורה שהיא חוקת נצח, וכנגד חוקי הכליה והבלייה של ההיסטוריה שרד שני חורבנות וחזר ארצה בפעם השלישית (הראשונה אירעה שלושה ימים לאחר תום האבל על משה, בהובלת יהושע) לחדש ימיו כקדם. סבלנות דרושה לנו. ואמונה בנצח ישראל.

מילה אישית לסיום

הטור הנוכחי מסיים פרויקט בן שנה שבו הקדשתי את העמוד הזה במוסף השבת לעיסוק במעיינות הנצח של עמנו, במקום הפוליטיקה המיוזעת שבעקבה אנו כרוכים בששת ימי המעשה. אודה, שלאחר שנים רבות של כתיבה פוליטית, היה פה גם ממד של מחאה נגד עיוות הסדר הרוחני וסדר העדיפויות התרבותי שהתבלבל אצל רובנו. אנחנו עם עולם, ולכן מוכרחים לבחון את ההווה שלנו גם – ולא רק – בפריזמה של נצח לאור עמלם התורני, הספרותי והרוחני של הדורות שקדמו לנו ושאת מימיהם אנו שותים ומכוחם אנו מתחזקים לנוכח אתגרי התקופה וגם – לא נכחד - מתמלאים בתקווה לעתיד טוב יותר. תודה לעורכים שאפשרו ועודדו אותי להמשיך במלאכה הקשה הזאת (לאין שיעור קשה ומורכבת מכתיבת טור פוליטי). תודה לקוראים הרבים שטרחו וכתבו לי מדי שבת. ויהא הטור הזה נר זיכרון לשלדון אדלסון שייסד את העיתון ושאת זכרו אני נוצר. תודה לאל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר