שומר על הגדר: סיור בגבול עזה עם מפקד יחידת הגששים

"אני אומר לך, בכל חג של יהודים יש גשם, וזו ברכה. זה מה שאבא שלי לימד אותי". אשרף בחירי מחייך חיוך גדול וצחור ומביט במישורים מסביב. סביבנו אדמת הנגב המערבי מתערבלת לבוץ חרדל ירוק וחום לאחר הגשם. מולנו, שביל טשטוש מטושטש מהגשם, ומעליו מתנשאת באפור בהיר גדר מתכת גבוהה ואימתנית, מצוידת במיטב הטכנולוגיה הישראלית. זו הגדר שמפרידה בין ישראל לרצועת עזה.

כל הגזרות שקטות עד שהן מתחילות להרעיש. הגעתי לאוגדת עזה כדי לערוך סיור לאורך הגדר הרעה עם הרצועה. זה היה אמור להיות סיור שגרה שקט, שנועד להכיר את האדם שמאחורי ההגדרה - גשש, והבכיר שבהם, אחד מאלפי החיילים המאפשרים את שקט השגרה בעוטף עזה, ובישראל כולה. אבל לאקטואליה, כמו תמיד, היו תוכניות אחרות, ומצאנו את עצמנו במזג אוויר כמעט מבצעי. לאורך כל הסיור על הגדר דיבורו הקולח של בחירי עולה ואז דועך. מדי פעם הרכב המשוריין נעצר לכמה רגעים במקומות שלווים לחלוטין. העיניים החדות שלו סוקרות את המרחב, באינטימיות שמכירה כל רגב אדמה, כל מבנה מעבר לגדר, ואת סודות העננים שעוברים מעל. בכל עצירה קמטי הדאגה במצחו של בחירי הולכים ומעמיקים, כמו קוראים את סימני הסערה המתקרבת. כמה שעות לאחר מכן, בדרך הביתה, אני שומע בדל ידיעה על התפוצצות מטען בגדר. למזלנו המטען מתפוצץ מוקדם מדי והמחבלים נפגעים. ספק אם הייתי מתייחס לזה כאל משהו משמעותי אלמלא הסיור לאורך הגדר, והאמירה הכמעט אגבית של בחירי "כאן כל הזמן מתוח, כל הזמן יש עניינים, אבל אם לא קורה משהו נוראי בתקשורת לא מתייחסים לזה". ואכן, עד מהדורת חדשות הערב העניין נשכח כלא היה. אבל מעבר לגדר המשיכו ההכנות לחגים - בלוני תבערה ומטענים. אם יש דבר אחד שאתה לומד מסיור על גדר ההפרדה זה שעזה היא עיר ללא הפסקה.

רס"ב אשרף בחירי, בן 43, נשוי בשנית ואב ל־6, הוא מוותיקי ומבחירי הגששים המשרתים באוגדת עזה. "מה עושה גשש? הוא חתום על גזרה, מקטע של כמה קילומטרים מגדר המערכת. הגשש קם בבוקר מוקדם מאוד ובודק שאנשים לא חצו את הציר שעליו הוא מופקד, שלא הוטמנו מטענים, שהחקלאים והפועלים יכולים להיכנס לאזורים שליד הגדר בלי סכנה, ובסוף היום אנחנו עושים אותו הדבר, סוגרים את הציר, מוודאים ששום פועל לא נשאר ושהכל חוזר למקום".

"הגדר" היא למעשה שתי גדרות. האחת גובלת ברצועת עזה, אך בינה ובין ישראל יש כמה מאות מטרים של רצועת ביטחון חולית, ולאחריהן מתנוססת הגדר השנייה, גבוהה ומתולתלת, מצוידת במיטב הטכנולוגיה הישראלית והעולמית, עם דברים שנראה שאי אפשר לספר עליהם אלא דרך "פרסומים זרים", אך נאמר זאת כך - העתיד כבר עמוק בתוך ההווה. השאלה המתבקשת היא אם בעולם של שלל אמצעים טכנולוגיים מה בדיוק נשאר לגשש לעשות, האם זה תפקיד הולך ונעלם?

בחירי מחייך לתמימותי. "מפקד האוגדה טל חרמוני אמר את זה לאחרונה די ברור. עם כל התצפיות והטכנולוגיה עדיין אין תחליף לגשש. עדיין יש משמעות וחשיבות עצומה לראות בעיניים את הדברים. ואני אומר שיש דברים שמשתנים כל שנה. הטכנולוגיה של הגדר משתנה, הטכנולוגיה של המחבלים משתנה כל הזמן, וגם הטכנולוגיה של הגששים משתנה, ועדיין יש דברים ששום מצלמה לא יכולה לזהות והגשש יראה מייד. ידעת שלפני כמה שנים היו מחבלים שלמדו ללכת על ארבע כמו חיות, ניסו לרמות את המצלמות כדי לעבור את הגדר? בלי הגששים הם אולי היו מצליחים".

"אשרף, היתה תאונה..."

מסעו של בחירי להיות העיניים של המדינה בדרום התחיל לא רחוק מכאן. "נולדתי ליד קיבוץ מגן. גדלתי וחייתי באוטובוס ישן, כי לא היו לנו בתי קבע למשפחה. כשהייתי חולה כתינוק אבא שלי היה עולה על חמור להביא את הרופא מאופקים", צוחק בחירי.

כשהגיע זמנו להחליט אם הוא מתנדב לשירות צבאי, ניצבה בפני בחירי התלבטות: "יש אנשים שאבא שלהם לא מעודד אותם ללכת לצבא, ויש אנשים שרוצים ללכת לצבא אבל ההורים מפחדים ממה שיגידו עליהם. אבא שלי היה חייל של אריק שרון כשהוא היה אלוף פיקוד דרום, ושכראיתי את הבני דודים שלי מתגייסים, ושאלתי אותו מה כדאי, הוא אמר לי: 'אני לא מונע ממך להתגייס, תעשה מה שנכון בעיניך, אתה צריך לבחור בעצמך אם ללכת לצבא'. ואני חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שאם אני רוצה להרגיש חלק מהמדינה, אני חייב לשרת אותה ולהיות בצבא. ככה התגייסתי לגדס"ר בכרם שלום - גדוד שמורכב ממיעוטים, ובעיקר בדואים, שמכירים את הגזרה מצוין".

נועם הדברים והקול המחויך שבו בחירי אומר את דבריו מצליחים לתעתע היטב. מאחורי החיוכים מסתתרות תהפוכות וטרגדיות גדולות.

"ב־2005 הייתי בפעילות מבצעית בחאן יונס. 72 שעות של מבצע, לא יוצאים המהשטח. פתאום הרס"ר מתקשר למפקד שלי בשטח ואומר 'אני רוצה את אשרף מחוץ למבצע, עכשיו!'. התפלאתי, מה קרה שמוציאים אותי באמצע? אמרו לי שאני צריך לקבל אות חייל מצטיין של פיקוד דרום. אני יוצא מהשטח כולי חול ובוץ, הרס"ר מחכה לי מחוץ לגדר ושולח אותי להתקלח במהירות. על הדרך הוא לקח לי את הנשק והטלפון. באמצע המקלחת אני אומר לעצמי שמשהו פה לא מסתדר, למה לקחו לי את הנשק והטלפון?"

זה באמת משונה, וגם לקבל חייל מצטיין באמצע פעילות מבצעית.
"כן, אבל המג"ד שלי מזרז אותי, אומר לי 'יאללה אשרף, נוסעים'. הגענו לצומת משמר הנגב, והרס"ר לוקח שמאלה לכיוון רהט, במקום להמשיך ישר לבאר שבע. 'אנחנו צריכים לאסוף איזה תת־אלוף בדרך', הוא אומר לי, והם מעלים שני חיילים שישבו משני הצדדים שלי. אנחנו ממשיכים, ולפני צומת גורל יש פקק. הרס"ר שם את הצ'קלקה על האוטו ופתאום, לפני הצומת, אני רואה את אמא שלי עומדת בוכה ליד אמבולנס על הכביש. המג"ד הבין שכבר אי אפשר יותר, פתח את הדלת ואמר לי 'אשרף, היתה תאונה לילד הקטן שלך, והוא בתוך האמבולנס כאן'".

בן כמה הוא היה?
"שמונה חודשים, ואני לא מבין מה קורה. ואני שואל מה קרה לו? מה קרה לו? ואיפה אמא שלו? ומספרים לי שהילד נחנק ממשהו שאכל והרגיש לא טוב והחום שלו עלה, אז הזמינו אמבולנס דחוף ונסעו לקראתו, פגשו אותו באמצע הדרך. והרופא באמבולנס בדק את הילד ואמר הילד מת. אללה ירחמו".

אשרף עוצר את דיבורו לרגע, עיניו מתפקסות אי־שם במרחק. רחש המנוע של הרכב מתעצם ומתגבר כמנסה למחוק את הדברים. הרכב ממשיך להתקדם לאורך שביל הטשטוש.

"הדוקטור אמר לחובש שייצא החוצה ויגיד לאמא שלו שהילד מת, וכשאצלנו הבדואים אומרים 'הילד מת' מתחילים להשתגע. כשאשתי שמעה שהילד שלנו מת היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, לא האמינה, נתנה לעצמה מכה בראש, שם לצד הכביש, ועמדה שם המומה לגמרי, או שקפצה לכביש? אני לא יודע. בכל מקרה, הגיע רכב מצומת גורל והעיף אותה 30 מטר באוויר. ואומרים לי, 'אשרף, אשתך בבית החולים', ולא מספרים לי מה קרה לה. עד שהגעתי לבית החולים והרופא אמר לי שאשתי גם נהרגה, אללה ירחמה".

אני מתקשה להבין את מה שאני שומע, גדר המערכת מתגלגלת אל מול עינינו עקשנית, אפורה ושותקת.

"נשארתי לבד עם פתחי, הבן הבכור שלי. כשיש לך ילד שאתה צריך לטפל בו, אתה מרגיש את הכאב רק אחרי כמה שבועות", הוא אוסף את עצמו וממשיך. "רק אז הרגשתי מה זה לאבד אישה ולאבד ילד באותו הרגע. לקחתי חופש של שנתיים, חל"ת לטפל בפתחי, ולמזלי ההורים שלי עזרו לי לעבור את זה. עד היום הבן שלי קורא לסבתא שלו 'אמא'. אבל כל הזמן ידעתי שאני חייב לחזור לצבא. ואחרי שנתיים חזרתי לצבא וביקשתי העברה למערך הגששים, כדי שאוכל להיות יותר עם הילד ולגדל אותו. ככה הייתי איתו עד 2009, ואחרי מבצע עופרת יצוקה התחתנתי עם אישה מרהט, שם אנחנו גרים ומגדלים חמישה ילדים ביחד. היום פתחי בעצמו כבר בצבא", מתגאה בחירי בבנו הבכור.

הטיל שהתחיל מבצע

שביל הטשטוש ממשיך להתפתל, ממזרח השדות של יישובי עוטף עזה, בתי מגורים ומרכזי תרבות מוקפים בעצים שמקשים לראותם. אנו עולים על גבעה קטנה, וממערב נגלות לפנינו שורות מבנים בעזה. הם מפתיעים בקרבתם. בחירי מכיר היטב את הצד השני של הגדר: "אתה רואה את המבנים שם על הרכס? זה שייח' סעודי בנה כמתנה לכל הרס"רים של חמאס. בהמשך נגיע גם למגורי הקצינים שאותו שייח' בנה להם, ממש על הגבול עם ישראל". מישהו שלח להם מתנות קטנות.

אולי המתנה שלו היתה בעצם דרך מתוחכמת להגיד לאנשי החמאס שלא כדאי להם להיכנס למלחמה? - אני תוהה בקול. "הלוואי", אומר בחירי.

לכל אורך השיחה אני שם לך שהוא מציין כמעט את כל נקודות חייו ביחס למבצעי ישראל ברצועת עזה, אבל את "עמוד ענן" בחירי זוכר טוב מכולם. "ב־2010 ביקשתי לעבור לחטיבה הצפונית של עזה וב־2012 הייתי הגשש של גדס"ר גבעתי. באחד הימים גשש שהיה במוצב התקשר אלי ואמר לי אני לא מרגיש טוב, אני צריך שתחליף אותי היום. הלכתי לעשות סגירת ציר במקומו.

"זה היה יום שבת, ולפני שעלינו לרכב אמרתי ליהודה הנהג 'אל תפתח את המוזיקה ברכב, כי החובש שאיתנו דתי. הוא לא יגיד כלום, אבל לא נעים'. יהודה כיבד את זה, שמתי את חגורת הבטיחות שלי ויצאנו לדרך. ארבע דקות לאחר מכן קיבלנו טיל בכינון ישיר. למזלנו הטיל חלף בתוך האוטו ויצא מהצד השני והתפוצץ לידנו.

"מהפיצוץ התהפכתי, הראש שלי עף אל הרגליים של הנהג, והרגל שלי הסתבכה בחגורת הבטיחות. לקח לי דקה לחזור להכרה, ואני רואה את המנוע עולה באש. חלק מהראש של הנהג היה חשוף וחתיכת ברזל ננעצה בראשו. אני מסתכל לאחור ורואה שגם החובש תופס את העין שלו ביד, והלוחם מדמם כי כל היד השמאלית שלו מלאה רסיסים, והם לא מגיבים".

מה עושים במצב כזה?
"קודם כל בדקתי את הנהג, שנפגע הכי קשה. לא הצלחתי למצוא דופק. מייד אמרתי לחבר'ה שיירו כדי שהפלשתינים יידעו שאנחנו בחיים ולא יבואו לחטוף אותנו. רק כשאני מנסה לירות מהנשק שלי אני רואה שהקנה והידית לא נמצאים, הלכו כליל מפיצוץ הטיל. יצאתי מהרכב, לקחתי את המקלע שהיה מאחור והתחלתי לירות בחזרה. בינתיים הסמ"פ והמג"ד חברו אלי. צעקתי אליהם: תעזבו אותי, תצילו את הנהג! ואז אני רואה שהרופא בודק אותו ואומר אין מה לעשות, הוא מת - וכיסה אותו בשמיכה. האוזניים שלי מלאות בדם, אני לא שומע כלום, הרופא קושר לחובש את העין. פתאום אני רואה שהרגל של הנהג זזה מתחת לשמיכת הכסף. אמרתי לעצמי שיכול להיות שמההלם אני לא רואה נכון, אבל שוב אני רואה את הרגליים זזות. הרמתי את השמיכה, התחלתי לעשות לו החייאה ככה חזק, עד שפתאום יהודה ירק דם, הכנסתי את האצבעות לתוך גרון שלא יבלע את הלשון, ואני צועק 'דוקטור, הוא חי'".

בתגובה לטיל תקפו כוחות צה"ל את מקורות הירי ברצועה. באותו לילה נורו מאות רקטות מעזה. מבצע "עמוד ענן" התחיל למעשה מהטיל שפגע ברכב המשוריין שבו נסעו כבירי וצוות סגירת הציר.

"הגעתי לבית חולים כשאני לא מזהה את המפקדים שלי, פשוט לא רואה אותם. נכנסתי לניתוח מ־9 בערב עד 6 בבוקר. רק בצהריים התעוררתי ושאלתי מה עם הנהג, החובש והלוחם שהיו איתי. אמרו לי שהם נפצעו, אבל הם חיים. כשהייתי בבית החולים הצבא שלח יום־יום אנשים שבאו לבקר אותי.

המג"ד נתן לי טלפון ואמר לי: אשרף תנוח, אבל תענה רק לי, כי אני צריך אותך. כששחררו אותי מבית החולים אמרתי לאחי 'אין הביתה, אני רוצה לבקר את החיילים שנפצעו'. ואני מגיע ורואה את המשפחה של יהודה הנהג, והם מחבקים אותי כאלו חיבוקים. הרופא סיפר להם שהצלתי את החיים של הילד שלהם. שמו אותי בבסיס עורפי. אמרתי: אני לא נשאר כאן, אני רוצה לחזור לגזרה.

התקשרו לעופר וינטר. אמר לי 'אשרף, תישאר בבית החולים'. אמרתי לו, 'עופר, אני מכבד אותך, אבל אני לא נשאר פה עוד דקה אחת, אני חוזר דווקא לאיפה שנפצעתי, בדיוק שם אני רוצה להיות. השתכנע, חזרתי, ואחרי שנה קיבלתי קידום והפכתי להיות גשש החטיבה, אני אחראי על כל הגששים בחטיבה".

למה לא כל יום גשש

זו הזדמנות טובה להבין בעצם למה תפקיד הגשש מאויש רק בידי בדואים.
"כי רוב הבדואים לא באו מרמת אביב, הם באו מהשטח. כל חייל חדש שמגיע ליחידת הגששים עבר תקופה עם הכבשים בשטח, יש לו ניסיון בלקרוא את השטח ולא רק רק את המפה. יש לי המון חיילים מהפזורה שמתגייסים. אגב, בעבר היו גששים יוצאי אתיופיה. חוץ מזה, היום המצב של הבדואים בצבא שונה לגמרי, יש כבר בדואים בהרבה מאוד תפקידים צבאיים. בפיקוד העורף כבר יש חמש חיילות בדואיות, גם במשטרה יש לא מעט בדואים, והרבה שמתנדבים לשירות לאומי".

ואיך רואים ברהט את השירות שלך בצבא?
"בסביבה הקרובה מכבדים את בחירות החיים שלי. אגב, בחופש כשאני יוצא הביתה אני הולך מיוזמתי לבתי הספר ברהט ומשכנע את הצעירים להתגייס לצבא. בשנה האחרונה פחות, כי ראש העיר הנוכחי לא תומך בזה שבדואים ילכו לצבא. אני לא מבין איך זה יכול להיות שהוא ראש עיר בישראל. בתקופת ראש העיר טלאל אלקארנווי הייתי מביא קצינים ומג"דים לבתי הספר".

למה בעצם כל כך חשוב לך שהבדואים יתגייסו?
בחירי מופתע מהשאלה: "מה זאת אומרת? כאזרח ישראלי אני רוצה לקבל את הזכויות שלי. תמיד יש מה לשפר ולעשות יותר, אבל אנחנו מדינה טובה שדואגת לאזרחיה והם צריכים להתגייס, או לפחות צריכים לעשות שירות לאומי. אני מסביר לתלמידים שאני פוגש שאם אנחנו כבדואים רוצים להיות חלק מהמדינה, אנחנו צריכים להיות חלק מהכל, מהזכויות ומהחובות. המדינה שלנו ואנחנו צריכים לתמוך במדינה ולעשות את מה שצריך בשביל לשמור עליה. ואני גם רוצה שכמה שיותר צעירים יתגייסו לצה"ל, כי אחרת הם יילכו לנו לאיבוד, בטח במצב הנוכחי בחברה הערבית, עם עודף הנשק שמסתובב".

מחקר של אנשי מכון ריפמן בנגב, בליווי תא"ל (מיל') שלומי סנדרוסי, לשעבר קצין שלישות ראשי, וד"ר ענבל סיקורל הראה קשר ברור וחד־משמעי בין השירות הצבאי והשירות הלאומי לבין תחושת השייכות לחברה הישראלית של הבדואים המשרתים. בשנים האחרונות אחוזי השירות של הבדואים ירדו מעשרות אחוזים עד לאחוז אחד שמתגייס מכלל האוכלוסייה הבדואית. במקביל חלה ירידה משמעותית בזיקה ובתחושת השייכות של אנשי החברה הבדואית בחברה הישראלית.

איך חוזרים לשיעורי הגיוס הבדואי של העבר? אנשי המכון ממליצים להנגיש צו ראשון באופן אישי מבלי שהצעירים יידרשו ליצור קשר בעצמם, ובעיקר ליצור מנגנון של ליווי אישי לפני, בזמן ואחרי השירות. בין היתר, המשך פיתוח שכונות מגורים ייעודיות לחיילים משוחררים והתאמת מסלולי שירות מקצועיים נוספים לבדואים בתוך המערך הלוחם.

אני תוהה איך בחירי, שכל כך מחויב לגיוס ולצבא, רואה את נושא גיוס החרדים.

"קודם כל, שירתו איתי הרבה חרדים, אחלה חבר'ה! ואני רוצה לומר שההחלטות של הדרג המדיני זה לא העניין שלי. אבל כשאני רואה חרדי או בדואי על מדים, זה פשוט עושה לי את היום. בדואים צריכים להרגיש ולהיות חלק מהמדינה, ויש בארץ לא מעט בני מיעוטים שלא יודעים לקרוא ולכתוב עברית, הצבא דואג ללמד אותם עברית וגם מה זה אומר להיות חלק מהחברה הישראלית. אספר לך סיפור מצחיק למה זה חשוב להתגייס. כשהגעתי לבסיס בפעם הראשונה מישהו ביקש ממני להביא מים. הלכתי למטבח, לקחתי את הקנקן הראשון שראיתי והבאתי לחבר'ה. פתאום נכנס המשגיח והתחיל לצעוק עלי, בשרי חלבי, לא היה לי מושג מה זה ומה האיש הזה רוצה ממני, מאיפה אני יודע מה זה בשרי וחלבי וכשרות? היום תבוא אלי הביתה ותראה - יש לי בבית כיור בשרי וכיור חלבי, היום אני יודע".

קפה אחרון

הרכב ממשיך לנסוע לאורך שביל הטשטוש ואנו חולפים על פני מפעל קרוב לגדר, המעלה כמויות גדולות של עשן מצחין. "זה מפעל מיחזור", מסביר בחירי. העזתים מביאים לכאן את כל הזבל שלהם, קוברים אותו, ומהתסיסה הם מייצרים גז שבו הם משתמשים. אני חושב כיצד אפילו דבר כה טריוויאלי כמו מיחזור זבל מקבל משמעויות ביטחוניות מורכבות באזור הדמדומים שבין עזה לישראל.

רגע לפני שאנחנו מסיימים נסיעה של כמה שעות סיור על הגדר, אנו עוצרים לקפה במצפור אסף סיבוני, הקרוי על שמו של בן קיבוץ ניר עם הסמוך, שנהרג באסון המסוקים. כבירי שולף קנקן קפה בדואי מר, ואנו מביטים ביחד על רצועת עזה מצפון לדרום. הכל כל כך שלו ורך. כל כך יפה פה, אני מהרהר. בחירי לוגם מהקפה שלו. "זה שקט מטעה", אומר בעל הניסיון, "כמה שזה יפה עכשיו, הכל יכול להפוך בתוך שנייה אחת לגיהינום".

בדרך הביתה כבר מדווחים על התקהלות של עזתים ליד הגדר. בעוד זמן קצר ישובו לשמי העוטף גם בלוני התבערה. יש לי תחושה שבחירי ידע שזה הולך להגיע. יש משהו מרגיע בידיעה שהוא שם עכשיו.