קול מהדהד, מתפלל, בקע מחנות במרכז העיר ירושלים, הלך והתגלגל ברחוב יפו. עצרתי והקשבתי בעניין למוזיקה. חשתי שהיא נובעת מנשמה מיוחדת, עתיקת יומין. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את נרקיס. וכך היא גם פרצה לתודעה ב־2017: לא מתוך תוכנית ריאליטי, אלא מהחיים עצמם - גרושה טרייה, אם לשניים, שעברה תהפוכות בחייה וטעמה מהעולם החילוני והחרדי.
היום, כשהיא בת 45, החזות שלה עזת צבעים, עכשווית, עם מטפחת הבנויה לתלפיות על ראשה - ומשהו בה משדר חספוס עממי, על גבול הפרובוקטיבי. אני שואלת אותה אם הניגוד הזה, בין עתיק לחדש ובין עמוק למוחצן, הוא סוד הקסם שלה, או שמא סכסוך פנימי שהיא מנסה ליישב.
"זאת השאלה הכי מדהימה ששאלו אותי אי פעם", היא עונה וממשיכה בגילוי לב אופייני: "אני לא רואה את עצמי מבחוץ, אני חווה את זה. אני הקונפליקט המהלך הזה. יחד עם הפרסום הבנתי עד כמה המורכבות שלי היא אישיו. זה לא גימיק. אני לא עושה את זה בכוונה. נולדתי עם המון חשקים ועם סקרנות מטורפת לעולם הרוחני. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעסוק במוזיקה, כי באמת לא ידעתי מי אני, בגלל שיש בתוכי כל כך הרבה צבעים".
אנחנו נפגשות בביתה בבאר גנים. על דלת הבית שלט, "נרקיס". כך, בלי שם משפחתה - ראובן־נגר. לא הרחק ממנה גרים הוריה, משה ואביבית, העוגן היציב של חייה הסוערים.
היא נולדה באשקלון למשפחה ציונית־דתית, ובגיל 5 עברה לנצר חזני שבגוש קטיף. בהמשך התגייסה לצה"ל ושירתה כתומכת לחימה בגבעתי. אחרי הגירוש מגוש קטיף ושחרורה מהצבא, עזבה את הדת והלכה לחפש את עצמה בתל אביב, למדה משחק ועבדה על אלבום באנגלית.
ב־2008 החליטה לגנוז את האלבום ונסעה לחפש את עצמה בברזיל ובהודו. היא שבה ארצה היישר למדרשה בצפת, ושם החלה בתהליך חזרה בתשובה והתחרדות, שנים שבהן התנתקה מהקשבה למוזיקה ומעשיית מוזיקה. היא נישאה, ילדה שני בנים ועבדה כגננת - ובהמשך כמורה בבית ספר דתי. אחרי הגירושים ומכירת הבית המשותף, החליטה להמר על כל הקופה והשקיעה חצי מיליון שקלים, כל כספה, בהפקת אלבום בעברית, "בוא נדבר אמת". רב שהיתה מחוברת אליו באותם ימים התיר לה לשיר בפני גברים, וכך, בגיל 36, כבשה את הקהל הישראלי החילוני והדתי כאחד, עם רוק נשי רך, שירת נשמה ושירה אתנית, כשהיא מחברת בין המגזרים השונים ובין גזרי חייה.
הקריירה שלה המשיכה לנסוק, והיא הוציאה עוד שני אלבומים, "עולם חדש" ו"תשובה?", ומיני־אלבום, "פרדס". במלחמה הפך הסינגל "הבלדה למחכות" להמנון הלא רשמי של הנשים, האימהות ובנות הזוג, שממתינות לשובם של יקיריהן מהקרב. שיר שקשה במיוחד להקשיב לו בלי להסתכן בהמסת המסקרה על הריסים.
בקיץ האחרון שחררה שלושה שירים חדשים מתוך האלבום החדש שבדרך. "שעת רצון", "פרופסור של מילים" והשיר היפהפה "אל נורא עלילה", שיצא לקראת חגי תשרי ומחבר בין תפילת הנעילה למילים הפשוטות והדוקרות שלה: "כל פעם כשאני לא מקשיבה ללב / קונה עצות מגאונים, הם לא יודעים / זאת אני שמאבדת אותך / ורק אני שמשלמת מחיר".
בין תפילת נעילה למילים הפשוטות והדוקרות. "אל נורא עלילה"
בשיר את שרה "תפתח לי שער שאשוב אלי, אולי הלכתי קצת יותר מדי רחוק". לאן הלכת?
"ההליכה היא בלב. לקנות עצות מאחרים במקום להקשיב לקול הפנימי. וגם להתבלבל מהקולות הפנימיים שלי: מה הקול האמיתי ומה קול שנובע מפחד. וללכת רחוק ממנו", היא מצביעה כלפי מעלה. "אבל זה לא חדש. זה כל הזמן רצוא ושוב - אני מתקרבת, מתרחקת, חושבת שמצאתי, ואז הוא עוד פעם משחק איתי מחבואים".
לאיזו נרקיס את מחוברת יותר - לזו המאופרת על עקבים שקורעת את הבמה, או לנרקיס בנעלי בית ובפיג'מה?
"יותר קל לי להיות נרקיס על הבמה", היא מודה. "כי דווקא כשיש רגע הפוגה בבית עם הפיג'מה, את פוגשת את החיים, את מה שבאמת קורה לך מבפנים, וזה לא תמיד נעים. תמיד יותר כיף להיות עסוקה, לעבור מדבר לדבר ולהסיח את הדעת. בזמן האחרון אני יותר מקבלת את הימים שבהם אני יכולה לעצור לרגע, לשבת בבית בבגדים נוחים, ולא להרגיש שאני חייבת להוכיח משהו לעצמי או למישהו מבחוץ".
מה השתנה?
"עברה עלי שנה משמעותית. עברתי שינויים פנימיים וחיצוניים שהביאו אותי לנקודה של - לא אגיד שלמות, כי אנחנו תמיד מתפתחים - אבל מקום שבו אני מוכנה לשבת בשקט בתוך כל המורכבות. להיות מסוגלת לומר: 'זאת אני, ואני עושה כמיטב יכולתי'. וגם אם אני לא עושה את מה שהכי טוב - יאללה, בואו נתקדם".
וכשאת בורחת, לאן את בורחת? גונבה לאוזניי השמועה שלמסיבות טראנס.
"לא, לא הבנת. מסיבה זו לא בריחה", היא מבהירה. "אני אוהבת מוזיקת טראנס עוד מאז שהייתי חילונית. בשנתיים האחרונות, כנראה בעקבות 7 באוקטובר, חזרתי לבלות במסיבות טבע. כמה אפשר לשבת בבר? די, זה כבר משעמם. אז לוקחים ציוד ואוהל ויוצאים למסיבה של 15 שעות בדרום".
"בעבר חשבתי שאם הלב לא דופק על 200, אולי זאת לא אהבה מספיק גדולה. חשבתי שדרמה היא הוכחה לאהבה. אני עדיין רוצה אש, אבל היום אני רוצה אש שיש לה קרקע. וגם הבנתי משהו על גבולות: יש דברים שגם בשביל אהבה גדולה אני כבר לא מוכנה לשלם"
כדי להסתובב בחופשיות במסיבות הללו מבלי שיזהו אותה, היא עוטה פאה ארוכה ומשקפי שמש, הרחק מהמטפחת שמלווה אותה על הבמות וכבר הפכה לסמל מסחרי.
מנגינה פנימית אחרת. "הולכת איתך"
מה בדיוק עושים במסיבות טבע?
"מדברים, קוראים ספרים", היא צוחקת. "מה עושים? רוקדים! שם את לא צריכה להיות אף אחד, ואת פוגשת את הצבעים והגילים של כל עם ישראל. אין שפיטה על שום דבר. מוזיקת טראנס מחברת אותי רוחנית, לוקחת אותי למעלה".
מבחוץ, ריקודי טראנס נראים כדבר הכי גופני שיכול להיות.
"פעם, לפני שנים, הייתי באיזה דייט כושל", נרקיס נזכרת. "הבחור אמר לי 'עולם הריקוד יותר גבוה מעולם הניגון'. הוא התעקש. בדקתי והבנתי שהריקוד הוא קפיצה למעלה, לגובה. כשמסתכלים על זה מהצד, רואים שכולם רוצים להתחבר למשהו שהוא יותר גדול מהם, ולא יודעים איך. אנחנו באמת לא יודעים איך, אבל אנחנו לפחות מנסים".
רגילה לרכבת הרים
אל מסיבות הטבע היא יוצאת בחבורה עם אחיה, דודה ובן זוגה החדש, תמיר נחום (43), איש עסקים. הוא שלח לה הודעה באינסטגרם, החברות שלה ענו בשמה, ואז היא גילתה שיש להם תחביב משותף.
"גיליתי שתמיר מגיש את הפודקאסט הכי מצליח בארץ על עולם הטראנס, ואמרתי, יואו, איזה מגניב. הוא הופתע לשמוע שטראנס היא מוזיקה שאני שומעת, וזה מה שחיבר בינינו. הוא גבר־גבר, לא בדיוק האיש שחלמתי שאקים איתו בית - אבל טוב וכיף לנו", היא משתפת. "לפני כן חוויתי זוגיות לא טובה, כזו שיש בה הרבה אש ודרמות, אבל לא היתה שם קרקע".
מתי הבנת שהאש שורפת אותך במקום להאיר?
"אני אדם של אש. חיה את החיים עד הסוף באהבה, במוזיקה, בכל. ובמשך הרבה שנים באמת חשבתי שאם זאת אהבה גדולה, היא גם צריכה להרגיש גדולה כל הזמן. המון תשוקה, המון אש, עליות וירידות, ריבים, השלמות, געגועים. כאילו אם הלב לא דופק על 200, אולי זאת לא אהבה מספיק גדולה. היום אני מבינה שבאיזשהו מקום התרגלתי לדרמה וחשבתי שהיא הוכחה לאהבה. לא איבדתי את עצמי בתוך הקשר, אבל התרגלתי לרכבת ההרים הזאת. לקח לי זמן להבין שאני לא צריכה לבחור בין אהבה מטורפת לבין שקט. אני יכולה לאהוב בטירוף בלי שכל הבית יישרף.
"אני עדיין רוצה אש, ברור שאני רוצה. זאת אני. אבל היום אני רוצה אש שיש לה קרקע. וגם הבנתי משהו על גבולות: זה שאני אוהבת מישהו, לא נותן לאהבה פטור מהכל. יש דברים שגם בשביל אהבה גדולה אני כבר לא מוכנה לשלם, וגבולות זה דבר מהמם שנותן מרחב לחופש אמיתי".
אמרת על תמיר ש"הוא גבר־גבר, אבל לא בדיוק האיש שחלמתי שאקים איתו בית". זה ויתור על פנטזיית "בית המקדש הפרטי" לטובת שפיות ורוגע, או הגדרה אחרת של אהבה בגיל 45?
"אני לא מרגישה שוויתרתי על החלום, פשוט לקח לי זמן להבין שפרק ב' לא חייב להגיע עם כל ההצהרות הדרמטיות של 'מצאתי את החצי השני שלי ועכשיו מתחילים החיים'. החיים שלי כבר התחילו מזמן. אני בת 45, אמא, יש לי קריירה, בניתי חיים, עברתי דבר או שניים. גבר שמגיע לחיי בשלב הזה לא מגיע להציל אותי ולא להתחיל בשבילי את החיים. הוא מצטרף למסע שלי ואני מצטרפת לשלו, וביחד אנחנו אמורים להוסיף טוב לחיים זה של זה.
"ואני גם לא רוצה שזה יישמע כאילו אחרי קשר סוער אמרתי 'טוב, עכשיו אני רוצה גבר רגוע ומשעמם'. ממש לא. אני ותמיר שני משוגעים. אנחנו צוחקים המון, יוצאים למסיבות טבע, מדברים עסקים ורעיונות, עוברים חוויות מאוד עמוקות ביחד, מדברים על רוחניות ועל החיים. יש בינינו המון אש. תמיר מביא לחיים שלי יציבות ודאגה, וגם המון צבע, צחוק וחוויה. ובסוף זה מה שאני מסתכלת עליו היום. לא האם הוא מתאים לתמונה שהיתה לי בראש. וואלה, האמת היא שפשוט יותר טוב לי".
הוא מגיע מעולם חיי הלילה והעסקים, את אמא לשניים שמחברת בין שבת, מסיבות טראנס והופעות.
"על הנייר זה נשמע נורא דרמטי: אני דתייה והוא חילוני. במציאות, אנחנו מדברים אותה שפה בהרבה מאוד דברים. תמיר מגיע מעולם העסקים, וזה דווקא עולם שאני מאוד מתחברת אליו. גם בקריירה שלי אני כל הזמן פוגשת החלטות, מהלכים, אנשים וחיבורים, אז יש לנו הרבה שיחות על עסקים, רעיונות ומה אפשר לעשות ביחד. אני מאוד נהנית מהשיח הזה איתו.
"יש רגעים שבמבט מהצד ממש מרגשים אותי. למשל, תמיר הולך עם אבא שלי לבית הכנסת, ואני בעזרת נשים. יש בזה משהו שלא הייתי יכולה לכתוב לעצמי מראש כתסריט. תמיר נמצא בתהליך שלו עם השבת והאמונה, ואני מאוד נזהרת לא לקחת בעלות על התהליך הזה. אני לא 'מחזירה אותו בתשובה'. זאת הדרך שלו.
"אז אני לא מרגישה שאנחנו זוג של שני עולמות שמנסים לגשר על פער. להפך. אנחנו שני אנשים עם עולם מאוד צבעוני, שבמקרה הגיעו אליו ממקומות שונים. ואולי זה גם משהו שלמדתי על אהבה: לא תמיד האדם שמתאים לך מגיע באריזה שדמיינת. וזה לא ויתור, זה פשוט החיים מפתיעים. אני בעד הפתעות".
"הרשתות והקשר הישיר עם הקהל הם חלק מהעבודה שלי, אבל אני רוצה שיראו שם יותר מהטווח שלי. במשך שנים היתה איזושהי 'נרקיס' שחשבתי שאני צריכה להראות. היום בא לי פחות לשאול 'זה מתאים לדמות?' ולהראות שאישה היא לא רק דבר אחד"
באחת ממסיבות הטבע תמיר רצה לצלם את נרקיס רוקדת, וביקש ממנה להוריד את הפאה ולחבוש את המטפחת המזוהה עימה לכמה דקות. "רעדתי מפחד", היא נזכרת. "והיו אנשים שבאמת מייד זיהו".
על המעבר בין הזיעה והאבק של הריקודים לבין קדושת השבת היא מדלגת בקלילות: "אני תמיד בודקת מתי כניסת שבת וכמה זמן נסיעה צריך כדי לחזור מהדרום הביתה. ואז אני מגיעה ומדליקה נרות שבת. אני מתפללת על הבנים שלי, שאלוהים ישמור עליהם. אני מבקשת מאלוהים שכל מי שעצוב יהיה שמח, שכל מי שחולה יהיה בריא, שכל מי שלבד יהיה לו מישהו להיות איתו, ושכל מי שמחכה לפרי בטן - שתיפקד. ובסוף - שכל אחד יקבל את מה שהוא זקוק לו. שלא יהיה חסר לאף אחד כלום. מה אכפת לו? די, מספיק, הבנו את הקטע, מיצינו!
"שמעתי פעם חידוש מדהים מאיזה רב: הבורא יודע הכל, אבל דבר אחד הוא לא יודע - מה זה להתגעגע אליו. ואנחנו מתגעגעים אליו. הנשמה בסוף רוצה אותו ולא שום דבר אחר. יש בנו געגוע גדול שהוא יבוא כבר, ואז נרקוד טראנס בבית המקדש".
בטח עם הלוויים והכוהנים.
"כן! ושירת נשים, וכולם יחד בבלגן. כולנו נהיה שווים לפניו".
לקראת הימים הנוראים ויום כיפור, נרקיס לא נרתעת מלהביט בפספוסים שבדרך. המילים של "אל נורא עלילה" מהדהדות את הסיפור שלה: "חטאתי, פשעתי, סיפרתי שקרים / חייבת עוד סליחה לאנשים / נמאס לי לאבד אותך / בא לי שתמצא אותי".
"עשיתי מלא טעויות", היא מודה. "חיפשתי ז'אנרים מוזיקליים שלא נכונים לי, הלכתי עם אנשים שלא היה נכון ללכת איתם, והייתי בזוגיות לא מתאימה".
ו"רוקדים עם כוכבים"?
"אוי, זאת היתה טעות", היא צוחקת. "מה לי ולזה? חוץ מלרקוד טראנס אני לא יודעת לרקוד. עזבי, טעות".
את מי את עובדת? את אלוהים, את הקהל, את עצמך?
"יש לי שורה משיר חדש, שעוד לא יצא: 'את מי אני עובדת, אותך או את היצר הרע?' במקצוע הזה לפעמים זה מבלבל מאוד. מצד שני, אני מאמינה שאם את בתפקיד של משפיעה, אז יש בך את היצר הזה להיות על הבמה. לא יכול להיות שלא. זה בא ביחד. לכן העבודה הפנימית שלי היא לעמוד על הבמה כשכל הפנסים עלייך, ולהיות מסוגלת לומר 'אני כלום ושום דבר'. אין לי מושג איך שיר נולד, איך זה קורה. זה קסם, זה הרי משהו מטורף".
ממי את מבקשת מחילה?
"נראה לי שיש הרבה אנשים שמרגישים שלא הייתי מספיק בתשומת לב אליהם. זה נשמע קיטשי, אבל גם מעצמי אני מבקשת סליחה, ומאלוהים כמובן. זה קל להרגיש וואו על הבמה, אבל כשאת יורדת ממנה לחיים האמיתיים, את פתאום שוכחת את כל הכרת הטוב, ומתעצבנת מהפקקים ומהילדים. ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שמה שאני עושה זה חשוב".
"הייתי חייבת לעצור"
כשנרקיס שרה ב"אל נורא עלילה" את המילים "קונה עצות מגאונים / ורק אני שמשלמת מחיר", היא רומזת גם למשבר שעברה בעצמה. לא קל לה לדבר על התקופה הזאת. פתאום הצחוק השובבי לא מתגלגל, המילים לא נשלפות במהירות, ויש רגע של התכנסות והתלבטות איך ומה לומר. אבל דווקא מהמקום שבו היא נמצאת היום, חשוב לה לדבר על הרגע שבו קשר משמעותי בחייה הלך ותפס מקום גדול מדי.
במשך שנים ארוכות היתה בחייה של נרקיס דמות קרובה ומשמעותית, ששימשה עבורה כתובת בתקופות מורכבות ורגישות. עם השנים הגבולות הלכו והיטשטשו ופלשו לכל תחום בחייה.
"חשוב לי לדבר על זה גם בשביל נשים אחרות. לפעמים אנחנו חושבות שתלות או טשטוש גבולות יכולים לקרות רק למישהי חלשה, וזה פשוט לא נכון. זה יכול לקרות גם לאישה חזקה, עצמאית, מצליחה, שמנהלת חיים שלמים ומקבלת החלטות גדולות. זה לא קורה ביום אחד. הגבולות זזים לאט, ולפעמים רק אחרי שנים את מסתכלת אחורה ומבינה כמה כוח מסרת למישהו אחר. אם יש משהו שאני רוצה שנשים ייקחו מהסיפור שלי, זה לא לפחד לעצור ולשאול: האם הקול שאני שומעת עכשיו הוא באמת הקול שלי?
"הדמות הזאת עזרה לי מאוד בתחילת הדרך, ועד היום אני יודעת להגיד תודה על הדברים הטובים שקיבלתי ממנה. אבל בשלב מסוים הקשר תפס מקום גדול מדי בחיים שלי. הגבולות טושטשו, ואני אפשרתי למישהי אחרת להיות מעורבת בהחלטות ובמקומות שהיו צריכים להישאר שלי. לקח לי זמן להבין את זה. הרגע שבו הבנתי שאני חייבת לעצור היה כשהרגשתי שזה כבר משפיע גם על הקשר שלי עם ילדיי. שם ידעתי שאני צריכה לבחור בעצמי ובמשפחה שלי ולצאת מהקשר הזה. המשפחה שלי נשמה לרווחה כשזה קרה".
גם נרקיס עצמה נושמת היום לרווחה, אבל ההתנתקות היתה חלק מתקופה מטלטלת במיוחד בחייה. היא עברה תאונת דרכים: "תאונת שרשרת שבה אני הייתי הראשונה שספגה הכל. זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי מעורבת בתאונה. פיניתי את עצמי לבית החולים, עברתי בדיקות, ולשמחתי אני בסדר".
במקביל, אחותה הצעירה חלתה בלוקמיה ועוברת טיפולים מורכבים. "אנחנו משתדלים להיות איתה הרבה בבית החולים, ויש גם את הילדים שלה שצריכים תמיכה. הכוח שלנו הוא הביחד המשפחתי. אני מתפללת ומאמינה שהיא תצא מזה".
איך מחלת אחותך משפיעה עלייך? על היצירה שלך?
"כשמישהו כל כך קרוב אלייך חולה, הרבה מהדברים שאנחנו מסוגלים להשתגע מהם ביום־יום פתאום מקבלים פרופורציה אחרת. זה מפגיש אותי עם פחד, עם חוסר שליטה, עם תפילה ועם ההבנה שלא הכל בידיים שלנו. וזה גם גורם לי לחשוב אחרת על השליחות שלי. אני עולה על במה, ואני לא באמת יודעת מה כל אחת בקהל עוברת. מי מתמודדת עם מחלה בבית, מי עם ילד, מי עם זוגיות, ומי פשוט הגיעה אחרי יום שהיא בקושי הצליחה לעבור.
"מסיבה בטבע זו לא בריחה. אני אוהבת מוזיקת טראנס עוד מאז שהייתי חילונית. חזרתי לבלות שם, כי כמה אפשר לשבת בבר? אז לוקחים ציוד ואוהל ויוצאים למסיבה של 15 שעות בדרום. שם את לא צריכה להיות אף אחד ואין שפיטה על שום דבר"
"אני לא חושבת שאני באה ללמד אף אחת איך לחיות. ממש לא. אבל אם שיר שלי נותן למישהי שלוש דקות לנשום, לבכות, להתפלל, לשמוח או להרגיש שהיא לא לבד - זאת זכות ענקית בשבילי.
"אני לא יודעת עדיין להגיד בדיוק איך המחלה של אחותי נכנסת ליצירה שלי, אבל ברור לי שהיא נכנסת אלי. היא מרככת אותי, מעמיקה אותי ומזכירה לי שהחיים קורים עכשיו. לא אחרי שהקריירה תסתדר, לא אחרי השיר הבא ולא אחרי שאגיע לאיזה יעד. עכשיו".
"החיים קורים עכשיו, לא אחרי שאגיע ליעד הבא". "ישמור לי עליך"
מתה על טיקטוק
בתוך כל הזעזועים האלה בחרה נרקיס להתכנס פנימה. היא התרחקה לתקופה מהרשתות החברתיות וחזרה אל הפשטות - אל הגיטרה בסלון, אל הכתיבה ואל הקול שלה. דווקא מתוך התקופה הזאת נולד בה רצון מחודש ליצור מתוך חופש, בלי לבדוק כל הזמן מה אחרים חושבים שהיא צריכה להיות. היא חזרה לשיר באנגלית ויצאה לסבב הופעות בארה"ב, שכלל עד כה שש הופעות מול קהל יהודי וישראלי נלהב.
כאמנית שהרשתות הן צינור השיווק והקשר הישיר העיקרי שלה עם הקהל, איך מתגברים על הפחד המקצועי ש"אם את לא מעלה את לא קיימת"? מה גילית על עצמך כשהמסך שלך כבה לכמה חודשים?
"כן, נעלמתי מהרשת לתקופה ועשיתי איזשהו חשבון נפש, אבל אני ממש לא במקום שאומר שהרשתות רעות לי. להפך, אני נהנית מהן. אני מתה על טיקטוק. אני יכולה להיתקע שם על מוזיקה חדשה, יוצרים מכל העולם, אופנה, רעיונות, אנשים מצחיקים. יש שם עולם יצירתי מטורף. וזה גם חלק בלתי נפרד מהביזנס היום. אני אמנית, וברור לי שהסושיאל והקשר הישיר עם הקהל הם חלק מהעבודה שלי.
"מה שכן הבנתי, זה שאני רוצה שיראו שם יותר ממני באמת. האנשים הקרובים אלי מכירים את כל הטווח שלי - שיחות עומק ואמונה, צחוקים, קריזות, עצבים, הומור, מוזיקה, החיים עצמם. אני גם האישה ששרה שירים עמוקים ומדברת על אמונה, וגם זאת שקורעת מצחוק את האנשים שסביבה. שתיהן אני.
"אני חושבת שבמשך שנים היתה איזושהי 'נרקיס' שחשבתי שאני צריכה להראות. היום בא לי פחות לשאול 'האם זה מתאים לדמות של נרקיס?' ויותר פשוט להיות נרקיס. ואולי להראות שאישה לא חייבת להיות דבר אחד. היא יכולה להיות מאמינה ומצחיקה, חזקה ורגישה, אמא ואישה עם חלומות גדולים. אנחנו הרבה דברים בו בזמן".
לא מוסרת יותר את ההגה. "ממה אתה בורח"
הניתוק הממושך מהפיד נבע מתוך עומס של תגובות ורעשי רקע, או שהבנת שחלק מהקשרים והתלות הלא בריאה בדמות שהזכרת הוזנו ישירות מהעולם הווירטואלי הזה?
"אני לא חושבת שהרשת יצרה את התלות הזאת. זה היה קשר הרבה יותר עמוק ומורכב מאינסטגרם. אבל בדיעבד אני כן מבינה שהייתי בתקופה שבה נתתי להמון קולות מבחוץ להיכנס לי פנימה. גם מקצועית וגם אישית. וכשאת כל הזמן שומעת מה כולם חושבים ומה כולם אומרים לך שנכון לך, בשלב מסוים כבר קשה לשמוע את עצמך.
"זה אולי אחד השיעורים הכי חזקים שעברתי בשנים האחרונות. אני עדיין מתייעצת, אני מקשיבה, יש סביבי אנשים שאני מאוד מעריכה, אבל את ההגה אני לא מוסרת יותר. אני לא נותנת יותר לשום אדם לדעת בשבילי מה נכון לי. אני אומרת את זה בזהירות, כי גם לנשים חזקות זה יכול לקרות. אני אישה חזקה וזה קרה גם לי. ואם הסיפור שלי גורם למישהי לזהות משהו בחיים שלה קצת קודם, אז מבחינתי היה שווה לי לדבר על זה".
כשחוזרים לאינסטגרם אחרי שתיקה ארוכה, חוזרים אותה נרקיס או שהגבולות מול העוקבים השתנו? יש מחיר שאת כבר לא מוכנה לשלם שם?
"אני חושבת שאני חוזרת פשוט יותר אני. פעם הייתי חושבת הרבה יותר על מה אני מעלה. אם זה מתאים, איך זה נראה, מה יגידו, האם זה מספיק 'נרקיס'. היום בא לי לחשוב פחות. אני רוצה שהסושיאל יהיה יותר דומה לחיים שלי. יש ימים שאני עמוקה, יש ימים שאני בקריזה, יש ימים שאני מצחיקה, יש רגעים עם הילדים, עם הלהקה, עם האנשים שאני אוהבת. זה הכל אני.
"אני לא הולכת לפתוח את כל החיים שלי, יש דברים שהם קדושים לי ויישארו שלי. אבל במה שאני כן משתפת, בא לי פחות לנהל את הדמות ויותר פשוט להיות. בסוף אני לא רוצה שהקהל יחשוב שאני מושלמת. אני רוצה שאם כבר מסתכלים עלי, יראו אישה אמיתית שעוברת את החיים האלה כמו כולם - נופלת, קמה, אוהבת, מתעצבנת, מאמינה וממשיכה לחלום".
אני שואלת אותה איפה המקום של הילדים שלה בתוך כל זה. היא מתארת כמה מורכב לה לגדל את שני הבנים (12 ו־16), ועד כמה הוריה מסייעים לה ותומכים בה לאורך כל המהמורות והתהפוכות שבדרך. בעבר צילמה את הבנים בתוך קליפים שהוציאה, היום זה כבר לא קורה.
"אז הם היו מטושטשי מודעות, היום הם ממש לא בקטע. הם לא שומעים את השירים שלי ולא מחפשים את אבק הכוכבים. בן ה־16 שלי לא מוכן להעלות אותי לסטורי שלו באינסטגרם ומסתיר מידידות שלו שהוא הבן של נרקיס. את הקטן אני צריכה לשחד במתנות שוות כדי שיסכים להצטלם איתי. הם יודעים להגן על הפרטיות שלהם ולשמור על נפרדות מהעולם שלי. אם הם ירצו לשיר או להופיע איתי, אני הכי אפרגן להם בעולם".
בלי הפרשות חלה
כשאני מתעניינת מה המקורות הרוחניים שלה, מה ממלא אותה, לנרקיס יש רשימה: "שבת. קידוש. אבא שלי. אמא שלי. גדלתי בבית דתי, בית של מסורת אבל פתוח, עם מוזיקה וטלוויזיה בימי החול. גדלתי על טינה טרנר וג'ורג' מייקל.
"זה אולי יפתיע, אבל אני היום לא מחוברת לאיזשהו רב ספציפי. עוד לא מצאתי את שיעורי התורה שאני מתחברת אליהם. אולי זה בגלל כל הבלבול של היום, אנשים מתלהבים מרב מוכר, ובסוף מתגלים עליו דברים לא טובים. אני מפחדת להישען על מישהו שיתגלה כרע. גם כל הטרנד של הפרשות חלה, זה לא הז'אנר שלי. נשים שואלות אותי על זה, אבל וואלה, זה לא אני. אולי כי אני גם לא משהו בבישול ובאפייה".
אבל את לומדת טקסטים עם עצמך?
"אני פותחת ספרים. רבי נחמן, הבעל שם טוב - שאני מאוד מחוברת אליו. גם את הספרים של הרב יובל אשרוב, וגם קבלה וכדומה. מסקרן אותי כל מה שהוא קצת יותר עמוק וקצת יותר מתוק. אבל בגדול אני מעדיפה לנהוג ברכב שעות, לדבר עם אלוהים ולצרוח את חיי".
אז את כל הזמן צמאה?
"זה הבאסה, וזה היופי. הרעב הזה הוא מה שגורם לי לקום בכל בוקר מחדש ולהגיד יאללה, אולי היום הוא יתגלה אלי. אולי היום אני אעשה את הדבר הנכון. אולי היום יבוא השיר. מבחינתי, כל יום זו אופציה שיתפוצצו עלינו ניסים. ואז היום נגמר ואני מגלה שהכל אותו דבר", היא חוזרת להתלוצץ ושוב מרצינה: "אבל יש בי תמיד בכל יום אופטימיות חדשה".
מה עוד יש לך לומר להגנתך?
"אני באמת מרגישה שאני על דוכן הנאשמים. להיות אישה זה מורכב, להיות אני זה סופר־מורכב, ולהיות אישה דתייה בתוך כל זה - זה עוד יותר מורכב. כשיצאתי עם האלבום הראשון אמרתי בשיא התמימות את מה שהרב שלי אז אמר, כשהוא התיר לי לשיר בפני גברים, ופתאום נפתח בפניי עולם של ביקורות. גיליתי את החספוס של העולם הזה, והתחספסתי בעצמי. אישה דתייה היא לא פלקט. המטפחת שלי אומרת דבר אחד: 'אני רוצה להתקרב אליו'. לא תמיד מצליח לי, לא תמיד אני עושה את הדבר הנכון, אבל לפחות אני רוצה".
למי את מרגישה שאת חייבת דין וחשבון?
"לדתיים. לחילונים יש כבוד לעולם הדתי. כשראו מטפחת בתחילת הדרך בבמות הגדולות - קיבלתי המון כבוד. דווקא אצל הדתיים יש תבנית מסוימת. הנה, גם את דתייה ואת אומרת שאני פרובוקטיבית", היא נוזפת בי בחביבות. "נראה לי שאת צריכה לעשות על זה תשובה".
