הנזירים פיצחו את הסוד: בסוף המרוץ נגד השעון מסתתר האוצר

בספרו "עשו" מתאר מאיר שלו את אחד הרגעים היפים והחמקמקים בתהליך הכנת האוכל, רגע הקרוי נקודת המרציפן, או "פונטו דה מאזאפאן" במסורת יהודי ספרד. זוהי נקודת זמן מדויקת להפליא, קצרה כעפעוף העין, שבה סירופ הסוכר המתבשל בסיר מוכן לקבל לתוכו את השקדים הטחונים כדי ליצור יחד את המרציפן. רגע לפני כן עוד מוקדם מדי; רגע לאחר מכן כבר יהיה מאוחר.

אפשר להכביר במילים ובהסברים, אך בסופו של יום, כדי לקלוע אל הרגע המדויק הזה, נדרש ידע שנצבר לאורך זמן רב בידיים, בעיניים, בגוף, כדי להכריז בביטחון: עכשיו.

ובדומה לו, גם לכרם יש פונטו משלו. במשך חודשים ארוכים מבשילים האשכולות לאיטם. השמש עושה את שלה, הלילות הקרירים את שלהם, האדמה והמים משלימים את שחסר, ואז מגיע הרגע בו הבשילו התנאים לבציר. הרגע הזה מגיע בכרמים רבים בארץ בתקופה זו. כדי להגיע לרגע המדויק הזה, עוקבים הכורם והיינן המלווה אותו בדריכות ובעקביות אחר הענבים, טועמים, משקללים גורמים נוספים כטמפרטורה ולחות, רמת האלכוהול והחומציות ועוד.

הבציר הוא אכן פעולה חקלאית, אך הוא גם רגע של הכרעה, שנה שלמה שמתכנסת לנקודה אחת בזמן. החמצת אותו, איחרת לבצור - והענב יהיה באיכות שונה, וכך גם היין שניצור ממנו; הקדמת לבצור, וגם אז היין יהיה אחר. וברגע שתתקבל ההכרעה, ייפתח חלון זמנים צר, שבמסגרתו יש לבצור את הפרי בטרם יאבד מאיכותו, ולכך נדרש שפע של ידיים עובדות בזמן קצוב. וכך הופך הבציר מעניינו האישי של הכורם לאירוע של התגייסות חברתית וקהילתית.

בכל התרבויות שגידלו גפנים, הבציר מעולם לא היה רק עניין חקלאי. זו עונה שבה אנשים יוצאים יחד אל הכרם, בוצרים שעות ארוכות, נחים ואוכלים ביחד, וחווים לפרק זמן קצר אחווה זמנית שנוצרת סביב מטרה משותפת וברורה. לא אחת, בשל החשש המתמיד שהבציר לא יעלה יפה ועמל רב ירד לטמיון, נהגו ללוותו גם בשירה, בריקודים ובטקסים דתיים, להשכיח את החרדות ולהבטיח את ההשגחה האלוהית במעשה הפלאי הזה של הפיכת התירוש ליין.

חשבתי על כל אלה בביקור בכרמי מנזר לטרון, שבו מגדלים הנזירים גפנים כבר עשרות שנים כחלק מפרנסתם ומאורח החיים הסגפני שהם מצווים בו. בעונות הבציר, סיפר לי האב דניאל, עובדים זה לצד זה נזירי המקום, מתנדבים ישראלים יהודים וערבים, נוצרים ואפילו מוסלמים (למרות האיסור האסלאמי על שתיית יין), ובתקופות של שקט יחסי גם אורחים פלסטינים מעבר לקו הירוק. וכך נוצרות להן קבוצות עבודה הרמוניות, שקשה לדמיין מפגש שלהן בנסיבות אחרות, במציאות הישראלית שבה כמעט כל מפגש בין קבוצות שונות מתוח ונטען בשאלות של שייכות ואמון הדדי. בעונת הבציר המאומצת בכרם, השאלה מי אתה ומה תעשה לי מפנה את מקומה לשאלה פשוטה הרבה יותר: האם אתה מוכן לקחת מזמרה ולסייע לי לבצור?

ואין אנו כה מיוחדים בכך. בכל מקום שיש בו כרמים נוצרת אותה בעיית תזמון, המצריכה מספר גדול של ידיים עובדות בפרק זמן קצר וקצוב. בכרם משפחתי קטן בכפר סן ז'אן בדרום צרפת מתכנסים מדי שנה כשבעים חברים ומתנדבים המגיעים אליו מארצות שונות. המשפחה שבבעלותה הכרם מגדלת גפנים כבר שלושה דורות, אבל שרידי בית בד רומי הסמוכים לכרם מבהירים שלמקום היסטוריה ארוכה עד מאוד. גם שם, כמו בלטרון ובכרמים רבים בישראל ובעולם, לוח הזמנים החקלאי הוא זה שמוביל זרים גמורים לאותו מרחב ומעמידם יחד, כתף אל כתף, לסייע לבעלי הכרם.

בעונת הבציר המאומצת בכרם, השאלה מי אתה ומה תעשה לי מפנה את מקומה לשאלה פשוטה הרבה יותר: האם אתה מוכן לקחת מזמרה ולסייע לי לבצור?

אכן, יש משהו מרגש ואפילו מעורר תקווה בסולידריות הזמנית הזו, אך הכרם אינו מרחב ניטרלי, בוודאי לא באזורנו. אדמה במרחב הארץ-ישראלי קשורה תמיד בבעלות, בזיכרון, בהיסטוריה, ונטיעת הגפן היא הצהרה שקטה על שייכות ואופטימיות. שכן מי שנוטע כרם פועל מתוך ההנחה שהוא ובני משפחתו יזכו להיות כאן עוד שנים כדי ליהנות מפריו. הכרם הוא בעת ובעונה אחת מקום מפגש בין זרים ותביעת בעלות על הקרקע, והמתח הזה בין הכרם כמחבר לכרם כתביעה מעניין יותר מהגרסה הסכרינית של הכרם, של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

ובנקודה זו ראוי לחשוב על מושג הטרואר, שמגיע אלינו מתרבות היין הצרפתית, ופירושו השילוב של הגורמים השונים, כקרקע, אקלים, מים ועוד, המעניקים לענבים וליין הנוצר מהם את אופיים הייחודי. משום שמקום אינו רק הנתונים הפיזיים שלו, אלא מיוצר תמידית מהיחסים בין בני האדם החיים בו.

הידיים הבוצרות, המתח או ההרמוניה בין הבוצרים, כל אלה הם חלק מהטרואר, והיין שיימזג בסופו של יום לכוס יישא בתוכו משהו מהאנשים שהמקום הצליח, ולו לזמן קצר, להפגיש. הבציר אינו פותר שום סכסוך, והשיתוף הזמני בין הבוצרים אינו יכול למחוק גבולות או זהויות, אך הוא יכול, לזמן מוגבל וצנוע, ליצור קשר ותלות בין אנשים שבדרך כלל אינם נפגשים. בתוך מציאות רוויית שסעים נוצר כאן, ולו לזמן קצר, מרחב שבו הקיום המשותף אינו נותר כהצהרה בלבד, אלא פשוט קורה, בעבודת כפיים משותפת.

כשהשמש עולה על הבוצרים והסלים מתמלאים באשכולות, הזהויות האחרות נדחקות לרגע הצדה. היין שיווצר בעוד חודשים או שנים יישא בתוכו, הרבה מעבר למינרלים, איכות הקרקע, שעות שמש, משרעי טמפרטורה וחוכמת הכורם. גם את אותה שותפות רגעית, דחוסה ומזיעה, של אנשים שלמדו לנשום ולעבוד באותו מרחב, ולו לכמה שעות בבוקר אחד בשלהי אוגוסט.

והנה שבנו לאותה נקודת מרציפן חמקמקה, כי כשם שהסוכר והשקדים זקוקים לרגע הבלתי ניתן למדידה שבו הם מתמסרים זה לזה והופכים לחומר חדש, כך גם הכרם והאנשים החולקים אותו. הפונטו של הבציר אינו תלוי רק בכימיה של הפרי או של מזג האוויר, אלא נוצר במפגש שבין ההכרעה הפנימית של הכורם לנכונותן של עשרות ידיים עובדות לעמול יחד עימו למענה.

זהו רגע שביר, לרובנו נסתר מעין, שבו הטבע והתרבות, המקומי והזר, ההיסטוריה של המקום והתקוות לעתידו, נלכדים כולם בעינב אחד. מהפונטו המדויק של הבציר תיווצר לימים שלמות נוזלית מבוקבקת, שהיא תוצר של אלפי שנות ידע אנושי, טכנולוגיה וסולידריות אנושית, זמנית ככל שתהיה.