העולם הסודי של הנזירים בישראל

תחנה ראשונה: מנזר השתקנים, לטרון

בפתח מנזר השתקנים עומד נזיר לבוש בחליפת נזירים חומה. הוא פותח את דלתות הענק עם החלונות הצבעוניים ונותן לנו לפסוע לתוך עולמם של עשרות אנשים שבחרו בחיים שונים בתכלית מאלה שמתקיימים מולם. מנזר לטרון, שבלטינית פירושו "הגנב הטוב", הוא המנזר היחיד בארץ השייך למסדר הטראפיסטי, ומכאן העניין הרב בו. את פנינו מקבל האב פול בן ה־86, שמפר את השתיקה הקבועה הנהוגה במנזר זה. הוא היה אחראי על המנזר במשך 38 שנים, וכעת, כשהוא בפנסיה, החליף אותו אב המנזר הנוכחי - רנה.

"הוריי הביאו אותי לכאן בגיל 12 לאחר שברחו מהמלחמה בלבנון", הוא מספר, "הם רצו שאלמד, ולא היו בתי ספר במקום שבו גרנו. במשך שלושה חודשים בכיתי את כל הדמעות שהיו לי במאגר, בגלל שהרגשתי שנותרתי ללא הורים ואחים, ואפילו את השפה לא הכרתי. בהמשך הייתי חמש שנים בצרפת כדי ללמוד להיות מורה, נעשיתי כומר וחזרתי לכאן. מאז אני בגן עדן".

פול העביר במנזר את רוב חייו, 74 שנים, מלבד התקופה שבה שהה בצרפת. "הנזירים לא משתנים,  אף שהעולם שסובב אותנו משתנה", הוא מסביר בחיוך, "אנחנו חיים כך כבר 800 שנה. בתקופה שבה שלטו הטורקים היה קשה, היו הרבה עניים והנזירים נתנו פרנסה למקומיים. בהתחלה התפרנסנו מגידול חיטה, שעורה וחומוס, ואז ראינו שרק הכרם והזיתים רווחיים, ושינינו את המיקוד בהתאם".

מה הנזירים עושים במהלך היום?

"יש לנו שבע שעות תפילה ביום, אבל אסור לנו לחיות מתרומות, ולכן אנחנו חייבים להתפרנס מהעבודה שלנו, כשכל מנזר בוחר לעצמו מקור פרנסה. כשיש לנו עודף, אנחנו מחלקים כסף לעניים. לדוגמה, לקחנו על עצמנו לתת פרנסה לעניים מעזה, והיום אנחנו מעבירים כל חודש 120 דולר ל־86 משפחות ברצועה. נכון לעכשיו יש לנו 500 דונם של כרמים עם 27 זנים שונים של ענבי יין מצרפת ואלפי עצי זית. בזיתים העבודה קשה יותר, ומגיעות לכאן נשים פלשתיניות לעבוד במסיק. בשנה עברה ייצרנו 23 אלף ליטרים של שמן זית, שאנחנו מוכרים, וכמובן שגם הנזירים עצמם עובדים בכרם". 

לרוב הנזירים אין סמארטפון, ופול מספר כי רק נזירים שיש להם אחריות מחזיקים במכשיר, כמובן ללא אינטרנט. "אנחנו חיים בעולם שמשתמש בסמארטפונים, ואם לא יהיו לנו אותם לא נוכל לחיות עם העולם שסביבנו", מסביר פול, שמוסיף כי "בגיל 21 מתחילים הנזירים הצעירים שבע שנות לימודים, כך שבגיל 27, אם הם מרוצים מהחיים והמבוגרים מרוצים מהם, הם יכולים להפוך לנזירים לשארית חייהם". 

מנין הנזירים מגיעים לכאן?

"כולנו באים מרחוק. מצרפת, מבלגיה, מאמריקה ומברזיל. יש רק נזיר אחד מישראל. האנשים שמגיעים לכאן שמעו על המקום, אבל כשהגיעו האזור מצא חן בעיניהם. בכל זאת, מדובר בארץ הקודש, שרבים באים לבקר בה, ואנחנו גם נמצאים בדרך לירושלים".

האב פול // צילום: אורן בן חקון

למה המקום נקרא מנזר השתקנים?

"כי אם כולם ידברו כאן יהיה בלאגן". במנזר יש מקום ל־30 נזירים והוא נחשב לקטן. יש בו ארבעה חדרים קטנים, שאליהם יכולים להיכנס שני נזירים, לשוחח בקצרה ולצאת. בנוסף, לנזירים החיים במקום יש שפת סימנים הכוללת 700 מילים ונהוגה כבר משנת 1200. פול מספר כי "בזמן הארוחה אנחנו לא מדברים. יש נזיר שמשרת בחדר האוכל בתורנות, ואם חסר לי לחם לא אגיד לו 'תביא לי לחם' אלא אעשה לו את הסימן. כל מי שמגיע לומד את שפת הסימנים, ואני יכול לשבת שעתיים בלי לשמוע כלום, להתפלל, לקרוא ולעשות מדיטציה. אני עושה חמש או שש שעות מדיטציה ביום, כשגם זמן האוכל והמנוחה הוא זמן מצוין להתאחד עם אלוהים".

 

התזונה של יושבי המקום מעניינת מאוד. הם מכינים את האוכל בעצמם ולא אוכלים בשר כלל, אלא אוכל צמחוני שעיקרו ירקות ופירות, ולעיתים גם מעט דגים. "אני אוכל הרבה תפוחים וענבים בעונה", אומר פול בחיוך.

כדי להגיע לכנסייה שבמנזר צריך לטפס במדרגות רבות, והאב פול, למרות גילו, עושה זאת בקלילות. אם גם לכם סיפרו שהכניסה לכנסיות נמוכה כדי שהנכנסים ישתחוו לצלב, מתברר שמדובר באגדה. תקרת הכנסייה מגיעה לגובה של 17 מטרים, והיא בנויה מאבן ירושלמית מבפנים. בכניסה לכנסייה ניתן לראות את העמוד שנפגע במלחמה בשנת 1948. "תיקנו את ההריסות", אומר פול, "והפסל של מרים שניצב כאן עשוי משיש בהזמנה מיוחדת מרומא, ושוקל שני טון  וחצי. הבאנו את הפסל בשנת 1954, באותו זמן לא היתה גישה לנמל יפו, ולכן הבאנו אותו דרך ביירות. אני בעצמי נסעתי במיוחד לביירות כדי להביא כבל פלדה מיוחד כדי להרים את הפסל". 

פול מספר כי את עבודות הקישוט במקום עשו הנזירים עצמם, כולל הוויטראז'ים הצבעוניים והייחודיים. בכל התפילות הם שרים, כשהעוגב הגדול שעומד מימין מלווה אותם בנגינה. התפילה המרכזית מתקיימת כל יום בשעה 12 וחצי. 

סיורים במנזר לטרון מתקיימים מדי שבת בשעה 10 וחצי, במקום מוצג סרט שבו ניתן לראות איך חיים הנזירים וניתן להתרשם גם מהכרמים וממטעי הזיתים.

בשביל הבנים

ממנזר לטרון המשכנו לנסוע דקות אחדות  לכרם ברק שבמושב בקוע. היקב מציע בראנץ' שישי מקומי וכשר, הכולל מזנון חלבי עם פשטידות, שקשוקה, לחמים וכמובן יין שנעשה במקום, הנמצא בתוך נופים מרהיבים, ויש לו קסם אמיתי. 

"התחלנו לייצר יין במקרה", אומר לנו הבעלים, יוסי רוזנברג. "אשתי ואני חיפשנו תחביב זוגי - וזה קפץ. אחרי כמה שנים החלטנו להפוך את התחביב למקצוע, וב־2012 נטענו את הכרמים והחלטנו לעשות יין. כמה שנים מאוחר יותר, ב־2017, התחלנו עם הבראנצ'ים בשישי". 

כרם ברק // צילום: אורן בן חקון

על הבקבוקים שמייצר יוסי יש ציורים מיוחדים, שגם נמצאים כקומיקס על הקירות. "קראנו למקום על שם ברק, הבן בכור שלנו, שהיה צריך להיות היום בן 27 וחצי ונפטר לפני עשר שנים ממחלה. הוא היה צייר וקריקטוריסט ולמד בתלמה ילין. גם הלוגו שלנו וגם הדמויות שנמצאות על בקבוקי היין לקוחים מקומיקס שהוא צייר", מספר רוזנברג. "הטראומה שקרתה לנו נתנה בעיטה לפנים, מקרה כזה מלמד אותך מה נכון ומה חשוב בחיים".

עכשיו המשפחה גרה ברמת גן, אך כשהגיעו למקום שבו נמצא היקב, קיננה בראשם המחשבה לעבור לגור כאן, וזה עוד יכול לקרות. "אנחנו תיירנים, לא ייננים ולא גבנים", מבהיר רוזנברג, "למרות שאנחנו עושים פה רוזה, קברנה סוביניון וקריניאן. הסלוגן שלנו ממש מתקיים פה כדרך חיים - 'כרם ברק נועד כדי למבסט אנשים'. מבחינתי, מדובר באהבת האדם והאדמה".

למטה יהודה יש שטחים נרחבים. במרחק כמה דקות מכרם ברק משתרע כביש 38, שבפנייה ממנו נמצא קיבוץ צרעה. בסוף הקיבוץ נמצא יקב מוני, שממוקם בסמוך למנזר דיר ראפאת. 

מחוץ ליקב מתגלה מרפסת מרשימה שצופה אל ההרים הירוקים־חומים של האזור ומספקת מקום קסום באמת. 

היקב שייך למשפחת ערטול מהכפר מרר שבצפון. בתוך היקב אנו פוגשים בשקיב, שעבד במקום עוד כשהיה ילד, לפני שהיקב קיבל תעודת כשרות ונמנעה ממנו הכניסה לאזור היינות. "כשהייתי קטן הייתי עובד עם אבא בחביות היין", הוא אומר, "העבודה הזו חסרה לי קצת היום, אבל התרגלנו. סבא שלי חקלאי, ובשנות ה־80 הוא חכר את האדמות כאן מהמנזר. אז היו פה כמה דונמים של זיתים והוא הבין שקיים במקום פוטנציאל גדול, הכיר את הכומר וזכה בזמנו במכרז על האדמה. המקום שבו נצא היקב הוא למעשה מערה של המנזר, שנחפרה לפני יותר מ־150 שנה". 

בשנת 2000 המשפחה החליטה לעבור להתגורר כאן, באזור בית שמש, והיקב שנבנה נקרא על שם מוני, הבן הבכור שנפטר. הוא היה רופא שלמד באיטליה, חזר לארץ ב־1994 ונפטר שנה לאחר מכן, ב־1995, כשהיה בן 29 בלבד. היקב משמש גם  הנצחה עבורו ותמונתו נמצאת במרכז המקום. בתוך היקב יש גם שולחן אבירים מרשים, הממוקם בלוקיישן שנראה כאילו לקוח מסרטי מסתורין. 

"אנחנו מחזיקים פה יותר מאלפיים דונם, אלף דונם של זיתים ואלף דונם של ענבי יין", ממשיך שקיב, "היקב קיבל תעודת כשרות ב־2005 ופתח לנו שווקים רבים, אך מטעמי כשרות אנחנו לא יכולים להיכנס והדלת נעולה. המשגיח מקבל דף הוראות ועובר בעצמו על הכל, כשגם המפתח נמצא אצלו, אבל סבא הוא עדיין הבוס הגדול".

תחנה שנייה: מנזר דיר ראפאת 

את מנזר דיר ראפאת, הנמצא בצד השני של יקב מוני, התקשינו מעט למצוא. הכניסה אליו סבוכה ונראית כמו כניסה לחצר שכוחת מבקרים. המנזר נמצא כחמישה קילומטרים ממערב  לבית שמש, ליד קברו של שמשון. 

מנזר דיר רפאת // צילום: אורן בן חקון

המקום נבנה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים בשנת 1927, כאתר עלייה לרגל ותפילה לצליינים. בשנת 2009 ביקש הפטריארך בירושלים מהנזירות בבית ג'מאל לשלוח קבוצה קטנה של נזירות לדיר ראפאת, כדי להמשיך ולקיים את אירוח הצליינים במקום. היום מתגוררות  במנזר 15 נזירות בלבד, מלאומים שונים, כולן לבושות בלבן.

המקום שקט מאוד, כמעט אין נפש חיה באזור. כמו ישראלים אמיתיים, נכנסנו ללא הזמנה, וכשעמדנו בפתח המנזר הפשוט הרגשנו שמצאנו אוצר. ראינו נזירה תכולת עיניים שהגיעה למנזר מצ'ילה הרחוקה, והנאמנות למקום ניכרת בכל מחווה ובכל מילה שיוצאת מפיה. "באתי לשרת את ישו כשהוא קרא לי", היא מספרת לנו. 

בחדר צדדי מצד שמאל מצאנו חנות עם פריטים ייחודיים שנעשו בעבודת יד מקומית, ועבודות אמנות מיוחדות שנעשו על ידי הנזירות. בין העבודות אפשר למצוא כלי קרמיקה ושולחנות מרשימים שמצוירים בעבודת יד, פסלים של דמויות הקדושים לנצרות, איקונות, שמנים ארומטיים ורפואיים ודברי מתיקה.

בכנסיה לחדר יש קשתות וקירות המקושטים במילותיו של המלאך גבריאל הכתובות ב־280 שפות שונות, לצד ציור שמן של הבתולה מריה השולחת את ידיה להגנה על הארץ הקדושה. ציור זה הוא ההשראה לפסל הברונזה הענק והמרשים, שמונה מטרים גובהו, הנמצא מעל הכניסה למנזר.

שעות הכניסה הן בימים שלישי עד שבת, מעשר וחצי בבוקר עד חמש אחה"צ. צליינים המעוניינים לקיים מיסה בכנסיה או קבוצות המעוניינות לבקר במקום ולהיפגש עם הנזירות, מתבקשים לתאם מראש בטלפון 02-9917981.

תחנה שלישית: מנזר בית ג'מאל

כל מי שגדלו בבית שמש מכירים את מנזר בית ג'מאל, הממוקם למרגלות העיר. בתור ילדים, הבילוי האהוב עלינו היה כניסה לעולם האחר, הכמעט סוריאליסטי, שנמצא במרחק נגיעה מהבית. עוד לפני שמגיעים לגבעה שעליה שוכן המנזר, קשה שלא להתפעל מהדרך שמובילה אליו - שביל היוצא מכביש 38 ומתפתל בין גבעות ירוקות, המנוקדות במטעי זיתים עתיקים. לא לחינם נקרא המקום "בית ג'מאל", שמשמעותו "בית היופי". 

במקום, המזכיר מעט ארמון מיוחד עם שער אבן קדום ומבני אבן עצומים ומרשימים, שוכן היום מנזר קתולי השייך למסדר הסלזיאני האיטלקי. 

במרכזו יש תחנה מטאורולוגית שהוקמה ב־1919, ובאחד המבנים שוכן מנזר הגברים ולצידו מבנה אבן גדול נוסף שבו גרות הנזירות. 

עשרות הנזירים והנזירות הגיעו לכאן ממדינות שונות בעולם, והם מתפרנסים מחקלאות ומייצור שמן זית ויין, שנמכרים בחנות קטנה הממוקמת בכניסה למתחם.

כניסה צדדית מובילה לחנות, שבה מציגות הנזירות גם את מעשה ידיהן - כלי קרמיקה מצוירים ביד, פסלים של דמויות קדושים, קטורת ועבודות טקסטיל יפהפיות, כמו גם ריבות, עוגיות, שוקולד וסירופים מובחרים.

טיול בגני המנזר מוביל לכנסייה קטנה, כנסיית סטפנוס הקדוש, שנבנתה ב־1932 בניסיון לשחזר כנסייה ביזנטית שהיתה כאן במאה החמישית לספירה. קירות הכנסייה ותקרתה מעוטרים בפסיפסים ובציורי קיר מרהיבים, והכנסייה עצמה מעוצבת, באופן מפתיע מאוד, בדומה לבית כנסת עם תנ"ך בעברית ומנורה עם שבעה קנים, כמסר של ידידות לעם היהודי. 

בהמשך השביל נמצאת מרפסת המנזר, אחת מנקודות התצפית היפות והמרהיבות ביותר באזור, שממנה ניתן לראות את העיר בית שמש ואת יישובי הסביבה, וכמובן מרבדים ירוקים עצומים.

 במנזר ניתן לבקר בימים שני עד שבת, בין השעות 08:30 עד 12:00, ובשבת גם בין השעות 13:00 עד 17:00. בימים שלישי עד שישי, בין השעות 10:30 עד 16:30, ניתן לבקר את הנזירות, לעלות לכנסייה ולצפות בסרטון המציג את חיי היומיום של הנזירות.

תחנה אחרונה: מנזר יוחנן המטביל - "מנזר ההתבודדות", דיר אל חביס

מנזר יוחנן המטביל, הידוע גם בשם "מנזר יוחנן במדבר", נמצא ממש בליבו של טבע פראי, מתחת לבתי המושב אבן ספיר שלמרגלות ירושלים. נסיעה קצרה מפרידה בין ארבעת המנזרים, כך שבהחלט אפשרי להספיק לבקר בכולם ביום טיול אחד. 

יוחנן המטביל נולד בסמוך למקום, ועל פי המסורת החל כאן את התבודדותו לפני שירד למדבר. זו גם הסיבה שבגללה נקרא המנזר בערבית "דיר אל חביס", מנזר ההתבודדות. 

יוחנן במדבר // צילום: אורן בן חקון

המנזר, שהיה שייך לזרם הפרנציסקני, הוקם במאה השישית לספירה. צלבנים שהגיעו במאה ה־12 הרחיבו אותו, אולם הוא ננטש בשנות ה־60 של המאה הקודמת ורק בשנת 2003 נפתח מחדש והתיישבו בו עשרה נזירים. 

למנזר מבנה עז, שנראה כאילו נוצק לתוך ההר. מדרגות חצובות בסלע מתפתלות בו, בחצרו בריכת דגים ולראשו כיפה ופעמון כבד. 

בתוך המנזר אנו מבחינים בדפוס חוזר בכל המנזרים שביקרנו בהם - בכניסה יש חנות קטנה המוכרת מזכרות הקשורות לנצרות, דבש ויינות מייצור עצמי. עוד דרך נאה להתפרנס בכבוד.

בכניסה לבניין מתגלה בפנינו פסיפס קדום, ובהמשך הפרוזדור אולם תפילה מוארך שתקרתו בנויה מקמרון מצולב ובו חלונות קטנים הצופים אל הסטף ואל נחל שורק - מקום מומלץ ואהוב מאוד על מטיילי האזור.

בסמוך למנזר נמצא גם עין אל חביס, "מעיין הנזיר", שהמים שבו נובעים מנקודה הנמצאת  מתחת למבנה ונאספים אל בריכת מים מתומנת ששוחים בה דגיגים, ובמרכזה צמחייה ירוקה. מי המעיין מוזרמים לבריכת אגירה, שממנה הם זורמים לחלקות ירק המעובדות על ידי הנזירים. מעל לבריכה הקסומה חצובה מערה, שבה מזבח שמעליו ציור של יוחנן המטביל ושל אמו אלישבע.

אפשר לבקר במנזר בימים ראשון עד שישי, מהשעות 08:00 עד 12:00 ומ־14:00 עד 18:00. בשבת אפשר לבקר מ־08:00 עד 17:00. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו