"אנחנו לא יכולים לקדש הקרבה או מוות. כלומר, אנחנו יכולים, אבל לא כדאי לנו. לצערי אנחנו לפעמים חוטאים בכך. כשהחברה הישראלית מכתירה את ארנון לגיבור בגלל האופן שבו הוא מת ולא בגלל האופן שבו הוא חי - אנחנו בעצם מפספסים את המהות. יחד עם ארנון יצאו למבצע הזה עשרות, אם לא מאות, לוחמי ימ"מ, שב"כ וצה"ל. הם חזרו בחיים אל בנות הזוג שלהם ואל הילדים. האם הם פחות גיבורים ממנו? לא...
"אם הגבורה היא ערך, עלינו להוקיר אותה גם כשחוזרים הביתה בשלום. אנחנו עם חפץ חיים...הצורך של החברה להפוך את ההקרבה לערך, טמון לדעתי בצורך שלנו ליצור סדר במציאות הכאוטית של חיינו, שבה בחורים צעירים נהרגים בקרב. זאת מציאות נוראית שקשה להכיל. העצב אופף את כולם גם אם לא איבדו אדם קרוב מאוד. קשה נורא לשאת את העצב הזה, ולכן אנחנו עוטפים אותו בעטיפת הערך העליון לכאורה. אבל אסור שנטעה או נתבלבל. חברה חפצת חיים צריכה לדעת מה הם הערכים המובילים אותה, המנחים אותה".
מתוך "גדולה מסך חלקַי - על אהבה, אובדן והתמודדות", מיכל זמורה, הוצאת ידיעות ספרים
מלחמת יום כיפור מילאה את דואר ישראל בחבילות לחיילים. ילדים בעורף ישבו שעות לצייר ציורים ולכתוב מכתבים שהוטמנו בתוך קופסאות נעליים שההורים שלהם מילאו בממתקים, בגרביים ובשאר כוונות טובות. אפילו אבא שלי, אחרון המילואימניקים, קיבל אחת כזו ובתוכה ציור של רובה עם לב בקנה, ומתחתיו באותיות דפוס, בגדלים משתנים, היה כתוב "חייל גיבור אני מאחל לך שתמות למען המולדת. שלך, יוסי".
אבא התגלגל מצחוק ואז הרצין באחת, "בוביצ'קה", אמר והצית את המקטרת כאילו בתוכה נמצאות כל המחשבות, "תקשיבי לאבא שלך. דם הוא לא דבק לתקן דברים ולא מקדשים איתו אהבה. אותה מקדשים רק בחיים".
דיבורים מהסוג הזה הפכו מגונים בשיח הציבורי של חברה מוכת שכול, וכשקראתי את המילים של מיכל זמורה, שהספר שלה "גדולה מסך חלקַי - על אהבה, אובדן והתמודדות", ראה אור לפני שבועיים, הרגשתי אסירות תודה עליהן.
ממואר שבו זמורה מבקשת לקחת לידיה את המושכות בעיצוב דמותו של ארנון, מסרבת לצמצם את אהובה ואבי ילדיה לסמל. מתעקשת להאיר את האיש שהיה על שלל מופעיו.
במילים מדייקות, ישירות, נמנעת מפורנוגרפיית פרטים, היא מהלכת דרך אירועי יומיום, רגעים קטנים ומחשבות, יוצרת איזה לחן שקט שממנו עולות תובנות חדות וצומח סיפור אהבה בין גבר לאישה, בין אב ואם לילדיהם ואיזו כנות יוצאת דופן באופן שבו היא מישירה מבט מול היש והאין.
מבלי לחזר אחרי כיס הדמעות, היא פורעת בקהות שפיתחנו לצמד המילים "הותיר אחריו", בלב חשוף נוגעת בחומרים שממנו הוא עשוי. כמו עומדת בשער שנפער בחייה ב־8 ביוני 2024, אז השיגה את ארנון האש שאליה היה הולך וממנה היה חוזר, היא הודפת כל ניסיון להכתיב לה איזה תפקיד נדרש ממנה למלא מתוקף היותה האלמנה של גיבור ישראל.
אומרת ש"אני כל הזמן מנסה להתמקד בזיכרון שמשרת אותנו, שיעזור לנו להיות בריאים בנפשנו. זיכרון הדמות האמיתית ולא הדגלים, המדים, הסמלים והסיכות. אני כל כך סולדת מזה. בחוויה שלי זה מזיק לנו. הספר הזה הוא חלק מזיכרון שיהיה רוח גבית שתעזור לנו להתקדם. לא משקולת כזו שתשאיר אותנו למטה".
כפות ידיים יפות יש למיכל, וכשהיא מדברת הן רוקדות לפני המילים - אלה הצוחקות ואלה החוצבות דרכן דרך הבכי.
האיחוד בין החטופים שחולצו במבצע ארנון לבני משפחותיהם
אנחנו יושבות בבית שאליו עברו ביום הזיכרון לפני שנה, משני צידי האי שכמו לשון ארוכה נמתח מעמדת הכיריים לכיוון הסלון ומשני צידיו כסאות בר גבוהים, נוחים, מאלה שמזמינים להאריך בישיבה, להוליד שיחה.
הנוף מהמרפסת מתעקש על ירוק גם בקיץ. תבנית נוף ילדותו של ארנון, שנולד וגדל במוצא עלית, נוף ילדותה שהחלה בירושלים והמשיכה למבשרת ציון, זה שאליו חזרה אחרי שנים בחבל לכיש, ועכשיו הוא גם של שני הבנים שלהם, נועם שכבר בן 10 וחצי ואיתי שעוד מעט ימלאו לו 7.
התחלה מקרטעת
איכשהו, בין שאר העניינים שסידרתי לי בראש, היה לי ברור שהיא וארנון הכירו בתיכון, דמיינתי איך נדלקה עליו כשראתה אותו רוכב על סוס, כמו שאני, בסוף היסודי, נדלקתי על הדוד שלו.
מתוך הספר: "אנחנו לא יכולים לקדש הקרבה או מוות. כלומר, אנחנו יכולים, אבל לא כדאי לנו. לצערי אנחנו לפעמים חוטאים בכך. כשהחברה הישראלית מכתירה את ארנון לגיבור בגלל האופן שבו הוא מת ולא בגלל האופן שבו הוא חי - אנחנו מפספסים את המהות"
"זה לא שפעם הוא לקח אותי לטיול סוסים", היא מכבה לי את הסרט. היתה בת 23 כשהכירה אותו. הוא היה מדריך לצניחה חופשית, סטודנט לפילוסופיה ולימודי מזרח אסיה בתל אביב. יצאו לשלושה דייטים, שאחריהם, ככה ארנון היה מתעקש לתאר את זה, היא זרקה אותו. היא אומרת שפשוט היתה שבורת לב כי חודש לפני זה מישהו אחר ריסק לה אותו, ואני חושבת איזה מזל היה לסיפור האהבה שלהם שהיא חתכה אז. קשה למצוא חדר בלב מוכה עלבון.
אחרי שנה של נתק הם חזרו לדבר. דיברו ודיברו עד שהתחתנו. רגע לפני חופה וקידושים היא קלטה מה זה הימ"מ הזה שדופק על דלת חייהם. נשמה רגע את ההתלבטות והחליטה שעם האיש הזה היא בונה בית, גם אם זו הקריירה שבחר. אפילו על בית קרקע היא זרמה איתו, רק בתנאי שלא יהיה במרחק של יותר מ־20 דקות נסיעה מהבית של ההורים שלה במבשרת. האמצעית מבין שלוש הבנות, אומרת שבורכה בגב של משפחה חזקה ומלאה באהבה.
המחירים והמצאי הגדילו את הרדיוס, הרי יהודה הלכו והתרחקו, עד שארנון והיא נטעו בית בהרחבה של שדה דוד, מושב חקלאי בין קריית גת לשדרות. אומרת ש"בהתחלה היינו חבורה של חברים טובים וקרובים. אחר כך זה הלך והתפרק. אנשים עזבו ואני כבר ממש הרגשתי בדידות, אחרי שש שנים התחלנו לחפש בית במקום אחר".
ניסיתי לדמיין את סדר היום שלהם, את הג'גלינג בין הנסיעות לגידול הילדים. מיכל שעשתה 5 יחידות בתיאטרון כי חלמה להיות שחקנית, והיתה לקלינאית תקשורת ומומחית לגיל הרך, עבדה גם מהבית.
ואז, בשביל לחדד את התמונה, שאלתי אותה כמה ימי חופש יש למפקד בימ"מ. צחקה, אמרה שבעיקרון יש להם ימי חופש כמו לכל השכירים במשק, אבל השאלה היא מה זה בכלל אומר יום חופש. כי לפעמים הם נכנסים הביתה ומייד צריכים לצאת. אומרת ש"אלה חיים קשוחים מאוד, וחוסר הוודאות הזה הוא הכי קשה".
זה סקסי באיזשהו אופן?
"כן! ברור! זו גם טיפה'לה החולשה שלי, גברים גבריים כאלה, עם כתפיים רחבות, ערכיים, שקמים בבוקר לעשות משהו שהם מאמינים בו".
"לא היינו צריכים שבוע בנפרד בשביל להתגעגע. לוחם ימ"מ נעדר הרבה מהבית. הספיקו לנו שלושה ימים רצופים בשביל לחכות לרגע שהוא ייכנס בדלת, יפרוש זרועות רחבות וחזקות לצדדים ואני אכנס ביניהן. אני הייתי כותבת לו, 'אתה בא?' והוא היה עונה, 'אני בא', והיתה שם אינטונציה של דחיפוּת אוהבת ומתוקה. לא כי יש משימות ובית וילדים לגדל, אלא כי יש חיבוק להעניק ולקבל. אז איך אפשר לקרוא למה שקורה בלב שלי עכשיו געגוע? אי־אפשר.
"זה חֶֶסר. זה כואב בגוף, בכל נים ונים. זה שורף בבית החזה, זה סוחט את העיניים פנימה, זה לוקח את הנשימה, זה מקלף מבפנים. זה בטח לא געגוע. ככה לא מרגיש געגוע".
מתוך "גדולה מסך חלקַי"
מרחק כמה משפטים אחר כך היא מעלה את השאלה אם "עדיף לאהוב ואז לאבד? או שעדיף לא לאהוב בכלל?". לפעמים צריך לתת לסימני שאלה את השקט שלהם, שיישארו ככה עד שיבשילו התשובות, אבל אני לא הצלחתי להתאפק מלשאול.
ענתה ש"אני חושבת שעדיף לאהוב ולאבד. עדיף מאשר לחיות את החיים ככה שטוח, אבל אי אפשר לחוות רק חלק מהרגשות. והאובדן קשה מאוד, מאוד. זה עצוב וזה מפרק. זה מלא דברים לא טובים. גם במבט קדימה, אני שואלת את עצמי - האם הייתי רוצה עוד פעם לאהוב ככה?", כאילו שאפשר לדעת לאהוב פחות.
"לפני יומיים מישהו אמר לי, 'יאללה, תבני חיים חדשים!' ככה עם היאללה הזה. לא יודעת אם אני אבנה חיים חדשים, אבל אם כן, זו תהיה עוד קומה. אני זוכרת, עוד לפני שהתחתנו, נהרג פה חייל כמה חודשים אחרי החתונה. ודיברתי עם מישהי ואמרתי לה, זה נורא איך שהם רק התחתנו וכבר היא איבדה אותו, והיא ענתה לי 'היא תהיה בסדר, אבל אמא שלו...' מה זה הכי קשה? מי מחליט מה הכי קשה? וגם מה זה משנה? אני גדלתי עם סיפורי שכול שמדברים על ההחמצה של הנופל, על ההורים שלו. אף פעם בחיים שלי לא שמעתי על האלמנה".
"אני חושבת שעדיף לאהוב ולאבד. עדיף מאשר לחיות את החיים ככה שטוח, אבל אי אפשר לחוות רק חלק מהרגשות. והאובדן קשה מאוד, מאוד. זה עצוב וזה מפרק. זה מלא דברים לא טובים. גם במבט קדימה, אני שואלת את עצמי האם הייתי רוצה עוד פעם לאהוב ככה?"
המילים שלה מציירות את מעמדות השכול כשהיא מדברת על שותפות שמתנפצת באחת, על אין 'תחליף את הנורה' כשהיא מהבהבת. כל התפעול הבסיסי של החיים, ובטח כל מה שנוגע לילדים. "וכל הדבר הזה קורה עם עצב תהומי ואבל", עולה סערה בקול שלה, "אובדן כל כך קשה של בן זוג, האבא של הילדים. השבר הוא כל כך גדול והפער בינו לבין ה'את תהיי בסדר, יהיה לך עוד בן זוג' הוא בלתי נתפס. אני מקווה שיהיה עוד בן זוג, ושתהיה עוד אהבה גדולה, אבל אני לא רואה את הקשר בין הדברים".
אני אומרת לה שבקטעים מסוימים יש הרגשה שהספר שלה הוא כמו מתנה לאלמנה הבאה. "יכול להיות שכמו שאני בחרתי את האלמנות הנכונות לי, אז יהיו אלמנות שאני אהיה נכונה להן. אם תהיה מישהי שזה יקל עליה, אז זה ישמח אותי".
גלידה בכל יום
לא מזמן היא והילדים חזרו מנסיעה של אלמנות ויתומים לגאורגיה. עכשיו הם בדרך לטוס לבד, רק שלושתם. מיכל אומרת ש"אני מאוד מפחדת לטוס רק עם שניהם ואני רוצה לטייל איתם בכל העולם, כי אני רוצה שניסע ואני רוצה שיהיו לנו החוויות שלנו. הפחד שלי שם עוצר אותי. הרגשתי שאני צריכה לעלות מדרגה. אז בחג נטוס שלושתנו, אבל יהיה לי גיבוי. נגיד, אם באמצע שום מקום יהיה לי פנצ'ר באוטו, יהיה לי למי להתקשר.
את כל האפשרויות היא מגלגלת אצלה בראש, מה למשל אם תשבור את היד, איך תלך למיון והיא לבד באמצע שום מקום עם שני ילדים. פחדים שנולדו עם המוות של ארנון וכל המורכבות שהביא בניהול החיים.
אחרי זה, כשאשאל מה האבל מחולל לאימהות, היא תגיד ש"אבל לא משנה דברים, הוא רק מגביר אותם. זה הגביר את האימהות שלי, שגם קודם היתה תפקיד חיי. המקום שבו אני מנסה להשתנות הוא בסיפור של התפקידים. כשיש זוג יש אמא ואבא, לכל אחד היה התפקיד שלו. ארנון היה מלמד אותם להתלבש לבד, אני הלבשתי והפשטתי. זה לא המקום הטבעי שלי להסכים כשהילדים מבקשים גלידה בכל יום, אבל עכשיו אני מסכימה, כי זה מה שארנון היה עושה".
בתיכון עשתה בגרות מורחבת בספרות. כתבה עבודה על 'בובה ממוכנת' של דליה רביקוביץ', "כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת", היא מצטטת משם שורה, "הילדים הם קנוקנת רצינית מאוד שאני נאחזת בה מלא פעמים".
לפעמים, כשאת מסתכלת עליהם, זה מביא גם צער וכאב כי הם מזכירים לך אותו?
"לא רואה אותו בהם כמו שאני לא רואה אותי. אני רואה כל אחד מהם באופן טהור. אבל במעברים - כיתה א', סוף שנה, כל יומולדת, כל שאלה שהם שואלים, החסר שלו זועק ממש. של הזווית הספציפית שהוא יכול היה להביא לתוך הדבר הזה. זה קשה מאוד".
"אחרי הפגישה עם אמיר, ארנון התחיל לכתוב את כל מה שעבר עליו בשבת השחורה. הוא ישב וישב וכתב וכתב. דייק מילים, פיסוק, ניסוחים. בלי סוף. הוא התחיל לאפשר לאנשים לקרוא, ואני הייתי כל כך מוטרדת מהעיסוק במסמך הזה. התייעצתי ודיברתי ולחצתי שילך לטיפול, והוא אכן הלך. קידמנו שיח לוחמים בצוות, שיח אישי שלו עם כל לוחם, שיח עם בנות הזוג המודאגות. ואני הייתי שם איתו, לצידו. מחזיקה חזק, כי זה היה המקום היחיד שבו הוא יכול להישען. עלי. אצלי. ואז הוא מת. מה התפקיד שלי עכשיו? מה הגדרת העצמי שלי? אני כבר לא אשת לוחם, כבר לא אשת מפקד. גל שאל אותי בשבעה איך זה לא לדאוג פתאום. וואו. הדאגות שלי התממשו ונעלמו. היה מעין זמן ביניים כזה שבו נפרדתי מהזהות הקודמת".
מתוך "גדולה מסך חלקַי"
שעת מבוגרים
שיחה עם חברה, אלמנה ממלחמת יום הכיפורים, היא שכמעט במקרה הושיבה אותה לכתוב. מיכל סיפרה לה שבדיוק חזרה מריטריט כתיבה שחנוך דאום העביר לאלמנות. תרגילים כמו כתיבה מזרם התודעה, או תרגילים לכתיבה בת שבע מילים.
"ואני מספרת לה, והיא אומרת שהיא כותבת למגירה, ואמרתי שאולי גם אני אכתוב מתישהו, רק שאני לא יודעת איך להתחיל. היא אמרה לי 'פשוט תתחילי' ואני עליתי לחדר והתחלתי לכתוב. לא חשבתי אם אפרסם ספר. כתבתי קטעים־קטעים, כי הכתיבה מזרם התודעה זה התרגיל שהכי תפס אותי אצל חנוך. ואני כותבת, כותבת, כותבת, כותבת את כל המחשבות.
"ואז מיקה דפני, שהיא חברה טובה שלי ומי שבסוף ערכה את הספר, אמרה לי 'תגידי כשתרגישי שאת רוצה שאני אקרא'. זו היתה חוויה ממש מיוחדת לעשות את זה איתה. כי בדרך כלל עורך של ספר לא מכיר גם את החיים האישיים. ופה היא מכירה אנקדוטות בחיים, דברים שקרו. אמרה לי 'את צריכה לכתוב על זה'. ואני כתבתי. היה שלב שהתלבטתי אם אני רוצה לפרסם את זה או לא, כי זה פחד אלוהים ישמור".
היתה כותבת בשעת מבוגרים, ככה היא קוראת לזמן שהילדים לא צריכים אותה. "כתבתי כי היתה לי איזו סערה, משהו עצבן אותי, משהו הרגיז אותי, השתמשתי בזה כדי לארגן את המחשבות שלי. כאילו דרך הכתיבה וההקלדה פתאום התחברו לי דברים, וזה ממש עשה לי סדר, עזר לי.
"עכשיו אני יושבת פה אסופה, חמודה, מקסימה, רגועה - זה לא כל הזמן ככה. יש רגעים שהם סערה קשה. שקורה משהו חודרני, קשה, מציף, ויש שם חוויה של חוסר שליטה, קשה מאוד, ובאמת הרבה דברים הם לא באמת בשליטתי. ואני שואלת את עצמי איך אני מוצאת שליטה, איך אני מוצאת את הארגון. אז הלכתי לכתוב. זו לא משמעת, זה היה כלי בשבילי.
"מישהו שלא קרא עדיין שאל 'את מרוצה מהספר? את מרגישה שזה מייצג אותו נכון?' כי זו הציפייה, שאם אני מוציאה ספר, שאני אייצג את ארנון"
"השבוע מישהו שלא קרא עדיין שאל 'את מרוצה מהספר? את מרגישה שזה מייצג אותו נכון?' כי זו הציפייה, שאם אני מוציאה ספר, שאני אייצג את ארנון. היתה לי המשגה השבוע, פתאום זה עלה לי, שהוא עדיין בעלי, אבל אני כבר לא אשתו. הוא קפא בזמן, הוא מת בעלי, ואני כבר קרו לי כל מיני דברים. היא מתה איתו, אשתו, היא כבר איננה.
"כשמכרתי את הבית בשדה דוד, את יודעת כמה אנשים כתבו בפייסבוק או כתבו בתגובות שזה מזלזל בו?! שמעניין מה ארנון היה חושב על זה?! אני יודעת מה הוא היה חושב, אבל זה לא רלוונטי, הוא קפא בזמן, ואני לא מקבלת את ההחלטות שלי מתוך מה הוא היה עושה. זה עובר לי בראש, זו רוח גבית הרבה פעמים. אבל בסוף אני מסתכלת על סיטואציית החיים, אני יודעת שאני צריכה לבנות את החיים האלה מחדש, זה אפילו לא מאפס, זה מתוך החורבן, מה זה משנה אם זה מכבד אותו?"
לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל / גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים / וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה /לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת / גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש, / יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים / וּמַשאִיר יְקוּמִים / מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי־הַדַּעַת. / לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם.
לפעמים שיר מתיישב על חיים של אחרים משל היה בגד שנתפר אצל חייט עילית ומרגיש על הגוף כמו עור שני, מדגיש תווים ותנועות. ככה מרגישות לי המילים של שלמה טנאי, אחד מבין עשרה שירים שאותם בחרה מיכל זמורה לשבץ בתוך הממואר שלה. כותבת בתוך גבולות שתחמה לעצמה מראש על מה וכמה היא היא מספרת. גבולות מוצהרים בפני הקוראים כבר בצעדיהם הראשונים אל תוך הספר. היא לא כותבת על זיכרונות של הילדים, הרגישה שלא לה לספר אותם. נזהרת בכבודם של אנשים שרוצים לעשות טוב ויצא להם עקום. אומרת ש"אני מאוד מעריכה מה שאנשים רוצים להעניק לי ולנו, גם אם זה לא מדויק לי, וגם אם אני הודפת, אז עדיין עם הערכה גדולה לזה שיש רצון כזה".
עוד לפני ההלוויה דיברו על האלמנה שביקשה מפוליטיקאים שלא להגיע, שביקשה להספיד אחרונה, לעשות דברים בדרך שלה.
"אני חושבת שהגעתי מוכנה. היו לי שמונה חודשים של מלחמה שבהם התבוננתי על שכול. הייתי בהמון הלוויות ובהמון שבעות. והיו דברים שהסתכלתי עליהם והרגישו לי נכון.
"ואז, כשזה קרה, ופתאום כאילו ירדו כל הנתונים וזכרתי שבאחת ההלוויות היתה אלמנה שדיברה אחרונה והודעתי שאספיד בסוף. כי אני מרגישה שזה נכון. שעם זה אנשים ייצאו, עם הדמות הזו, עם הרעיון, עם הזיכרון הזה, שזה יהיה הדבר האחרון שילכו איתו".
גם לעיבוד האובדן בגיל הרך הגיעה מוכנה. התעסקה בזה לא מעט אחרי 7 באוקטובר. ביחד עם אחותה הגדולה, נועה ברונשטיין אמון, הקימה מיזם שנקרא "שלי מהבית". "אנחנו כותבות סיפורים אישיים לתיווך מצבי שינוי, מרצות בפני הורים ונשות חינוך. חוץ מזה, הקמתי ועדה מייעצת לגיל הרך בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. שם, ביחד עם שלומי נחומסון המנכ"ל, איש יוצא דופן שהיה לי מזל שהוא שם, אני עושה מהפכות בעולם באמת.
"ללמד גננת איך לקלוט משפחה שעברה אובדן, איך לפנות להורה הנותר, איזה שאלות לשאול, איך להסביר להורים שאסור להם להישאר עם הילדים בתקופת ההסתגלות, שיש אמא שנשארת. להנגיש את כל המידע שקיים בנושא, לדאוג שנופשים של הארגון יהיו משהו שעשוי טוב. יש דברים שלא מספיק שאעשה אותם לילדים שלי. דברים שלא יקרו אם לא לכולם יהיו מענים יותר טובים".
בשיתוף קרן הופמן־קופמן הוקמה תוכנית "ארנון" המיועדת למפקדים שעוד מעט ייפתח הסבב השלישי שלה. תוכנית היוצאת מתוך הבנה שהעולם שלנו השתנה, שהפיקוד צריך לדעת לגעת במקומות יותר רכים ורגישים. ליצור מענים רגשיים עבור לוחמים ולוחמות, לדעת לשאול לוחם אם הוא ניסה לשים קץ לחייו. להכיר לעומק את המורכבות המשפחתית שלו.
"מאוד קשה לי לכעוס על המדינה הזו בגלל שבעלי נהרג בהגנה עליה. אני מתרחקת מהשיח הפוליטי ומחדשות. אני מוצפת עצב מאוד גדול ומסורה לניסיון לבנות חיים. כעס על אנשים, כעס על ארנון או כעס על המדינה מסיט אותי. לוקח ממני המון משאבים"
לא סתם התמסרה להנצחה הזו. ארנון היה המפקד הזה. את זה לא שמעתי רק ממנה. את זה סיפרו לי גם אנשים שהיו איתו בשטח, שאומרים עליו שהיה מאור גדול, שהביא איתו שכל ויכולת יוצאת דופן לראות קדימה ורחוק, שתמיד זכר את השמות של הנשים והילדים, שנותן תחושה שהוא רואה אותך. גבר חזק ומתוק.
להיות הבן של
בכל הזמן שישבתי מולה לא יכולתי להפסיק לדמיין אותה רוקדת באיזו מסיבה, עם או בלי בירה ביד. בת 38, רואים לה את הילדה שהיתה, באחד מימי השבעה היא מתארת איך נשכבה בתנוחת עובר על מיטה בבית של ההורים, וקיוויתי שאולי כשהיא שוכבת ככה, לרגע היא מוצאת חסד שבו היא יכולה להוריד את כובד המשא ההורי ולחזור להיות ילדה .
"אין לי את הפריבילגיה הזו", היא אומרת, "אני כן בוכה, אני כן עצובה, הם כן רואים, אני חושבת שגם חשוב שהם יראו, אבל הם לא רואים אותי שבר כלי, זה לא".
קריעת האנונימיות שבאה עם המוות של ארנון הבהילה אותה. "זה היה קשה. ארנון, שעד לפני רגע היה ממש בצללים, ואסור לדעת מה הוא עושה ואנחנו איתו - להפוך לאנשים מוכרים, שנוגעים בהם, שמכירים אותם, שרוצים לתת להם, להעניק להם, לחבק אותם. זה גם נראה לי נורא קשה להיות בן של".
של גיבור כזה?
"פשוט להיות בן של אדם מוכר. עכשיו נוסיף על זה בן של גיבור ישראל, ונוסיף על זה בן של הנופל הכי מוכר במלחמה הזאת. זה גם היה בבת אחת, כאילו מאפס למאה. רגע היינו צריכים להתרגל לדבר הזה, שפתאום יודעים מי אנחנו, שיודעים מי זה אבא שלנו, שיודעים המון דברים עלינו בלי שאנחנו סיפרנו אותם".
הילדים לא מהלכים בעולם עם גאווה כי כולם אומרים שאבא שלהם גיבור?
"אני לא אומרת שהוא לא גיבור, והגבורה שלו גם נוכחת ונמצאת, אבל זה לא משהו שאנחנו נאחזים בו. גם הם לא".
ואם לא היו מנציחים אותו על גשרים ובגינות ציבוריות, זה לא היה מעליב אותך? לא משהו שהיית נלחמת עליו?
"יכול להיות. אני לא יודעת. מתוך ההתבוננות על אחרים, אני יודעת שהמאבק שלי היום הוא מתוך איזושהי פריבילגיה שמשפחות אחרות משוועות לה. אני מבינה את זה ממש".
וכשאני שואלת מה המוות של ארנון עשה ליחסים שלה עם הארץ, היא עונה ש"מאוד קשה לי לכעוס על המדינה הזו בגלל שבעלי נהרג בהגנה עליה. אני מתרחקת מהשיח הפוליטי ומחדשות. אני מוצפת עצב מאוד גדול ומסורה לניסיון לבנות חיים. כעס על אנשים, כעס על ארנון או כעס על המדינה מסיט אותי. לוקח ממני המון משאבים".
פריחת המנגו
ב־8 ביוני מיכל והילדים היו בבית של סבא וסבתא במבשרת ציון, הם היו בחו"ל והיא הציעה לאחיות שלה שיבואו ויעשו מסיבת שינה. לשם הגיעה הבשורה על נפילתו במבצע לחילוץ ארבעת החטופים מעזה, שם התקיימה השבעה ומשם הם לא חזרו יותר לבית בשדה דוד.
בגינת הבית במושב ארנון נטע עץ מנגו שקיבל מהאחים שלו ליומולדת 30, שהניב שפע פרי, "חודשיים אחרי שהוא נהרג", כותבת זמורה, "השכנה קטפה בשבילי את המנגואים הבשלים באדיקות כדי שלא יתקלקלו. ישבנו בכל ערב ואכלנו את המנגו של נּּוני... כשמכרתי את הבית בשדה דוד, ידעתי שהמנגו בא איתנו. כולם הסבירו לי שעדיף שלא - המנגו לא ישרוד בקור של ירושלים, הוא צריך את החום והלחות, הוא עץ טרופי. רוב הסיכויים שהמנגו ימות. כמו ארנון. לכל האנשים האלה עניתי בפסקנות שהמנגו בא איתנו. אין אפשרות אחרת... והמנגו בא איתנו. הלוואי שארנון היה בא איתנו במקומו".
מילים ארוכות היא מקדישה למבצע העקירה של העץ מאדמת לכיש, שאותו ניהלו ארבעה חברים של ארנון שהיו לחברים הכי טובים שלה. אודי, אריאל, גל ונמרוד, וסליחה אם שכחתי מישהו.
"אני לא יודעת להסביר לך, זה ממש פלא שזה ככה. שאלה היחסים שלי עם כל אחד מהם, יחסים עמוקים, אני בחיים שלי לא ניהלתי כאלה שיחות כמו שיש לי איתם. והכל כל כך אפלטוני. באופן מוחלט. אני יושבת איתם אחד מהחבר'ה, לא על תקן המתוקה שהצטרפה. זה נכון שיש כאלה אלמנות שהפרק ב' שלהן הוא החבר הכי טוב של הבעל, ויש כל מיני סיפורים כאלה, שהם מקסימים ומרגשים בעיניי. אצלי אין מישהו כזה בסביבה, איזה משהו שניצת".
כמעט שנה עברה מאז נטעו את המנגו, הספר כבר הגיע אל סופו, והוא לוקח את הזמן. לא פורח.
"כמו אמא שבודקת אם יתר הילדים בגן כבר למדו ללכת, חיפשתי עצי מנגו שטרם פרחו השנה ולא מצאתי. כל עצי המנגו שראיתי פרחו במלוא הדרם והבעלים שלהם יאכלו מלא פירות בקיץ הקרוב. הלב שלי התכווץ מקנאה, מאכזבה ומאבל. עבדתי כל כך קשה כדי שנפרח כולנו, אז איך הוא לא יפרח?... ואז, ביום הזיכרון, ישבנו מתחת למנגו, סיפרנו סיפורים מצחיקים ופתאום אודי אמר, "מיכלי, המנגו פורח!"
מתוך "גדולה מסך חלקַי"
פירות כבדים יש על עץ המנגו של נוני, אוטוטו יבשילו, ימלאו את הפה בדבש ובמלח געגועים, וכשאני שואלת אותה מתי ידעה שהפריחה שלו היא שתחתום את הספר, מיכל אומרת שיש דברים שאי אפשר להמציא. שהעץ התרצה ופרח רק אחרי שסיימה לכתוב.
