מלחמת יום כיפור הפכה לכדור בדולח של העבר. יש נטייה לראות כל השתקפות או שביב אור כהרה משמעות. כל אירוע על רצף השנים מתברר פתאום כתולדה של 6 באוקטובר. או של ליל 4 ו־5 באוקטובר, או אולי 14 באותו החודש.
לפעמים אתה רואה על בלטה בחדר הרחצה שלך קרן אור שמציירת לך חצי פרצוף, וכך זה חוזר באותה שעה מדי יום; ופעם אף הצלחת לצלם את ההשתקפות. שלא לדבר על המשמעויות שגילית כשחצית אגס לשניים. או חזית שוב בהשתקפות רבת משמעות בכוסית ריקה של קוניאק.
אבל השנים החולפות כן מכלילות לתוך התמונה של 1973 ממדים חדשים, שהחוקרים לא נטו לחשוב עליהם מאז, בעת שהיו עסוקים בעובדות היבשות, בתמלילי הפרוטוקולים, בדיווחים של השגריר שמחה דיניץ מוושינגטון ובגילויים של עוד מסמכים בנוסח הספר של חגי צורף ומאיר בוימפלד "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים".
ברוח הדברים האלה אני כותב תחת הלם של ריכוז שיחות עם חוקרים לא מעטים של היבטיה השונים של מלחמת יום כיפור, במסגרת פרויקט פודקאסטים שערכתי בעיתון זה לרגל 50 שנה למלחמה. באחת ההקלטות, שבה השתתפו פרופ' זכי שלום, ד"ר יניב פרידמן ועומרי אדומי - שני האחרונים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל - ציין שלום שני היבטים חשובים ביותר, שלא נתקלתי בהם כפי שהוא מציג אותם בשום סיקור היסטורי של המלחמה: ידוע שהציפיות של קברניטי צה"ל, שהדביקו בתפיסתם את הדרג המדיני, היו שאם תפרוץ מלחמה היא תימשך כארבעה ימים, אולי שבוע. הציפייה הפכה להבנה עם האמריקנים, ועל ההבנה הזאת נבנתה תוכנית הסיוע לישראל, כדי לשמר את הסטטוס־קוו מול המצרים. הכל היה מכוון לשימור המצב הקיים.
הדים להבנות האלה אפשר למצוא בדיווחי השגריר דיניץ מוושינגטון בעקבות פגישותיו עם הנרי קיסינג'ר, בייחוד בימים הראשונים למלחמה. ישראל צריכה לשמור על ההרתעה שלה, ועצם קריסת ההרתעה, מונח ערטילאי, עלול לערער את מעמדה בעיני האמריקנים. וכשמשהו מתערער - היא נדרשת להפגין יכולת הכרעה מהירה, לא במלחמה של שלושה שבועות אלא במלחמה קצרה יותר מששת הימים. פרופ' שלום טוען שהיה זה מעין דיל בין ישראל לארה"ב.
"האמריקנים אומרים לישראל", מספר פרופ' שלום, "אנחנו ניתן לכם את הנשק שאתם צריכים; אנחנו נמנע תלות בין העמדות המדיניות שלכם לבין צורכי האספקה. ניתן לכם לשמור על המצב הקיים, הסטטוס־קוו. כל זה בתנאי שאתם תבטיחו מצידכם יכולת הרתעה שתבלום את המצרים מללכת למלחמה; והיה אם תפרוץ מלחמה - אתם אמורים לגרום לכך שמצרים תובס בתוך זמן קצר.
"זאת בעצם ההבנה שהתגבשה בין ישראל לארה"ב והיא נשמרת בסודי סודות. בצד האמריקני שותפים לסוד קיסינג'ר והנשיא ניקסון. הם אומרים: לא נספר את זה לסטייט דיפרטמנט. בישראל שותפים לסוד גולדה, מרדכי גזית ודיניץ" (בוודאי גם דיין).
בלי הרתעה, בלי הכרעה
כשכבר היה ברור שהולכים למלחמה, אור לשבת, יום כיפור, 6 באוקטובר, עמדה הדילמה: איך מבטיחים את העמידה בתוכנית של מלחמה קצרה, שכמובן חוסכת לישראל מאות רבות של הרוגים? רה"מ גולדה מאיר מעבירה מסר לאמריקנים כי ישראל לקחה על עצמה סיכון גדול כדי להבטיח את התמיכה והסיוע האמריקניים; והסיכון הוא ההימנעות ממכה אווירית מקדימה בשעת צהריים מוקדמת.
לפי כדור הבדולח של העבר, ישראל הבטיחה לעצמה בכך את הסיוע שכה נזקקה לו החל מפתיחת המלחמה. אך אילו היתה יוזמת את המכה הראשונה - ויש הבדל, משום שמכה אווירית מקדימה אינה בגדר "מלחמת מנע" - היתה מבטיחה קיצור משמעותי של המלחמה והכרעה ברורה.
רבים מהמעורבים באירועים בצמרת צה"ל בנו לאורך השנים צידוק בדיעבד, שלפיו טוב שלא תקפנו ראשונים כי צה"ל היה שובר את הראש מול הגיסות המוכנים של האויב. ובכל זאת, יש הרבה צדק במחשבה שמכה מקדימה היתה מועילה מאוד, וגם הקטגור הגדול של חיל האוויר, פרופ' אורי בר יוסף, טוען שמתקפה אווירית מקבילה היתה יכולה להיות גורם מכריע שהיה מונע הרבה מתוצאות המלחמה העגומות. ישראל, בסופו של דבר, לא עמדה בתנאי ההבנה עם האמריקנים. היא לא יצרה ממד של הרתעה שתמנע ממצרים לצאת למלחמה, והיא גם לא הצליחה ליצור מצב של הכרעה בתוך זמן קצר.
השאלה היא למה בסופו של דבר נקלעה ההנהגה לשיתוק וויתרה על המכה המקדימה בווריאציות השונות שלה. ומדובר בשיתוק ולא בפעולה מושכלת, המונעת משיקול דעת.
"קשובים לרחשי הציבור"
הראייה החדשה אומרת בפשטות שהארץ שינתה את פניה, ושבין מלחמת ההתשה ליום כיפור חלה תפנית בחברה הישראלית. ההנהגה לא מילאה אחר הציווי של בן־גוריון, שלפיו ישראל צריכה להיות ערוכה להגן על עצמה בכוחות עצמה כנגד כל תרחיש שיבוא, והמחיר היה גבוה. התלות בארה"ב גברה, יוקרתו של צה"ל ירדה, וירדה גם ההערכה כלפי ישראל. "בסופו של דבר, ארה"ב לא היתה במצב שיכלה לא לעזור לישראל", אומר פרופ' שלום, "האמריקנים העריכו נחישות ישראלית ולא היו מפנים לנו עורף, בין השאר כי הם תומכים במנצחים".
לכן, המניע העיקרי של ההנהגה הלאומית, וזה חלחל למטה לדרג הצבאי, היה למנוע מלחמה. והסיפור העמוק הוא - למה היתה רתיעה כל כך גדולה ממלחמה (מלבד זה שמלחמה היא תמיד רע). התחילה בישראל תסמונת של רוחות פייסנות ודה־לגיטימציה למהלכיה של גולדה מאיר מאז מלחמת ההתשה.
"אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67', הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה", אמר חיים גורי בראיון ל"הארץ" בסוף 2006. המוטיב הזה של שירת האויב עלה אצלו עוד קודם. אפשר לומר בוודאות שגולדה, דיין, ישראל גלילי ואלי זעירא לא קראו שירה מצרית או סורית, אם כי לגבי דיין, שהיו לו קשרים עם אנשי רוח פלשתינים, זה לא בטוח. מה שכן, הם קראו או קלטו את דברי הנביאים המקומיים - חנוך לוין, עמוס עוז, לובה אליאב.
את ערפל המלחמה שלאחר המלחמה תיאר הסופר ס' יזהר כך, במסגרת סימפוזיון של כתב העת "קשת" אחרי המלחמה: "מאחר שהמלחמה נגמרה ולא נגמרה כמצב שאין לו צורה, ומאחר שמצב רופס זה יוצר עוינות, אי־נוחות ומבוכה - נתעורר צורך משווע במנהיגות, שתבוא ותיתן צורה ותעניק ביטחון... חוסר המנהיגות הזה חזר והטיל את האחריות על בני האדם עצמם".
הערפל, לפי כל הסימנים, התחיל עוד לפני המלחמה. שר הביטחון דיין הלך בעצמו לחזות באחת ההצגות של "מלכת אמבטיה" ב־1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה. מי שראה אותו בקהל ודיווח על כך היה אמנון רובינשטיין. דיין יכול היה לראות איך בתיאטרון הקאמרי, בחלק הכי מרכזי של דיזנגוף, מתקלסים השחקנים באמצעות הטקסט הסאטירי האכזרי של חנוך לוין בדמותו.
עמוס עוז כתב מכתב לחברי מפלגת השמאל החדשה "מוקד" בהנהגת מאיר פעיל: "...חבריה של תנועת העבודה, רבים ממנהיגיה, עומדים נדהמים וחסרי אונים למראה הזה של ארץ שהיה לה מסלול תעופה כל כך גבוה, והנה היא נקלעת לזווית ירידה כל כך תלולה".
מוקד היתה ב־73' המפלגה הכי שמאלית בקשת הצבעים הציונית. עוז הזהיר את עם ישראל ואת עצרת האומות המאוחדות כי לא יצביע בבחירות הקרובות למערך: "מפלגת העבודה הולכת ומתרחקת מעצמה ונסחפת ימינה. אישים הרוצים בסוציאליזם הומני ובציונות לא שיכורה אינם יכולים להצביע עכשיו בעד מפלגת העבודה...". את מדיניות החוץ תיאר ככזו המתנדנדת "בין צביעות לגברתנות".
אורי אבנרי, בנאום בחירות, תופף במוטיב המסורתי שלו כי השלטון בישראל רודני, דיקטטורי, כפי שרושמי העיתים מהאופוזיציה נהגו לומר בימי הרומאים. שכן ממשלה שיש לה מונופול על הטלוויזיה, זעק אבנרי, אינה זקוקה לבולשת או למחנות ריכוז.
לובה אליאב, בשר מבשרה של המפלגה, פרסם את משל השחף שלו לפני המלחמה, ובו צפה כמרחף תוך משק כנפיים לבנות, אסון נורא שרק הוא רואה מעבר לאופק. את הממשלה רדפו החל מתחילת שנות ה־70 פרשיות שחיתות כמו "נתיבי נפט" ו"ורד", חברות ציבוריות שרק בקושי ניתן היה להפריד את הנעשה בהן מהשלטון, והחשדות, לפחות מבחינה ציבורית, ליחכו את גלימותיהם של ראשי העבודה, ההסתדרות, וכדומה.
במצב הזה המנהיגים "קשובים לרחשי הציבור". נפרדים בהדרגה מהתפיסה הבן־גוריוניסטית של "אני לא יודע מה העם רוצה - אני יודע מה רצוי לעם". אתה רוצה להיראות טוב. בעיני כולם. גם בעיני האמריקנים, בעיני העולם, ובעיקר בעיני נביאיך או לכל הפחות מצביעיך. אתה לא כל כך החלטי בלחיצה על ההדק כמו שהיית ביוני 67'.
מכתב השמיניסטים מאפריל 70' יצא בסמיכות ל"מלכת אמבטיה" על רקע פרשת שליחות גולדמן, שטורפדה בידי גולדה מאיר. במאי הקולנוע רנן שור, בן המחזור של השמיניסטים, תיאר באחד הראיונות שערכנו כיצד המכתב התפשט וחדר היישר לצמרת האליטה שמשלה אז במדינה. בין החותמים היו בנו של שר הבריאות ויקטור שם טוב, וארן פטנקין, בנו של בכיר הכלכלנים, דן פטנקין, שכבר היה מעורב בפעילות אופוזיציונית נגד ראשי המפלגה בימי פרשת לבון.
החלו להופיע ארגוני שמאל רדיקליים כמו מצפן, שי"ח ועוד, שעשו דה־לגיטימציה למדינה. מעל לכל היתה זכורה התקופה העצובה, הקודרת, של מלחמת ההתשה. זה היה הדימוי של המלחמה הבאה. אף אחד לא רוצה דבר כזה. והשיתוק שאחז בהנהגה ב־6 באוקטובר מקורו בין השאר ברקע הציבורי־חברתי של התקופה. קשה להיפרד מסיר הבשר של יותר משלוש שנים של שקט בגבולותינו ומאווירת "מעולם לא היה מצבנו..."
בציפייה למסמך הזהב
חלק מהשאלות החידתיות, בייחוד במישור הטקטי של המלחמה, נשארו בלתי פתורות עד היום. אבל אם חשבנו שלגבי ההתרחשויות הצבאיות עצמן מתחילות באיחור רב להתגבש הסכמות בין הכותבים השונים על המלחמה, מתברר עקב השיחות עם חלק מהדמויות המרכזיות שגם על זה חלוקות הדעות.
כשמטילים את האחריות לשיבוש הכניסה של חיל האוויר למלחמה על בני פלד (מפקד החיל במלחמה), זה נעשה כשהחוקרים כבר לא יכולים לדבר איתו או עם הרמטכ"ל דדו אלעזר - כך טען בתוקף מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן אליהו. ועם כל זאת, הפערים מצטמצמים, ומה שהולך ומתבהר ב־20 השנים האחרונות הוא שההיסטוריוגרפיה הצבאית בממדיה הצרים מוגבלת מאוד לצורך הבנת המלחמה, כפי שעולה משיקולי הרקע החברתיים, שאין להם סימוכין בפרוטוקולים אבל הם די מסתברים מהעובדה שהבחירות באותה שנה היו אמורות להיערך בסוף אוקטובר.
אחת התמונות האחרונות של האלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, היא במהלך סיור שערך ליו"ר ועדת הבחירות, שופט העליון חיים כהן, במרחבי החזית בתעלה. ועדת הבחירות היתה ערוכה לפריסה מהירה - לא של הכוחות אלא של הקלפיות בכל מוצב ובכל בסיס בסיני ובחזית התעלה.
המשמעויות הרחבות והעמוקות יותר נדחקו מפני הניסיונות לפענח את ההתרחשות הצבאית ולהבין אותה. האם היה מחדל מודיעיני, והוא זה שמסביר את כל השתלשלות המאורעות מ־6 באוקטובר ועד 25 באוקטובר 73'? אין ספק שסוגיית ההפתעה האפילה על הכל בתחילת הדרך של חוקרי מלחמת יום כיפור, ולאחריה השאלה מי הם אבות המחדל. האם זה הדרג המדיני, בדמותם של רה"מ גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, או הדרג הצבאי שבראשו הרמטכ"ל דדו אלעזר, אלופי הפיקודים יצחק "חקה" חופי (צפון), שמואל גורודיש (דרום) וראש אמ"ן אלי זעירא?
"מקומו של הצבא בתהליכים שהובילו למלחמה, בנסיבות שבהן פרצה ובאופן ניהולה הודחק והוכחש בחסות הצנזורה בשנים הראשונות, ומדיניות שחרור החומר ב־15 השנים האחרונות", כתב פרופ' יואב גלבר במאמר שפורסם לפני כשלוש שנים ב"האומה".
אפשר להבין מכך שמשחררי החומרים האסורים בפרסום לאורך השנים הם שהכתיבו במידה רבה את אופי המחקרים החדשים בדור האחרון. הדוגמה הטובה ביותר היא פרסום קיומו וחלקו של הסוכן המצרי אשרף מרואן. קשה להאמין, אבל עד לפני כ־20 שנה נכתבה ההיסטוריה ללא נוכחות מרואן וכל המידע הכרוך בדיווחיו ואולי בהתרעותיו.
זה שנים רבות עולה השאלה, האם יש איזשהו מצבור חומרים או מסמכים, או אפילו מסמך אחד גואל, שיכול לשנות את תפיסתנו לגבי מלחמת יום כיפור? התחושה היתה שכן - אבל זו תחושת בטן מטעה. היא נובעת כמובן מציור הנוף הערפילי שצייר ס' יזהר. הסיומת חסרת הצורה, עם קווי הפסקת האש שנראים כמו סקיצה מקדימה של ציור של פיקאסו, יצרה ציפייה שיבליח איזה סוד ושהחלקים המפוזרים יתאחדו לתמונה ברורה.
אטימות השלטון
למען הצדק ההיסטורי צריך לומר שצה"ל חקר גם באמצעות תחקירים פנימיים וגם באמצעות פעילות חוקרי מחלקת ההיסטוריה. כחלק מעבודת ועדת
אגרנט יצא המסמך שנקרא "דוח נבו", שעד היום הוא הבסיס המוסכם להבנת פתיחת המלחמה והקרבות ברמת הגולן. אלחנן אורן ביצע את המחקר ארוך השנים שלו על המלחמה.
אלא שהיה הליך צנזורה, וכל חומר שנחשף ונחקר עבר מייד לעיונם של האלוף ישראל טל (טליק), שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמה, ושל אריאל שרון. שניהם, מסיבותיהם, רצו לדעת מה נכתב לגביהם בנקודות מחלוקת ואישרו או מנעו פרסום. על הפרקטיקה הזאת שמעתי כבר לפני 20 שנה מניסים סלומון, ששימש כחודש בתפקיד רמ"ח היסטוריה, עד שמסיבות שאינן דווקא מקצועיות סולק מתפקידו.
הסרט שיצא לאחרונה, "גולדה", מציג נרטיב חסר עכבות על ניצחון גדול, שהחל במשבר בעל ממדים קיומיים, ומי שניצחה על הניצחון היא ראש הממשלה שישראלים רבים, בעיקר צעירים, אהבו מאוד לשנוא בשנים 1974-1973. במרחק השנים, אמר פרופ' יואב גלבר לעיתונאי יזהר באר בראיון פודקאסט, כי "צריך לבקש סליחה בעיקר מגולדה ומדיין".
זאת אמירה קצת מוגזמת - זו לא שאלה של בקשת סליחה. לראש הממשלה מאיר היתה נטייה לאטימות - יש שכינו זאת "זחיחות" - תכונה שאפיינה אותה ואת ממשלתה, ובאה לביטוי דווקא אחרי המלחמה, כשהחלה לעלות תביעה להקמת ועדת חקירה.
כשבועיים לאחר הפסקת האש קיימה ראש הממשלה פגישה עם ועדת העורכים, גוף שהיה קיים במשך שנים ארוכות ונועד בעיקר לכוון את התקשורת על ידי השלטון. בפגישה עולה הדרישה להקמת ועדת חקירה, וגולדה מגיבה, לפי התיאורים, בסוג של התנשאות אטומה תוך שהיא מסתייגת מאוד מהתביעה הזאת. לתפיסתה, היו כשלים במלחמה, אבל אלה כשלים מבצעיים של הצבא, ומדבריה לא עולה שום צורך בחשבון נפש על חלקו של הדרג המדיני במחדל.
"אין שמץ של רצון או מחשבה שנתחמק מלברר ולחקור וללמוד דברים", היא אומרת לעורכים. אבל היא והעורכים - היא והציבור בעצם - מדברים על שני דברים שונים. "אני מתארת לי שהרמטכ"ל צריך לערוך בדיקה, כדי לדעת בכנות מה קרה בדיוק, ואפילו מבחינה טכנית. הנה, הורידו הוראות כאלה; האם הן קוימו או לאו? מדוע לא קוימו? ומי לא קיים? הוא צריך לעשות זאת, לא כן?"
גם הכותרות בעיתונים שאיתן עם ישראל הלך לישון ביום כיפור משקפות את הנתק שיצר השלטון בין הציבור לבין המציאות. "הארץ": "קיסינג'ר פותח בשיחות עם אבן ושרי החוץ של ארבע מדינות ערב". "על המשמר": "זאיר מנתקת היחסים עם ישראל". שאר הכותרות עוסקות בפרשת הטרור נגד רכבת העולים בגבול אוסטריה. כך גם ב"דבר" וב"מעריב": "ועדת הפליטים של האו"ם מוכנה לקבל את שנאו לחסותה".
בין קווי 67' לק"מ ה־101
בשנים הראשונות לאחר המלחמה הציע יצחק רבין נרטיב שהחוקרים וגם הציבור התקשו לעכל: המחדל היה "ביטחוני" ולא "מודיעיני", הוא אמר בראיון להיסטוריון אבי שליים. למה התכוון? בחלקו התכוון אישית למשה דיין, אך האמירה הזאת מתכתבת עם תפיסתו של פרופ' גלבר כי מעבר להפתעה - עובדה היא שהבעיה בצבא נמשכה לאורך כל המלחמה: "היתה קונספציה שהצבא המצרי לא יכול לצלוח, ואם יצלח זה יהיה טוב (כיוון שאז יהיה חשוף להתקפת נגד ישראלית במרחבי סיני, א"ל), ולא היתה טעות ביכולות, היתה טעות בכוונות, וזה כתוצאה מעודף שחצנות כשהגורם הדומיננטי היה דיין...". אילו היו נוקטים אמצעי זהירות מסוימים, היינו חיים היום בעולם אחר, אמר רבין.
הדיבור אינו גלוי, אבל הכוונה כנראה לאי־הפעלת האמצעים המיוחדים שאמורים היו לתת התרעה. היום זה נראה פסיק בתוך השאלות הגדולות. תא"ל (מיל') אפרים לפיד, איש מודיעין מובהק שהכיר את המקורות המיוחדים הסודיים ביותר, אמר שמידע מהמקורות ("האמצעים") האלה לא היה משנה את מסך האטימות שיצר אותה סבירות נמוכה.
בעניין הזה פרופ' גלבר חלוק לחלוטין על השקפת רבין. בהקדמה לספרו "רהב" הוא מספר שעמיתו בצוות החוקרים של ועדת אגרנט, אל"מ יעקב חסדאי, "חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה תסביר את כל מה שקרה, או את רובו. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע, תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזאת או אחרת..."
בעשור האחרון, אולי כדי לחמוק מהדיון בשיקוף הרנטגן שהחברה הישראלית קיבלה מהמלחמה, נוצר מיתוס חדש, שנתמך בעיקר במחקר של יגאל קיפניס ובסדרות טלוויזיה כאלה ואחרות. לאמור, שאפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור, שאפשר היה להשיג הסכם שלום ולחסוך את כל הסבל והמשברים שהביאה סופת המלחמה בכנפיה. זה, אגב, לא נרטיב חדש. בשמאל הציוני דיברו על כך כבר בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. בספרו "לא מחדל: המדיניות שהוליכה למלחמה" (1975) קובע העיתונאי אמנון קפליוק שמדובר במחדל מדיני שמתגלגל מאז הניצחון ב־67' ועד הפתעת 6 באוקטובר.
על כך שלא היה אפשר להגיע לחוזה שלום במובן שאותו השיג מנחם בגין ב־1979 יש לא מעט תשובות משכנעות. כתבו על כך בוימפלד, צורף וגלבר עם גיבוי ממוסמך ונרחב, כמו גם ד"ר יניב פרידמן. לעומת השאלה הזאת, עדיין מנקרת סוגיה שמשאירה את המלחמה כדימום מתמשך: הפסדנו או ניצחנו?
כדי לענות על כך צריך להציב תמונה של תבוסה - אילו היתה כזאת, איך היא היתה נראית? צריך להגיד זאת בבירור: היו שלבים שבהם ישראל עמדה בפני תבוסה או סוג של כניעה.
ממה שלמדתי לאורך שנים של עיסוק בחומר, אילו צה"ל לא היה הופך את הגלגל ב־11 באוקטובר ברמת הגולן וב־14 באוקטובר בחזית סואץ, המלחמה היתה עלולה להסתיים בהפסקת אש כפויה בידי המעצמות ומוכתבת בידי הערבים, והתנאי העיקרי בה - נסיגה ללא הסכם שלום לקווי 4 ביוני 67'. העובדה שהמשא ומתן בסוף המלחמה התקיים בק"מ ה־101 על אדמת מצרים, תוך הכרה חלקית של המצרים במדינת ישראל, מסמלת ניצחון, גם אם לא הכרעה בנוסח ששת הימים.
