אלי-ה וזיו חושפים את המשבר: "כולם חשבו שהכל מושלם"

רגעים ספורים לפני שפגשה שוב את בן זוגה החטוף אלי־ה כהן, אחרי 505 ימים שבהם הוחזק במנהרות חמאס, כרסמה בליבה של זיו עבוד השאלה: "ומה אם למד לחיות בלעדיי?". כשיצא סוף־סוף לקראתה התחלף החשש בחיבוק, והאוהבים בחרו זה בזו בפעם השנייה - שנה וארבעה חודשים אחרי שנפרדו באכזריות בבוקר טבח 7 באוקטובר.

רק אחרי האיחוד המרגש התפנו השניים להסתגל מחדש למי שהפכו להיות בזמן שחלף, ולהכיר מחדש זה את זו מבראשית. למדו לחיות שוב ביחד, לאהוב, לצלוח משברים, לתכנן עתיד משותף. לפני כשבוע, ברגע של ניצחון גדול, הם עמדו תחת החופה. אלי־ה, שהאמין כל תקופת השבי שזיו נרצחה במיגונית המוות, לא שיער שמעמד כזה יכול בכלל להתקיים - וגם זיו, מצידה, לא העזה לחשוב עליו אפילו בחלום, כל זמן שאהובה הופרד ממנה.

אנחנו נפגשים לראיון בזמן ההכנות האחרונות שערכו לחתונה, ואחרי שסיימו לכתוב את ספרם המשותף, "עיישה - לבנות בית יחד מתוך ההריסות", שיראה אור בקרוב. בספר (הוצאת ידיעות ספרים) שוזרים השניים את רגעי המאבק שניהלה זיו על שחרורו של אלי־ה עם הזיכרונות שלו מהשבי, תוך תיאור מסעם המשותף מהרגע שנפגשו שוב.

"לאלי־ה תמיד היה חלום לכתוב ספר משלו, עוד לפני שנחטף", מסבירה זיו. "הוא תמיד אמר שיכתוב ספר על החיים שלו, רק לא תכנן שזאת תהיה העלילה. וכבר כשהוא כתב את הספר האוטוביוגרפי שלו ('מופאוודאת', שיצא ב־2025 בהוצאת קוראים והפך לרב־מכר; שא"כ), ידענו שנינו שנכתוב מייד אחר כך את הספר המשותף שלנו".

אלי־ה: "החלק הראשון של 'עיישה' הוא כל־כולו מקום לסיפור של זיו. ואז מגיע החלק השני, של החזרה הביתה, שיש בו שמחה ענקית, אבל גם הרבה מאוד שאלות, תהיות ודברים שפתאום הם לא מובנים. פתאום, מאדם שלא ידע שבת הזוג שלו בחיים, ומבחורה שנלקח ממנה בן הזוג לכל כך הרבה זמן - יש זוגיות. זה פוגש אותך בהרבה מאוד דברים. ותוסיפי לזה את הטראומה וכל כך הרבה משברים. היתה פה מורכבות מאוד־־מאוד גדולה, עם היסטוריה מאחוריה, ויש מחסומים מאוד גדולים, כשכל אחד שם ללב שלו בתקופה קשה מאוד".

"יצא לי 'שמע ישראל'": זיו עבוד על החיים אחרי החטיפה

עמוד אחרי עמוד בספר, וגם בראיון הזה, זיו (28) ואלי־ה (29) חושפים באותנטיות את הרגעים המורכבים של מה שהצטייר כלפי חוץ כסיפור רומנטי מתקתק: הקושי של אלי־ה לצאת מהבית של אמא, אחרי שחלם כל כך לחזור אליו; המגורים המשותפים שוב עם מי שבינתיים השתנתה מכורח הנסיבות; ואפילו סיפור ארוחת הבוקר שהוא חלם להכין לה בשבי, מסבחת פול, שהדגים לשניהם כי הם לא חוזרים לרגע שבו הזמן עמד מלכת, אלא מתחילים מבראשית ממש.

בכל התקופה שלך בשבי בכלל לא ידעת שזיו שרדה ושהיא בחיים.

אלי־ה: "תשמעי, הרי הייתי שם וגם נפצעתי ברגל מירי. ראיתי מחבלים נכנסים לתוך המיגונית, מוודאים את ההריגה. רגע לפני שיצאתי גם סיפרו לי שאשתו של חבר נרצחה, אז אמרתי, טוב, גם זיו היתה שם, באותה סיטואציה, והכנתי את עצמי לנורא מכל. גם זיו לא ידעה מה יקרה איתי, היא יכלה לחשוב 'בסוף הוא חוזר בשקית'. בנוסף, את יודעת, באיזשהו שלב מתרגלים להיות לבד, ומתקדמים. סוג של מתקדמים".

אלי־ה: "בהתחלה אמרתי 'מה אני צריך בכלל זוגיות ולריב? לפני חודש הייתי במנהרה'. אבל בחרתי מאהבה ענקית. יש הרבה דברים קשים, אבל גם כל כך הרבה חיובי. אני רואה בזיו את האמא של הילדים שלי. היא גורמת לי לצחוק, היא עקשנית. ואז אני נזכר - זה גם מה שרציתי לפני כן"

בספר משחזרת זיו את הרגעים סמוך לשחרור של אלי־ה, ב־22 בפברואר 2025, כשהיה כל כך קרוב שוב, בהישג ידה, ודווקא אז החששות צפו: "כשאלי שרעבי (החטוף ששוחרר; שא"כ) יצא החוצה, הוא אמר לי 'אלי־ה לא יודע שאת בחיים'. אז רגע, הוא לא יודע שאני בחיים? כלומר, לא היה לו אפילו מה לחשוב עלי. ואם עכשיו הוא יראה אותי ויגיד 'מה קשור? אני בכלל מחקתי אותך'? ברגע שאלי־ה לא ידע שאני חיה, הוא בטח עשה איזשהו בלוק ברגש. פחדתי שהוא לא יצליח להוריד את החסימה הזאת. הפחד הזה לא ניהל אותי, אבל היה המון־המון במחשבות שלי, וככל שעבר הזמן הוא דילג שלבים והתפתח".

הרבה תכונות נעלמו

לאורך הספר אלמנט הבחירה בולט מאוד, כבמעין אנטיתזה להיעדר הבחירה בשבי. אני שואלת את זיו ואלי־ה איך בחרו שוב זה בזו לכתחילה, ורק בהמשך למדו מי כל אחד מהם הפך להיות.

אלי־ה: "הפכנו להיות אנשים אחרים לגמרי. לא עד הסוף התכונות שהכרנו. הרבה תכונות שנעלמו, כלומר היו קודם, אבל הטראומה מחקה לגמרי. ואז פתאום אתה צריך ללמוד לאהוב את הדברים מחדש. תחשבי מה זה לצאת החוצה אחרי דבר כזה, ופתאום להיות בזוגיות עם מישהי. פתאום יש תכונות שאתה לא אוהב, ואתה אומר, בואנה, אני אוהב אותה, אבל וואלה, יש דברים שאני לא אוהב, ומה אני צריך את זה בכלל? מה אני צריך לריב עכשיו? לפני חודש הייתי במנהרה".

אז למה בכל זאת? למה בחרת, ואתה עדיין בוחר, בקשר הזה שוב?

"רק מאהבה ענקית. יש הרבה דברים קשים, אבל כמו שאני תמיד אומר - חייבים לבחור לראות את הטוב. ואז, כשאתה רואה את הטוב ואתה בודק את המאזן, אתה אומר, רגע, יש פה גם כל כך הרבה חיובי. אני רואה בזיו את האמא של הילדים שלי, את התכונות שאני אוהב, שהיא גורמת לי לצחוק, שהיא עקשנית. ואז אני נזכר - זה גם מה שרציתי לפני כן".

יש גם הכרת הטוב על כך שזיו לא ויתרה עליך לרגע כל תקופת השבי שלך?

"ברור, אבל זאת לא הסיבה העיקרית. אם הייתי אומר 'היא לא הפסיקה להילחם, ובשביל זה אני צריך להיות בן הזוג שלה' - זו הטעות הכי גדולה. תמיד עשיתי את ההפרדה".

זיו: "הבנו שזאת זוגיות חדשה ושאנחנו לא אותם אנשים, והיינו צריכים לגרום לעצמנו להבין שאין את מה שהיה. אין. אתה חדש, בונה הכל מחדש. אני חושבת שביום שבו הפסקנו לעשות את ההשוואה בין מה שהיה לנו אז לבין מה שהיום, וכשהבנו שאנחנו נכנסים לקשר חדש, רק אז הצלחנו להבין זה את זו יותר. זה ממש כמו לבנות בית אחד מתוך ההריסות. לקחת את כל החתיכות הקטנות האלה שנשארו ולהרכיב מחדש".

אלי־ה: "אתן לך פירוט של מה זה אומר. רוב החברים שלי מתו, רוב הדברים שהתעסקתי בהם מתו, הכל היה מת. נשארו לי כמה חברים בחיים, ואלה החיים שאני יוצא אליהם. זאת אומרת שאין לי כמעט כלום ושום דבר, ופתאום אני יוצא לחיים בחוץ, ומעבר לצורך לבנות את הזוגיות, אני צריך לבנות את החיים שלי. ומהצד השני, גם החיים של זיו השתנו באלף מעלות למעלה, כי פתאום היא הכירה הרבה אנשים, הכירה המון תחביבים חדשים, והכל חדש. הבנתי שאני צריך להרכיב חיים חדשים לעצמי, ולהתאים את עצמי גם לחיים שלה - ללמוד לאהוב את הדברים שהיא אוהבת".

מה היא למדה לאהוב ב־505 ימים שלא ידעת שהיא אוהבת קודם?

זיו: "כדורגל".

אלי־ה: "זה היה מוזר", הוא צוחק.

זיו: "אחיין שלי עמית, שנרצח (במיגונית המוות; שא"כ), אהב כדורגל, וזה חלק מהאהבה של החברים שלו. מבחינתי, זה להיות הכי קרוב אליו. אלה דברים שפתאום מצאתי בהם נחמה".

הרושם שעולה מהספר הוא שבחרתם בזוגיות בפעם השנייה לפני שהכרתם זה את זו באמת.

אלי־ה: "חד משמעית".

זיו: "תיארת את זה מדויק. אני חושבת שהדבר שהציל אותנו זאת העובדה שהיינו חברים מאוד מאוד טובים לפני, וכשאלי־ה חזר זה פשוט הרגיש טבעי. היינו קודם כל חברים טובים, ואחר כך למדנו לאהוב זה את זו בתוך כל הדבר הזה".

את שם הספר, "עיישה" (בערבית: חיה), בחר אלי־ה כמעין צוהר לנפשו. "כי זיו חיה", הסביר את הפירוש לכל המתעניין. "למדתי ערבית ואנגלית ביחד, אז אני, בכל פעם שאני מדבר אנגלית, הראש שלי חושב בערבית", הוא מוסיף.

זיו: "אני התחברתי לזה מיד".

לנסות לתקן יותר

מהרגע שהחלה להילחם כדי להחזיר את אהובה הביתה, הכירה זיו בכוחה של התקשורת. היא התראיינה, יצאה לדייט ללא אהוב בשמלה צהובה, והשיקה מסע הסברה מסביב לעולם למען המשימה. גם אחרי חזרתו של אלי־ה מהשבי, נותרו השניים חשופים לעיני הציבור בישראל, שחיבק אותם עם שובו, התרגש כשהציע לזיו נישואים ודמע איתם מהסטורי בחתונה, לפני שבוע, כשאלי־ה קיים מה שהבטיח בשבי: לקרוא "שמע ישראל" מתחת לחופה אם יזכה לרגע הזה.

אני שואלת אותם על הבחירה להיות שם לעיני כל, גם בספר וגם בחיים עצמם.

אלי־ה: "יש לי אותו מסר בספר הזה כמו בספר הקודם: שהכל אפשרי. דווקא בדור שלנו היום מאוד מאוד קל לוותר על מערכות יחסים. היום כמעט אחד משלושה זוגות מתגרש. אנשים לא תמיד מבינים מה באמת יש להם בידיים ולא תמיד נלחמים עבור זה, ובכל קושי הכי קטן מחליטים לפרק.

"יש לנו מסר מאוד מאוד גדול פה: שאם אנחנו הצלחנו לעבור את מה שעברנו, וגם היום יש לנו קשיים ואנחנו מבינים שנמשיך לעבוד קשה על הזוגיות גם בגיל 70 - אז אפשר להצליח. כשלמדנו להסתכל על מה שיש לנו, והיינו מוכנים להילחם עבור זה, מצאנו שאנחנו באמת מתקדמים ופורחים, ופתאום יותר שמחים ויותר נהנים".

זיו: "המטרה של הספר שלנו היא לגרום לבן אדם הרגיל, שלא עבר חוויה קשה כמו שאנחנו עברנו, להעריך את הרגעים האלה שיש לו. אם נצליח לגרום לאדם אחד להעריך את מה שיש לו, את ההורים, את הזוגיות, אז הצלחנו. יש משפט של אמא שלי שחקוק לי בזיכרון: 'יום יבוא ותעריכי את שיחות הטלפון שבהן אני משגעת אותך'. ופתאום, ברגעים שבהם כמעט איבדתי את חיי, הדבר היחיד שחשבתי היה אמא. למדתי להעריך שיש לי בכלל אופציה להתקשר אליה. זה משהו שלאלי־ה לא היה כל השבי".

זיו: "המטרה שלנו היא לגרום לאדם הרגיל, שלא עבר חוויה קשה כמו שאנחנו עברנו, להעריך את הרגעים שיש לו. אם נצליח לגרום לאדם אחד להעריך את מה שיש לו, את ההורים, את הזוגיות - אז הצלחנו. פתאום, ברגעים שבהם כמעט איבדתי את חיי במיגונית, למדתי להעריך"

אלי־ה: "אני תמיד אמרתי והאמנתי שאם מישהו יכול להתגלח על החוויה שעברתי, לא לעבור אותה בעצמו אבל כן לקבל את המסקנות ואת התובנות ולהעריך יותר, לחבק יותר, להיות שם יותר, לנסות לתקן יותר - אז מבחינתי זה לתת בחזרה".

עוד לפני המסיבה ברעים, אלי־ה קנה טבעת. זיו שמעה על כוונותיו רק כשהיה בשבי, עם הספק אם ומתי בכלל יחזור. במנהרות חמאס הוא החזיק בתקווה לחזור הביתה ולחיות, ולמרות התנאים הקשים הוא מספר על רגעי סיפוק קטנים מול המחבלים, ועל חלומות גדולים.

"לא האמנתי שיש סיכוי שישאירו אותנו שם, כל כך הרבה אנשים שנחטפו. המחבלים עצמם חשבו שזה ייגמר תוך שבוע. אחרי שמונה חודשים הם איבדו את התקווה, כי פתאום, וואלה, בניגוד לציפיות שלהם, זה לא קורה, ישראל לא מוותרת להם. הרגישו שם את התסכול שלהם, וזה שימח אותי".

בספר אלי־ה מתאר איך החליט, כשהשתחרר, להמשיך לתכנן את חייו, אך לא להגשים - עד שחבריו בשבי יחזרו כולם. "כל עוד הם היו שם, לא באמת חזרתי. אמנם הייתי פה, אכלתי ושתיתי, אבל לא חזרתי לחיים. היה אלקנה, שהוא מהחבורה שלי של ירושלים, ואלון, שאמנם לא הכרנו קודם אבל חייתי עם איתו 505 ימים. זה לא כמו לגור בתל אביב ולפגוש אותו למטה בקפה. שם קמתי איתו כל בוקר והלכתי לישון איתו כל לילה, וכל דבר שעברתי הוא עבר. כאילו, חיינו אחד את השני.

"ואני לא מאחל לאף אחד לחיות עם התמונות האלה בראש, שאני הולך למטבח להכין לי משהו לאכול, והוא עדיין שם. מצד אחד אתה אסיר תודה, כי זה כל מה שהתפללת עליו, אבל אני יודע מה החבר שלי עובר בזמן הזה. זה משהו שאני לא מאחל לאנשים אחרים לעבור, כך שבאמת לא הצלחנו לחיות. לי, לפחות, היה מאוד קשה. אז תכננתי, אבל לא הגשמתי - עד לעסקה האחרונה".

במנהרות חולמים חלומות?

"וואו, המון. על העתיד, על איפה אתה יכול לשפר, את מה אתה יכול לתקן, איזה דברים טובים כן עשית שאולי תשמר. אלה השיחות שהייתי מנהל עם עצמי כל הזמן. בואי נגיד שהחלומות בהתחלה מאוד מאוד גדולים, ואז הם מצטמצמים למשהו מאוד קטן: לשתות כמו בן אדם, להתקלח ולאכול".

מנהלים את החשיפה

זיו, מצידה, מתארת את ההמתנה, את החלומות ואת הפחדים שנלוו לאיחוד המחודש ביניהם.

"עוד לפני שאלי־ה יצא לחופשי הכנתי את עצמי להרבה סיטואציות: שהוא יגיד שהוא צריך שקט, או שלא בטוח שירצה זוגיות עכשיו. אני נלחמתי עליו שיחזור, ונלחמתי גם על האחרים, ולכן עד לעסקה האחרונה לא יכולתי להסיט את המבט מתוך המלחמה הזאת. לא הייתי יכולה להיות נינוחה. בכלל, הייתי סופר מופתעת מהצעת הנישואים. כמעט התעלפתי".

היו זוגות ששרדו מהמסיבה ומהטבח, שהסיפור האישי שלהם נגמר אחרת מכם.

אלי־ה: "חד־משמעית, ואני מצליח להבין למה. זה לא פשוט. תחשבי על זה ככה: הבחורה שהכרתי, ביום שהיא ואני נפרדנו החיים שלה השתנו ב־180 מעלות. ואותו דבר גם היא, הבחור שהיא הכירה השתנה 180 מעלות והוא כבר לא אותו האדם. אז נכון שיש את החיבוק ואת האהבה והכל, אבל פתאום אתה קולט שאין הרבה מכנה משותף. אני זוכר שחזרתי וזיו פתאום התחילה לדבר איתי במילים כמו 'טריגרים' ו'התקפי חרדה'. עכשיו, אתם פה מטופלים כבר שלוש שנים, אבל אני רק חזרתי. אמרתי לה 'דברי איתי בשפה של 6 באוקטובר'. פערים מטורפים. היינו צריכים לעבוד על זה מאוד־מאוד קשה".

אלי־ה: "ביום שאני וזיו נפרדנו בנובה, החיים שלה ושלי השתנו למעשה ב־180 מעלות. אני זוכר שכשחזרתי, פתאום היא התחילה לדבר איתי במילים כמו 'טריגרים' ו'התקפי חרדה'. אמרתי לה 'דברי איתי בשפה של 6 באוקטובר'. היו בינינו פערים מטורפים"

ביום חתונתם התרגש איתם עם ישראל בהמוניו ברשתות החברתיות, מרגע המפגש של השניים, אחרי שלא ראו זה את זו שבוע שלם, ועד למעמד מתחת לחופה שבו קרא אלי־ה "שמע ישראל" ביחד עם הקהל - קטע שהפך לוויראלי בתוך דקות ספורות.

אני שואלת אותם על אובדן הפרטיות ועל מחיר החשיפה.

אלי־ה: "אנחנו מנהלים את החשיפה, אבל מהיום שיצאתי לחופשי אין לי את הפרטיות שלי. גם לזיו אין את הפרטיות שלה, כי היא ויתרה עליה במאבק להחזיר אותי הביתה.

"לגבי הזוגיות שלנו, כפי שאמרתי כבר, אנחנו לא מכניסים אנשים לכל החיים שלנו, אלא למקומות שאנחנו חושבים שיש לנו איפה להשפיע. בנקודות שאנשים מוותרים בהם, או בורחים לצדדים במקום לנסות לשבת רגע ולתקן. אם בזכות הספר זוג אחד יגיד 'וואלה, אני צריך לשנות את הגישה שלי' ויסתדר, עשינו פה משהו טוב".

זיו: "ויש עוד נקודה שאני חושבת שבגללה בחרנו לחשוף את עצמנו ככה: אחרי השחרור של אלי־ה היו המון פידבקים מהסביבה - 'וואי, איזה כיף לכם', 'איזה כיף שהוא חזר' - והיה בהם משהו שהפריע לי. כי בהתחלה, כשלא תמיד הכל יפה, את אומרת לעצמך, רגע, אני דפוקה? כולם מסתכלים וחושבים שהכל מושלם, אבל בהתחלה הכל לא היה מושלם. היינו צריכים לעבוד מאוד קשה בשביל להצליח לגרום לזה להיות מה שזה היום.

"זאת היתה תקופה לא פשוטה. היום אנחנו יכולים להסתכל אחד על השנייה ולהגיד 'איזה כיף שהיינו מספיק חזקים, מספיק האמנו בזוגיות הזאת ובקשר הזה בשביל להגיע לכאן. היום'".

בעצם, יותר מאשר ספר על זוגיות זה ספר על אופטימיות ועל דרך ארוכה.

זיו: "זה ספר על תקווה. על אופטימיות ועל..."

אלי־ה: "אמונה".

זיו: "אמונה, למרות שלא תמיד קל וזאת דרך מאוד־מאוד ארוכה. לא היה קל. לא היה קל בכלל".

ואולי דווקא בגלל שזה היה כל כך קשה ולא ויתרתם נוצר פה משהו כל כך משמעותי.

זיו: "אני רוצה שאנשים לא יפחדו. לפעמים אנשים מפחדים לקחת את הסיכונים או לבזבז את הזמן. ויכול להיות באמת שאתה מבזבז את הזמן, אבל התוצאה בסוף יכולה להיות כל כך שווה. השאלה היא אם אתה מוכן לקחת את הסיכון. אם אתה מוכן לקבל את זה, כמו שאלי־ה אמר, להיכנס לתהליך שבסופו אתה לא יודע, אבל יש סיכוי קטן שיקרה מה שקיווית לו".

שכבות ההגנה ירדו

בזמן שאלי־ה עשה "עסקים" עם הקב"ה במנהרות, זיו לא העזה לדמיין את הרגע שבו יעמדו מתחת לחופה. "לא הצלחתי לדמיין ‫אז משהו שהוא רחוק מדי. כשאלי־ה לא היה פה חיינו מדקה לדקה. במיוחד עם הטרור הפסיכולוגי שהיינו עוברים עם הסרטונים שחמאס היה משחרר. יש גם קטע בספר על מעבר הדירה שלנו, כשפתאום אנחנו מתחילים להבין שאנחנו לא צריכים לחיות ככה יותר, מדקה לדקה. שפתאום אנחנו יכולים לתכנן רחוק יותר. לאט־לאט שכבות ההגנה מהתקופה הזאת ירדו, והתחלנו לחלום רחוק יותר".

לאט לא התחלנו לחלום רחוק יותר. החזרה של אלי-ה מהשבי לצד עומר שם טוב ועומר ונקרט

לא העזת לחלום על חתונה, ובסוף היא קרתה.

"אני לא חושבת שאי־פעם אנשים יצליחו להבין עד כמה הרגע הזה לא מובן מאליו. כאילו, שרדתי כנגד כל הסיכויים בסיטואציה הכי מטורפת, ואלי־ה שרד את המיגונית, נחטף וחזר מהשבי. ואחרי כל זה, לשרוד את תחילת הזוגיות מחדש, את ההתחלה הקשה. ואז להגיע לחופה. אנשים לא יכולים לדמיין בכלל כמה זה מטורף עבורנו".

אין לאן ללכת

אלף אורחים התאספו לחגוג איתם בחוות רונית, אך חסרונם של כמעט 70 חברים שנרצחו בנובה הורגש. בדרך אל החופה שולבו קטעים של שניים מהם - עמית בן אבידה ז"ל, אחיינה של זיו, ויונתן חי אזולאי ז"ל, חברו של אלי־ה.

"אני חושבת שאנשים לא מבינים שאלה החיים שלנו - השמחה לצד הכאב הזה", אומרת הכלה על הרגעים המאושרים בחייה. "איבדנו חברים וחטופים שהיו קרובים אלינו. השמחה העצומה הזאת, הרגע המטורף הזה שכל כך חיכינו לו, התגשם לצד הזיכרון.

"אמרתי לקרובים אלי שהיו שני רגעים מטורפים ביום החתונה: המפגש אחרי שבוע עם אלי־ה, כשאני בשמלת כלה, היה כמו לראות אותו מחדש אחרי שחזר הביתה מהשבי. אותו חיבוק. אותן רעידות בגוף. והחופה עצמה, שהיא רגע ניצחון. עשינו את זה - התחושה היתה עילאית".

"לא בוכים יותר, חלאס": המפגש סוחט הדמעות בין זיו ואלי-ה

אלי־ה: "הרגשנו שכל עם ישראל הרגיש את ההתרגשות הזאת ביחד איתנו. כל לילה במנהרות, כשהייתי הולך לישון ומדמיין את החיים שלי, רציתי להתחתן, כי בנקודה הזו נעצרו למעשה החיים שלי. אז הבטחתי לקב"ה 'אם תיתן לי את זה - אני אראה לכולם שזה בזכותך'".

זיו: "אחרי השחרור של אלי־ה היו המון פידבקים מהסביבה, 'וואי, איזה כיף לכם', וזה הפריע לי. כי בהתחלה, כשלא תמיד הכל יפה, את מרגישה דפוקה. היינו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי שזה יהיה מה שזה היום"

לבנות בית בישראל שאחרי 7 באוקטובר, ולרצות להביא אליו ילדים וחיים חדשים, זו בחירה של "למרות הכל"?

אלי־ה: "אני רואה שלמדת להכיר אותי, אותנו. זה החלום שלנו. אין פה בכלל התלבטות. אנחנו אוהבים את המדינה שלנו, מעריכים פה אחד־אחד. אנחנו אוהבים את כולם, וזה הבית שלנו. כלומר, זה די צפוי שפה יגדלו הילדים שלי".

זיו: "אני חושבת שיותר נכון להגדיר את זה כניצחון שלנו. אחרי מה שניסו לעשות לנו פה, דווקא פה אנחנו נקים את המשפחה הגדולה שלנו. אני לא אגיד שאין חשש - אין דבר כזה. אחרי מה שקרה לנו, צריך להיות מאוד־מאוד נאיביים כדי לא לפחד. אבל ככל שאנחנו נמצאים יותר בחו"ל, במשלחות, כך אני מבינה יותר ויותר כמה ברור שנחיה פה ושהילדים שלנו ילכו לצבא. הם ישרתו את המדינה ויגנו עליה.

"פגשנו יהודים בכל העולם שסיפרו לנו: 'אנחנו תורמים כסף למדינה, ואתם שומרים לנו על הבית'. הם לא מתביישים להגיד את זה. 'אתם שומרים לנו על הבית, כדי שאם יום יגיע וחלילה יקרה משהו - יהיה לנו לאן לבוא'. אז אני מוכנה להיות השומרת של הבית, דווקא בגלל מה שעברתי".

אלי־ה: "כי זה הבית. שאלתי את אחד היהודים שפגשנו למה הוא עובד קשה ומשקיע כל כך הרבה במדינת ישראל. הוא אמר לי: 'אחי, ישראל היא ההשקעה הכי טובה שעשיתי בחיי'. הבנתי אז משהו מאוד חשוב: שוואלה - אין לנו ארץ אחרת. באמת, אין לנו לאן ללכת. זה הבית שלנו".