עדנה מזי"א, שנפטרה ב־2023, היתה בראש ובראשונה אשת תיאטרון. היא כתבה וביימה מחזות, כתבה תסריטים, ורק בשוליים עסקה בפרוזה. "המשקיפות", הרומן השלישי שלה, נותר לא גמור והושלם לאחר מותה בידי הסופרת מעין רוגל.
מזי"א היתה מחזאית מצוינת מפני שידעה לבנות מצבים: להכניס כמה בני אדם לחדר, להציב ביניהם מתח משפחתי, מיני או חברתי, ולתת להם להתנגש. במחזות כמו "משחקים בחצר האחורית" ו"סיפור משפחתי" הכישרון הזה הפך אותה לאחת המחזאיות החשובות בתיאטרון הישראלי. בפרוזה, לעומת זאת, אותו כישרון לא תמיד הספיק.
"המשקיפות", ספרה האחרון, הוא רומן המחבר בין שתי דמויות הסולדות זו מזו, סבתא ונכדה. הרומן עוקב אחר פרופ' רות לפידות, ראש המכון לרפואה משפטית לשעבר, המרגלת במשקפת אחר שכניה, בעוד יחסיה עם נכדתה החרדתית יהלי מניעים את העלילה.
הבעיה היא שבכל הדמויות, ובעיקר בגיבורה, פרופ' לפידות, יש משהו נרקיסיסטי, חסר ביקורת עצמית, מלאכותי ולא כל כך אמין, ולמרות זאת, הספר בסך הכל מהנה. עצם העובדה שסבתא פתולוגית במקצועה ונכדה חרדתית בוחרות להשקיף על החיים מן הצד במשקפות, ולחדור כך לחיי השכנים סביב, זה מקורי. גם השימוש במשקפות תיאטרון וצפרות בהקשר של מזי"א עצמה, כאילו דמויות הרומן שלה צופות בתיאטרון החיים עצמם, הוא מלבב למדי.
השתיים עוקבות מהמרפסת אחר זוג אנשי תיאטרון מוכרים. שניהם שחקנים נודעים, גבריאל ונלי מלכין, ואילו הבעל הוא גם במאי ומנהל תיאטרון. מדובר בזוג דרמטי מאוד, ולא ברור בריבים ביניהם - המתוארים מבעד למשקפת - אם הם מבצעים חזרות משחק או באמת רבים עד מוות, בעוד ברקע מצוי עוזרה האישי של נלי, הגר איתם באותו בניין בדירה סמוכה. מתוך הסתכלות עליו ודיאלוג רחוב עימו, ניכר כי הוא אדם בודד מאוד, המאזין כסטוקר בפני עצמו לזוג התיאטרוני המלכותי, ואף מגדיל לעשות וקודח חור קטן בקיר כדי לעקוב אחר מעשיהם. כל זאת עד הקטסטרופה.
וכך זה מתואר: "כשחזרתי למרפסת ועדיין לא ידעתי בוודאות איך לממש את הטקטיקה, מצאתי אותה נוהרת מאושר. משקפת התיאטרון צמודה לעיניה והיא צופה בחדווה על הגזרה. 'מגניב', אמרה כששמעה אותי נכנסת[...] 'מי המועדפים שלך?' יהלי הרפתה מהמשקפת ולראשונה הביטה בי ממש[...] אמרתי לה שאני משקיפה בעיקר על הגבר שגר בדירה ממול. הוא חי לבד, נראה גלמוד ועצוב, וכל ערב אוכל לבדו בדממה. לפי איך שהוא נראה, הוא בטח אוכל מרק בצל בחלב".
לסבתא לפידות הגיבורה יש גינת ירק ותבלינים במרפסת הגדולה, והיא מאוד אוהבת לבשל מיני מאכלים ים־תיכוניים הכוללים ירקות ודגים, ולהפליא גם במנות אחרונות. הצרה היא שהספר מתמלא בתיאורי אוכל ריאליסטיים, מיושנים ודי משעממים, הבאים על חשבון מתח היחסים והאמון שנבנה בין הסבתא לנכדה יהלי. לך כקורא, לפעמים עולה תחושה שנפלת באמצע הרומן הפסיכולוגי אל תוך ספר מתכונים עכשווי.
בעיה נוספת ברומן היא שסיפור המתח לא משתלב היטב עם הרעיון היפה שהעולם הוא תיאטרון, או "כל העולם במה", כמאמר שייקספיר. אפשר לצפות עליו באמצעות משקפת מהצד, אבל קשה בהחלט להישאר על הגדר ולהיות בלתי מעורב. רעיון התצפית הוא רעיון שחוזר על עצמו בספרים ובסרטים רבים, אך כאן, אצל מזי"א, נותר רווח בין הרומן הפסיכולוגי ופרשת הרצח לבין עולם התיאטרון המתואר דרך החיים, והרווח הזה לא נסגר. גם העובדה שכל הדמויות הראשיות מתכנסות בסוף אצל פרופ' לפידות והיא פותרת בעבורן את פרשיית הרצח, היא אגתה כריסטית, שחוקה ובנאלית.
אולי אפשר היה לחשוב שהדבר כרוך בעובדה שמזי"א לא סיימה את הספר לפני מותה, ומי שהכריעה לגבי הנרטיב במקומות מסוימים מהותיים היתה הסופרת מעין רוגל. היא התייחסה אל עצמה, על פי אחד הראיונות שנתנה עם צאת הספר, כאשת הרסטורציה של הספר, ממש כמו שמקס ברוד היה לפרנץ קפקא, או עדנה שבתאי ודן מירון ליעקב שבתאי ברומן "סוף דבר". אלא שחולשתו של הספר לא נובעת מהיותו לא גמור על ידי מזי"א עצמה, אלא הפגם, לדידי, מצוי כנראה כבר בטיוטה הראשונה: סופר צריך לברוא עולם במילים, ומזי"א, מה לעשות, חזקה בעיקר ביצירת הדרמה והמצבים. זה לא מספיק לפרוזה מעולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו