את האויב הלוחמים החרדים ניצחו. הקרב הקשה באמת מחכה במקום אחר

"תחנות היסטוריה כאן קודקוד. אנחנו יוצאים להתקפה על בית חאנון. כשמאחורינו יישובי העוטף ומולנו המחבלים שטבחו בנו, אנחנו נכנסים בראש מורם במטרה אחת: לאתר ולהשמיד אויב. התקפה, התקפה, סוף".

הקול של המג"ד בקשר, באותו לילה גשום וקר שפתח את התמרון, עדיין חורך לי את האוזניים. הרעדה שאחזה בי, הזיעה הקרה שלמרות הכפור בערה בנו כמו אש. זה היה הרגע שבו הבנתי למה הוא התעקש לקרוא לנו "תחנות היסטוריה".

כבר באירוע הראשון בקסבה של בית חאנון, כשאוריאל פרץ ז"ל נפל ועשרה נפצעו, מחלקה שלמה חטפה מכה קשה. אבל עשרים דקות לאחר מכן, הם נעמדו על הרגליים, המשיכו בהתקפה וחיסלו את המחבלים - ואני הבנתי את המשמעות. ככה זה בנצח יהודה: מנצחים, לא משנה מה המשימה, עם מה שיש ואיך שיש.

גדוד "נצח יהודה" (97) הוקם כמענה ייחודי לשילוב לוחמים חרדים בצה"ל, אך בשנים האחרונות הוא הפך להרבה מעבר לכך: כוח חי"ר קטלני, מקצועי ובלתי מתפשר. שירתי בגדוד כלוחם, חובש, מ"כ, ובתפקידי האחרון כקשר מג"ד בעזה. המדים האלו יצוקים בנשמתי, וכקשר נחשפתי לחלום הגדול שליווה אותנו: להפוך לגדוד חי"ר מתמרן (חיר"ם), להקים פלוגה רביעית ומסייעת עוצמתית, ולתמרן כחלק אורגני מחטיבת כפיר.

היום, כשאני חוזר לכאן ככתב, המילים האלמותיות מתפילת יום הכיפורים מהדהדות בי: "נכנס למקום שנכנס, והלך למקום שהלך". אני עומד להיכנס שוב לקודש הקודשים הפרטי שלנו, לצד הלוחמים, למסע פרידה מצירי הקרב שבהם נפלו חברינו. אחרי יותר משנתיים של לחימה עיקשת ברצועה והכרעת גדוד בית חאנון של חמאס, הגדוד יוצא מעזה לקראת עלייה היסטורית לצפון.

אני תופס את המג״ד לשיחה קצרה לפני הכניסה. מדובר במסע לקראת היציאה מעזה, אחרי יותר משנתיים של לחימה ברצועה, שבהן הגדוד נלחם בעוצמה, הרג מחבלים ואיבד לוחמים רבים.

בני ברק פינת הורמוז: על מה מדברים ברחוב החרדי? | צפו בפודקאסט "על זה"

המג"ד, סא"ל י', די חדש בתפקיד. רק לפני כמה שבועות הוא נכנס אליו, וכבר עושה היסטוריה. ההתרגשות ניכרת על פניו כשהוא משתף אותי בתחושות: "הגדוד עבר בשנתיים האחרונות מסע היסטורי, מתמרן בתוך רצועת עזה, מכריע את גדוד בית חאנון במחירים כבדים, ובמקביל הקים פלוגת מסייעת ופלוגת רובאית בדרך לכשירות מלאה. אנחנו הגדוד הראשון בחטיבה שעולה צפונה - שזה לבד היסטוריה. הגענו לכאן דרך קרבות קשים ודמם של לוחמים רבים שהותירו חותם עמוק, אך לצד הכאב, עומדים פה אריות עם רוח לחימה מטורפת שרק רוצים לדהור קדימה".

בית חאנון בידינו

אנחנו משוחחים קצת על המסע. המג"ד מסביר לי שמדובר בהליכה לאורך צירי הלחימה של הגדוד, עם עצירות במקומות שבהם נפלו לוחמינו. ובמקביל, הוא ממש מתנער מהאירוע במובן האישי. הוא אומר לי מילים מדהימות: "האירוע הזה הוא שלהם. זה לא שלי ולא של אף אחד אחר. זה של הלוחמים ושל המפקדים של הגדוד הזה".

הקול של המג"ד בקשר בלילה שפתח את התמרון, עדיין חורך לי את האוזניים. כבר באירוע הראשון בקסבה של בית חאנון, כשאוריאל נפל ועשרה נפצעו, מחלקה שלמה חטפה מכה. אבל הם קמו, המשיכו בהתקפה וחיסלו את המחבלים - ואני הבנתי - ככה זה בנצח יהודה: מנצחים, לא משנה מה

אני בסערת רגשות, הוא מדבר על הצירים שאני והלוחמים מכירים היטב, מנוהל הקרב ומהקרב עצמו.

אני מקבל את המלצתו ומשוחח עם הלוחמים על התחושות. בסוף צריך להקשיב למג״ד, זה שלהם. סמ״ר א' מפלוגת מבצעית משתף אותי במה שעובר על הפלוגה. הוא מסביר לי שכשהוא מביט לכיוון היישובים מאחור - שדרות, ניר עם, נתיב העשרה - הוא מתמלא גאווה. זה היה שווה. גם הם, הנופלים, היו גאים עכשיו, הוא אומר. ובפלוגה גאים בהם עד דמעות.

לקראת היציאה למסע, מגיע מח"ט צפונית לשוחח עם הלוחמים. הוא מספר על בית חאנון של פעם - אני עוד זוכר אותה. הכל עמד על תילו, המחבלים טיילו בה כאילו אנחנו לא קיימים. הוא מתאר את העבודה המפרכת, המדממת והקשה שהגדוד עשה, שוב ושוב ושוב, עד שהכריע את בית חאנון. הוא מסיים במילים שחורטות צלקת של גאווה: "גדוד נצח יהודה חתום על בית חאנון. עצם זה שהיום אתם יכולים לעשות סיבוב לזכר הנופלים בבית חאנון, זה רק בזכות העבודה הקשה שלכם, והגבורה של הלוחמים שאתם הקרבתם".

אנחנו יוצאים למסע. ברקע מהדהדת פקודת הקשר של רס״ן א', מ״פ המבצעית, שאיבד הכי הרבה לוחמים בגדוד. הוא מזכיר את הנופלים, את האחים שלנו, ואומר בקול חנוק אך יציב: "אנחנו צועדים בחורבות בית חאנון, מביטים על בית חאנון ומדברים עליה בלשון עבר, הגדוד כאן ועובר למשימה הבאה".

הגדוד מתהלך. החום כבד, וללוחמים קשה. אבל הקושי הוא לא מהחום. קשה להם כי הם נזכרים. הם רואים את המקומות, נזכרים בקולות הפיצוצים, בזעקות הפצועים, בדם שנספג בחול, וחושבים על המטרה שבשמה הם נלחמו. אני פוגש שוב את סמ״ר א' שנזכר בכל האירועים. הוא ממש מתאר את הרגעים, את מה שעברו שם, בית אחרי בית. אני זוכר יחד איתו.

צומת גורלי

אנחנו מגיעים ל"אגוט-תכשיר". צמד המילים הללו כנראה לא אומר כלום למי שלא היה שם, ולכן אני כאן כדי להסביר. מדובר במרחב שהכיל מארב קטלני שממנו נפלו חלק מלוחמי הגדוד ונפצעו עשרות. אני נעמד במרכז הצומת, מסתכל סביב על ההריסות, ונזכר בגיבורים שלנו. הגיבורים שמשם לקחנו אותם אחורה, על אלונקות.

לידי עומד רס"ן (מיל') דניאל לוגסי. הוא פיקד על הפלוגה המבצעית בכיבוש המרחב. הוא נעמד במרכז הצומת ונזכר באירועים, מספר ללוחמים הצעירים כדי שיכירו את האחים שלהם - האחים שנשארו שם, שנשארו חלק נצחי מהגדוד ולעולם לא יחתמו על טופס שחרור.

כדי להבין את המשמעות של המרחב הזה, אנסה לתאר את המקום. מדובר בנקודה הכי גבוהה בבית חאנון, והיא ממש קרובה לגדר. במהלך ההתקפות של הגדוד לכיבוש המקום, נתקלנו בכל פעם מחדש במחבלים שהתבצרו היטב. ארבעה אירועים שונים וקשים התרחשו בנקודה הספציפית הזו, והסתיימו בתשעה הרוגים ובעשרות פצועים לכוחותינו. אבל שם, בדם ובאש, התרחש הדבר החשוב ביותר: כיבוש המקום וטיהורו. זה היה המפתח לבית חאנון כולה. שם היה מרכז הכוח של גדודי הטרור, רשת מנהרות ענקית ושולטת, ומארבים קטלניים ששילבו מטעני חבלה וצלפים.

אני מזכיר כל כך הרבה את הנופלים, ואני חושב שהגיע הזמן לתת להם שמות. אי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של נצח יהודה בלי לחקוק את השמות האלו באותיות של קידוש לבנה:
סרן ישראל יודקין הי"ד
סמ"ר אליהו (אלי) חיים אמסלם הי"ד
סמ"ר בצלאל קובץ הי"ד
סמל אוריאל פרץ הי"ד
סמ"ר מאיר שמעון עמר הי"ד
סמל משה ניסים פרש הי"ד
סמ"ר נועם אהרון מסגדיאן הי"ד
סמ"ר משה שמואל נול הי"ד

אלו הגיבורים. הגיבורים שנפלו בשטח מרובע של כמה מאות מטרים מסביב לצומת הזה. כולם גיבורים היו, כולם לוחמים אמיצים, וכולם קדושים.

ארבעה אירועים שונים וקשים התרחשו בנקודה הספציפית הזו, והסתיימו בהרוגים ובעשרות פצועים לכוחותינו. אבל שם, בדם ובאש, התרחש הדבר החשוב ביותר: כיבוש המקום וטיהורו. זה היה המפתח לבית חאנון כולה

המסע הכואב והמטהר הזה מסתיים במצפה בית חאנון. מצפה שנמצא בתוך עזה וצופה על בית חאנון החרבה. אין בית עומד. אין נפש חיה על הקרקע. מח״ט כפיר, אל"ם א', נעמד מול הלוחמים שסיימו את המסע ונושא דברים שחודרים ישר ללב:

"המלחמה הזו לא בחנה רק את יכולתכם לנצח את האויב, אלא את היכולת שלכם לשמור לאורך זמן על הערכים בלחימה. המקצועיות, האחריות, הדבקות במשימה, החתירה לניצחון והרעות. המחיר האישי והשחיקה הולכים ומצטברים. בשנתיים האחרונות לא רק עמדתם במשימה, הוכחתם פעם אחר פעם שאתם ראויים להמשיך ולשאת אותה, חתרתם למגע. חילצתם פצועים תחת אש ולא הותרתם איש מאחור. מורשתו של גדוד אינה נבנית רק מההישגים המבצעיים שלו. היא נבנית גם מרוח הלחימה הנושבת בלוחמיו, מהערכים שעל פיהם הוא פועל ומהדרך שהוא סולל לדורות הבאים. הצבתם רף גבוה של מצוינות ושל עמידה איתנה במשימה, רף שימשיך להוות דוגמה לבאים אחריכם".

אני צופה במח"ט מדבר, ומביט בגדוד. הגדוד שלי. גדוד שמעכשיו נכנס רשמית לשורות החטיבה כגדוד מהמניין. מדובר בחלום ישן של נצח יהודה, שלאורך השנים היה אמנם תחת חטיבת כפיר, אבל לא זכה להילחם תחת החטיבה האורגנית במלחמות עבר. כעת, הוא עומד להיות בחוד החנית של החטיבה בלחימה הבאה.

אני מסיים את היום ההוא בעזה מהורהר. מחשבות על בית חאנון החרבה, על החברים שנשארו שם ולעולם לא יחזרו, ועל הגדוד שצמח מתוך הכאב הזה וממשיך למשימה הבאה.

שם הרי גולן

את המפגש הבא שלי עם הגדוד אני מקיים במקום שבו עוד מעגל נסגר. למרגלות המושב אליעד שברמת הגולן, מביט על הלוחמים בתוך אבק הדרכים, והלב פשוט מתמלא. קשה שלא לחזור אחורה בזמן, לאותן השנים היבשות שבהן הגדוד היה "תקוע" בקו סוריה.

אני מסתכל עליהם ויודע בדיוק מה עובר להם בראש. אני נזכר בתחושת המועקה של ההגעה הראשונה לשער הבסיס, עם תיק ענק על הגב ומבט שלא מבין לאן הגיע. בניגוד לאחרים, חייל חרדי מגיע לרוב מאפס מוחלט. בלי אבא שהיה לוחם, בלי אח בצבא, בלי סיפורי מורשת בסלון ובלי מושג מה ההבדל בין מפקד למ"מ, מה זה לו"ז או איך פונים לדרגה שמעליך.

ופתאום, בתוך הערפל הזה, מתחילה הטירונות במלוא עוצמתה. אין "טירונות חרדית", יש טירונות נטו. אותם מסעות מפרכים, אותה משמעת ברזל, אותם חוסר שינה ולחץ שגורמים לך לשאול את עצמך למה לעזאזל נכנסת לזה, כל זאת בזמן שאתה עוד מנסה לפענח את האותיות הקטנות של השפה הצבאית. הפער בין מי שאתה ביום הראשון למי שדורשים ממך להיות שבועות ספורים אחר כך הוא כמעט בלתי נתפס.

אבל אז אני חוזר להסתכל עליהם עכשיו, באימון. הם כבר לא "חיילים חרדים", הם פשוט חיילים. הם פועלים תחת לחץ, עומדים בזמנים, מתפקדים כמקצוענים לכל דבר ועניין, ובלא מעט מקרים משיגים תוצאות שגורמות לך להתגאות בהם עד דמעות. הם התחילו את המרוץ הרבה מאחור, אבל לא רק שהם סגרו את הפער - הם פשוט עקפו את כולם.

אני זוכר את הלילות הארוכים והקפואים מול הגדר הסורית, את המבטים המתוסכלים אל האופק, ואת הכמיהה הבלתי פוסקת של כולנו לרדת משם כבר. להשתחרר מהשגרה השוחקת, להפסיק להיות גדוד בט"ש סטטי, ולפרוץ קדימה כמו כולם. לראות את אותה האדמה בדיוק הופכת היום ממוצב סטטי לזירת תרגיל מלאת עוצמה של תמרון חי"ר - זו סגירת מעגל מדהימה שמעלה בי חיוך. אם הייתי מספר לפני שלוש שנים שזה יהיה המצב, לא היו מאמינים לי. למען האמת גם אני לא הייתי מאמין.

היום, כשנצח יהודה נמצא כאן כגדוד חיר״ם (חיל רגלים מתמרן) לכל דבר ועניין, השמחה והגאווה פשוט חונקות את הגרון. הלוחמים האלה, שעברו כברת דרך קשה, מפותלת, ולא פעם כזו שלא הוערכה מספיק בחברה הישראלית, עומדים לקבל כעת את החותמת הרשמית שמגיעה להם בזכות ולא בחסד. המראה שלהם מסתערים בשטח, מקצועיים וחדים, מוכיח לכל מי שהעז לפקפק שאין שום תקרת זכוכית שאי אפשר לנפץ. זה כבר לא רק תרגיל צבאי במרומי הגולן, זו הצהרה מהדהדת על דרך, על אמונה ועל התעלות.

אני מנסה לשוחח עם המג"ד, שמסביר לי על התרגילים בכמה מילים קצרות, ומייד רץ להמשיך לפקד. המשימה לפני הכל. אבל המראה מולי מספר את הסיפור במקומו: ארבע פלוגות, טנקים, מסייעת חזקה עם כל האמצעים הטכנולוגיים - מטילים ועד רחפנים - והכל עובד כמכונה משומנת, קטלנית ומדויקת. הגדוד יודע היטב מה הוא עושה. הוא מסתער קדימה תחת עינו הפקוחה של מפקד מל"י (המרכז לאימוני יבשה), שחותם עליו רשמית כגדוד חיר"ם - חלק בלתי נפרד מהחטיבה המתמרנת.

אבל שום דבר לא הכין אותי לנקודת הקיצון של המסע הזה. המפגש הבא הוא כבר ממש כמו חלום שקרם עור וגידים.

ארזי הלבנון

אני פוגש את חיילי הגדוד בלבנון. כן, לבנון. הגדוד פועל שם תחת צק"ח 900, עמוק בחזית. 12 קילומטרים בעומק שטח האויב. הלוחמים מתמרנים, פושטים, מחסלים מחבלי חיזבאללה ומשמידים תשתיות טרור בהיקפים בלתי נתפסים. המג"ד נראה שאנן, אבל אי אפשר לפספס את הברק בעיניים שלו. הגדוד מבצע את הפעולות המורכבות ביותר שיש, והוא עושה זאת כדבר שבשגרה.

המג"ד מסביר לי בשטח את גודל השעה. "אנחנו תופסים את החלק המרכזי של ההר", הוא אומר, מצביע לעבר קו הרכס. "יש לנו הגנה ישירה גם על היישובים שנמצאים מאחורינו. זו הפעם הראשונה שהגדוד קם, אחרי 26 שנים, ומשלים מעבר לחיר"ם. יש פה היסטוריה מטורפת לראות את הגדוד הזה, שהתחיל בשנת 1999 עם שלושים חיילים בבקעת הירדן, וכיום עומד בתפוסה מלאה ואף יותר מחלק מהגדודים האחרים בצבא".

המג"ד סא"ל י': "הגדוד עשה היסטוריה. הגענו לכאן דרך קרבות קשים ודמם של לוחמים רבים שהותירו חותם עמוק, אך לצד הכאב, עומדים פה אריות עם רוח לחימה מטורפת שרק רוצים לדהור קדימה"

המעבר הזה לא קרה ביום אחד. המג"ד מספר שהתהליך לקח שלוש שנים, והושלם בחודש האחרון עם מסדר מז"י (מפקד זרוע היבשה) שקבע: נצח יהודה כשיר כגדוד מתמרן. זה כלל הקמה של פלוגת הרובאית בפיקודו של סרן י', איוש מלא של המסייעת ושל פלוגת הסיוע המנהלתי, ותוספת תקני קצינים.

"דקה אחרי שכבו הזרקורים של המסדרים", מחייך סא"ל י' בסיפוק, "אנחנו פועלים פה בתוך לבנון עם טנקים ויכולות הנדסה, תחת צוות קרב חטיבתי, ומשמידים תשתיות טרור".

אני ממשיך אל תוך השטח, ופוגש את ר', מפקד בפלוגת המסייעת שמספר על הפעילות היומיומית. "אנחנו פועלים פה בשבועות האחרונים להגן על היישובים ולהשמיד תשתיות טרור", הוא משתף. "יש לנו אמצעים מתקדמים: טילים, רחפנים, ניוד ותצפית. בכל התקפה, פשיטה או תקיפה גדודית - פלוגת המסייעת נמצאת בראש. דרך אגב, כרגע המסייעת נכנסת לעומק הרבה יותר מכולם בזכות תחום הניוד והרחפנות, דברים שפלוגות אחרות מתקשות להביא באותה רמה". ר' מוסיף שהלוחמים מלאי רוח לחימה, "הם נותנים את כל מה שיש להם, ותמיד ינצחו בכל דבר שיתנו להם לעשות".

מי שמגלם בגופו את המסע של הגדוד הוא סרן י', שהתחיל כלוחם וכיום סוגר מעגל כמפקד בשטח. הוא גדל בנצח יהודה ועשה בו את כל השירות שלו. הוא מגיע מבית חרדי־ליטאי והלך נגד הזרם, מתוך רצון עז להתגייס ולתרום. הסיפור שלו, כמו של חבריו, הוא סיפור על הבנה של החיילים כבני אדם - חרדים בתוך משבר, שבוחרים להילחם ולממש את עצמם, גם כשהחברה שבאו ממנה לא תמיד מבינה את הדרך שבחרו.

הוא נמצא בלב מרחב האבטחה בתוך לבנון, פושט על כפרים שיעיים ומשמיד אמל"ח של חיזבאללה. "אני זוכר את עצמי שואל את המח"ט כשהייתי צוער - מתי ישנו את הייעוד של הגדוד? מתי נהיה מתמרנים ולא רק נעשה משימה אחת ביו"ש לאורך זמן?" נזכר י'. "הוא אמר לי: 'אל תדאג, יום אחד הגדוד יהיה גדוד חיר"ם'. היום אני נמצא בדיוק בנקודה ההיא - עומד בעומק לבנון, יוצא לפשיטה כמפקד פלוגה יחד עם לוחמי חי"ר וטנקים שמלווים אותנו. רק בשבוע האחרון איתרנו בתוך כפר, בהרבה בתים, רובים, טילים ומטענים שהיו אמורים להיות מופעלים נגד חיילי צה"ל".

ההישגים המבצעיים של הגדוד בלבנון הם פנומנליים, אבל מה שמחזיק אותם באמת הוא ההבנה העמוקה של המשימה. המג"ד מתאר את התחושה ברגע חציית הגבול: "כשמסתכלים אחורה ורואים את היישובים בעורף, זה הדבר הכי חזק שיש. אתה מבין שהצבא נמצא מקדימה, האזרחים מאחור, וזה קו ההגנה. זו המחויבות שלנו. בזכות המאמץ הזה, יותר מ־95 אחוז מהיישובים באזור חזרו לחיים".

המג"ד, שמתעסק רבות בתחום החינוך והערכים, מספר בסיפוק על הנקודה שהובילה לעוצמה הזו. "אנחנו שמים דגש ייחודי על ערכי צה"ל ועל סוגיית הממלכתיות, כי הלוחמים מגיעים מרקע שבו הדברים האלו לא תמיד נוכחים כמו אצל לוחם מגדודים אחרים".

הגדוד פיתח תוכנית חינוכית מעמיקה, שזכתה להצטיינות קחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי), כדי לחבר את הלוחמים למדינת ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל. "המחויבות שלנו היא מצד אחד לתת ללוחמים תנאים חרדיים מלאים - להיכנס חרדי ולצאת חרדי - ויחד עם זאת להוציא אותם כאזרחים ומפקדים טובים יותר. 25 אלף בוגרים עברו פה, יצאו החוצה והשתלבו באופן מלא בחברה הישראלית, כשהם גם חרדים וגם אזרחים. זה המפעל האדיר של נצח יהודה".

אנשי השעה

קראתם עד לפה. קראתם על דם ויזע, על פצועים והרוגים, על הכרעת חטיבות חמאס בבית חאנון, על הסתערויות מול טילים בלבנון, על הריסת מנהרות ומוצבי פיקוד מתקדם. עברנו מסע של אלפי מילים וקילומטרים של כאב וגאווה.

ועד עכשיו, בכוונה תחילה, כמעט ולא דיברנו על הפיל שבחדר. לא דיברנו על החרדיות של הלוחמים הללו.

אבל זה חשוב, זה כל הסיפור. כי בימים שבהם החברה הישראלית קרועה ומדממת סביב שאלות של גיוס, חברה ושוויון; בימים שבהם מילים כמו "השתמטות" ו"סרבנות" עפות באוויר כמו סכינים - כאן, בהרי לבנון ובחורבות עזה, מסתובבים אריות. אלו בחורים שגדלו בעולם שבו ללבוש מדים נחשב לעיתים לבגידה. הם, כפי שמנסח זאת סרן י', "הגיעו לכאן כדי להילחם נגד כל מה שהם מכירים, נגד החינוך שעליו הם גדלו, נגד החברים והמשפחה. ואחרי שהם עברו את כל זה, לבצע משימה בעומק שטח האויב זה קטן עליהם". החוסן שלהם לא נולד בבקו"ם: הוא נולד ברגע שבו בחרו ללכת נגד הזרם למען עם ישראל.

הם כבר לא "חיילים חרדים" הם פשוט חיילים. פועלים תחת לחץ, עומדים בזמנים, מתפקדים כמקצוענים לכל דבר, ומשיגים תוצאות שמעוררות גאווה. הם התחילו את המרוץ מאחור, אבל לא רק שהם סגרו את הפער - הם פשוט עקפו את כולם

הם לא לוחמים מעולים "למרות" שהם חרדים. והם לא מסתערים "על אף" הרקע שלהם. הם פשוט לוחמים מצוינים, קטלניים ומקצועיים, ובאותו זמן הם חרדים. שני העולמות הללו חיים בתוכם בהרמוניה מוחלטת של קודש וחול, של תפילת מנחה חרישית בין הפצצה של חיל האוויר לירי פגזים של שריון.

אני מתצפת יחד איתם על יישובי הצפון ממרומי ההר הלבנוני. הכל נראה ברור מפה. המג"ד סיפר שלפני הכניסה הוא עמד מול לוחמיו ואמר להם: "אנחנו חייבים להיות פה בפנים, אנחנו החוצץ בין התושבים לאויב. אבל הלב, הלב חייב להישאר מאחור. צריך לחבק את התושבים ולזכור שבשבילם אנחנו כאן".

המסע רק מתחיל

וכשאני כבר נמצא איתם יחד שם, ממש על הקו בלבנון, הרוח הנושבת רק ממחישה כמה המציאות הזו עמוקה ומרגשת. אני מסתכל עליהם ולא יכול לשכוח לרגע מאיפה הם באו. מדובר בחיילים חרדים. כן, הם גדלו באולמות הישיבות, בעולם שבו השפה המדוברת שונה לחלוטין, והם בחרו במסלול חיים שלא דומה לשום דבר אחר בסביבתם הטבעית. אבל ברגע שהם לבשו את המדים, מתחת לקסדה ולאפוד הקרמי, המהות ברורה לפני הכל: הם חיילים. הם לוחמים. הם החומה המגינה על המדינה, חלק בלתי נפרד מצה״ל.

והעובדה הזו אינה עוצרת בשערי השירות הסדיר; היא רק נקודת ההתחלה של תהפוכה היסטורית עמוקה. החיילים האלה משתחררים בסיום השירות, אבל הם לא נעלמים. הם נכנסים אל תוך מערך המילואים, חוזרים שוב ושוב למדים, מתייצבים לכל צו ותורמים את חלקם למאמץ הלאומי. כבר היום יש עשרות אלפי בוגרים כאלה בשטח, ובעתיד הלא רחוק נראה כאן עוד עשרות אלפים של יוצאי נצח יהודה שמהווים חלק בלתי נפרד ממערך המילואים של צה״ל. המסגרת הזו מצמיחה מנהיגות שקטה ואיתנה מתוך השטח עצמו.

ישנו משפט ששומעים לא מעט במסדרונות הצבא, אמיתות שחוקות שמקבלות לפתע משמעות מצמררת: מתוך יום גיוס בסיסי צומח מג"ד, יכול לצאת מח"ט, ואולי אפילו אלוף. ולפעמים, אחת לכמה שנים, יוצא גם רמטכ"ל.

ואז, ממש ברגעים האלה שבהם אני עומד איתם בלבנון ובוחן את המבט הממוקד בעיניים שלהם, עוברת בי המחשבה שאולי אני צופה כרגע ממש ברמטכ"ל הבא של מדינת ישראל.

כן, המחשבה הזו אולי נשמעת גדולה מדי למי שמסתכל מבחוץ, אבל היא הגיונית לחלוטין למי שרואה את חומרי הגלם שמהם עשויים החבר'ה האלה.

תארו לעצמכם: נער שהגיע מעולמות הלימוד החרדיים, בלי שום רקע צבאי מוקדם, לבש לראשונה בחיים שלו נעלי צבא ומדים, למד לגמרי מאפס מה זה מפקד, מה זו מחלקה, מה זו פלוגה, איך מתפקדים תחת אש ומה המשמעות האמיתית של להיות לוחם בחזית, והתקדם עקב בצד אגודל, שלב אחר שלב, עד לפסגה הגבוהה ביותר של המערכת הצבאית.

זה ממש לא חלום מופרך, כי בסופו של דבר, ברגע שמקלפים את כל התוויות החיצוניות שמדביקים לנו בחוץ - חרדי, חילוני, דתי, מסורתי, ספרדי או אשכנזי - נשאר דבר אחד פשוט: חייל לוחם, אדם שמוסר את נפשו למען הביטחון של כולנו.

צה"ל, בג"ץ והחרדים: הקרע שמחייב פתרון חדש | צפו

ומאותם לוחמים ממש, בדיוק כמו בכל חטיבה אחרת ובכל גדוד ותיק בצה"ל, יצמחו בהכרח מפקדי העתיד. ומי יודע - אולי בעוד עשרים שנה, כשמדינת ישראל תעמוד שוב בפני צמתים היסטוריים ואתגרים ביטחוניים מורכבים, מי שייקרא אל לשכת שר הביטחון יהיה אותו חייל חרדי צעיר שאני רואה עכשיו ממש מולי, כאן בקו בלבנון.

הבטתי בהם, באחים שלי לגדוד 97, וידעתי: עם ישראל יכול לישון בשקט, כי קודש הקודשים נמצא בידיים הכי בטוחות שיש.