"הוברחנו" אל ישיבת הדגל של החרדים – ושמענו למה הם באמת לא מתגייסים

רחובות בני ברק וירושלים בערו השבוע. תקיפת החיילות בבני ברק הובילה למהומות שהגיעו לסף אנרכיה. רימוני הלם ואלפי מפגינים הפכו את ערי החרדים למוקדי חיכוך אלימים שטרם נראו כמותם. ברקע - חוק הגיוס המתגבש ממשיך להערים קשיים, פוליטיקאים רוקמים דילים, והסערה הציבורית מאיימת לקרוע את החברה הישראלית מבפנים. אך כדי להבין את שורש המריבה, צריך להתנתק מהכאוס שבחוץ ולטפס אל גבעת הישיבה, אל המקום שבו יושבים אלו שאצלם הכל התחיל.

ביום שלישי בצהריים, בזמן שהרחובות עדיין מעלים עשן, ישיבת פוניבז' בבני ברק נראית כמו יקום מקביל. בחדר קטן באחת הפנימיות, קול התורה לא פוסק לרגע. פוניבז' אינה עוד מוסד - היא ישיבת הדגל של עולם הישיבות הליטאי, מפעל שמייצר את העילויים הגדולים ביותר, המקום שבו גדלו גדולי ישראל לדורותיהם, ושבו, סטטיסטית, יושב כעת גדול הדור הבא.

הישיבה מונה כ־2,000 בחורים, ומייצרת תחושת עיר בתוך עיר. לתוך החדר הקטן, בשקט מוחלט כדי למנוע חלילה הדלפה על כך שהם משוחחים עם עיתונאי, נכנסים ארבעה בחורי חמד. נמזג מעט וויסקי, והשיחה מתחילה לזרום בניסיון לפצח את הדיסוננס הקוגניטיבי של התקופה: מאיפה מגיעה הקיצוניות, איך נראית המציאות מבעד למשקפיים שלהם, ומה הם חושבים על האופן שבו החברה הישראלית מסתכלת עליהם?

בין ז'בוטינסקי לקפלן

הדבר הראשון שתופס את העין כשנכנסים לפנימייה היוקרתית ביותר בעולם החרדי הוא העליבות הפיזית. התנאים בחדר נראים גרועים יותר אפילו מהתנאים בבסיסי צבא בסוריה. אך מה שמושך את תשומת הלב יותר מכל זה הסמלים החדשים שצצו על הקירות: לצד ספרי הקודש והכובעים על המתלים, מודבקות בחדר מדבקות הנושאות את הכיתוב "עריק גאה". זוהי התרסה שקטה, סמל סטטוס חדש שמעיד על השבר העמוק מול המדינה.

"אנחנו רואים את קפלן. השוטרים חוטפים שם מכות ולא עושים כלום. מגיעים לבני ברק, המפכ"ל אומר, 'כל מי שנוגע בנו חוטף'. לא סתם אומרים שצריך להעיף אותו. הוא שמאלני עם מדים של בן גביר"  

המידע שמגיע אל הבחורים הללו עובר סינון קפדני. כשהם נשאלים כיצד הם צורכים חדשות ומתעדכנים בכאוס שבחוץ, התשובה מגיעה ללא היסוס: הקול הרשמי מגיע מהעיתון המפלגתי "יתד נאמן", בעוד המידע השוטף, המיידי והלא־מסונן מגיע דרך "קווי הנייעס", אותן שיחות טלפון שדרכן הציבור צורך מידע בזמן אמת.

סביב השולחן יושבים מוטי בן ה־18 (שיעור ב', בני ברק), ישראל בן ה־20 (ועד רביעי, קריית ספר), יהודה בן ה־19 (שיעור ג', בני ברק), ואליהו בן ה־18 (שיעור ב', ירושלים).

השאלה הראשונה נוגעת ישירות לאירועי הימים האחרונים: מה קרה למגזר החרדי? איך הגענו למצב שבו 5,000 איש משתוללים ברחובות ביום אחד?

אליהו מבקש למסגר את האירוע בפרופורציות שונות לחלוטין: "אתחיל ככה - הקומץ של הציבור החרדי משתולל, כבר דיברו על זה הרבה. אלה לא כולם, אלא מגזר מאוד קטן ושולי. מדובר בפלגים קיצוניים, אולי עשרה אנשים שמלהיטים את השטח". לדבריו, מה שהוציא את ההמונים לרחובות לא היה הרצון להתעמת, אלא גל השמועות. "עצם זה שהגיעו ועדכנו בקווים שיש פה צו מעצר - אם היה ואם לא היה - זה כבר הצית לא רק את הפלג, אלא גם את כל בחורי הישיבות וחלק גדול מהחרדים. האלימות בהפגנה התחילה בשלושה־ארבעה אנשים שיודעים מי הם, אבל השאר הם צופים".

יהודה מקפיד לגנות את האלימות המקורית שהציתה את האש, אך מייד לאחר מכן מפנה אצבע מאשימה חריפה כלפי רשויות החוק. "זה התחיל בתקיפת שתי חיילות, מעשה חמור שאין כמוהו. המשטרה היתה צריכה לבצע מעצרים. אבל כל ההתנהלות שלה בהמשך? לא היה כמעט נער אחד שהרים יד. דחפו שם עיתונאים, סתם נתנו מכות. הם השתוללו שם שעות. אפשר לראות בסרטונים, הלכו הלוך־חזור וזרקו רימוני הלם, בלי שום קשר. מההתחלה ועד הסוף מדובר באירוע שהמשטרה יזמה כנקם. היא זו שעשתה את כל הבלגן. היא זו שגוררת את הציבור החרדי לאלימות".

מוטי מחזק את הדברים, וטוען כי נוכחות המשטרה רק הוסיפה שמן למדורה: "ראינו מה היה שם ביום ראשון. האירוע התחיל ב־13:00 ונגמר בערך ב־21:00. ז'בוטינסקי חסום, פחים שרופים, הכל. עצם זה שהמשטרה נשארה - זה מה שהאריך את המחאה. המשטרה הגיעה רק לצורך פעולת נקם. אין סיבה אחרת".

ישראל מספק זווית משלו: "אני מנסה לחשוב למה המשטרה עשתה את זה, ומאמין שזה נטו כדי להראות לציבור 'תשמעו, אנחנו עובדים'. כל הציבור עצבני על המשטרה. אנחנו רואים את קפלן, המשטרה לא עשתה שם כלום. השוטרים חוטפים מכות, המשטרה לא עושה כלום. מגיעים לבני ברק, פתאום המפכ"ל אומר 'כל מי שנוגע בנו חוטף'. הרי מה? נגעו בשתי חיילות, שוטרים הלכו לעצור את החבר'ה שעצרו את החיילות, וביי וללכת. למה? אתה רוצה להראות לציבור 'הנה, אני כן שולט ביד רמה'. לכן אתה מרביץ לכל הציבור. המפכ"ל הזה, לא סתם אומרים שצריך להעיף אותו. הוא שמאלני עם מדים של בן גביר".

מי מפקיר את מי

בעיני הבחורים הללו, ההתנהלות המשטרתית ברחובות בני ברק נתפסת כהפעלת כוח ברוטאלית נגד אזרחים נטולי הגנה. "בקפלן עושים דברים הרבה יותר גרועים, ולא עושים להם שום דבר. הייתי בהפגנה ביום ראשון, אתה יודע כמה רימוני הלם הושלכו שם? 200 רימוני הלם הלכו על חרדים סתם", מתלונן ישראל. "היה בחור אחד שעבר שם סתם ופגע בו רימון הלם. בלי שום דבר, בלי פקודה מהמפכ"ל, שום דבר. עצם זה שאנחנו רואים כאלה דברים, שדווקא אצלנו יש אלימות - זו הסיבה שאנחנו מסתכלים על המשטרה כאיום".

אליהו מתאר אירועים קשים שלדבריו התרחשו בשטח והוסתרו מעין הציבור. "אני ראיתי בעיניים שלי בבני ברק איך מתייחסים לקבוצה שהיו בה ילדים, תינוקות, נשים - הכל. זה היה ליד מאפיית הצבי, הייתי שם", הוא מספר. "ראיתי איך זרקו על אחד מהם רימון הלם. עשו משהו לשוטר? אף אחד לא יודע איך קוראים לו. תראה לי עיר אחת בישראל שתעיף בה 200 רימוני הלם וכל העיר לא תצא אליך. זה לא הגיוני".

הוא ממשיך ומגולל סיפור שהפך לשיחת היום בישיבות: "היתה אישה אחת שבסך הכל אמרה לשוטרות 'תפסיקו להתעלל בציבור החרדי'. השוטרות התעצבנו, קראו לכמה חיילים חברים שלהן ואמרו 'מה זה? תחזירו לה'. מגיעים, תפסו את האישה, שברו אותה במכות. למה הם עושים את זה? כי הם יודעים שבכלל לא יסתבכו אחר כך. כי הציבור החרדי, הדם שלו הפקר. הם פשוט שברו אותה, הורידו לה את הפאה, סחבו אותה בכל רחוב הרב שך באזיקים. גם אם היא אמרה משהו, בסדר - זאת סיבה שעשרה שוטרים ירביצו לה מכות? חבר שהיה שם סיפר לי שראה אבא ואמא צועדים עם תינוק, ועף רימון ליד התינוק, ליד העגלה. התינוק התחיל לצרוח. האבא אמר 'יש פה תינוק, אתם מתעללים בתינוק!'. מה עשו לו? פוצצו את האבא במכות".

תחושת ההפקרות מקבלת משמעות מסוכנת וחמורה אף יותר בעקבות סנקציות הגיוס והפיכתם של רבים מהחרדים לעריקים. המעמד החדש הזה, כך מתברר, פוגע בביטחון האישי הבסיסי ביותר. יהודה מסביר את המלכוד: "אני אישית עדיין לא עריק, אבל בחור שהוא כן עריק, זה פוגש אותו בכל מיני מקומות. אם נניח מישהו יגנוב ממנו משהו, יכה אותו, יעשה בו דברים יותר חמורים - הוא לא יוכל להתלונן במשטרה. זה דבר חמור מאוד. יש פה ציבור שלם במדינה, עשרות אלפי אנשים, שפשוט מופקרים. אמנם מבחינת המדינה הם עבריינים, אבל זה מצב שלא יכול להימשך".

כשעולה סוגיית הליבה של חוק הגיוס שמסעיר את המדינה, הקונצנזוס היחיד הוא הסקפטיות. "בסופו של דבר החוק אולי יעבור בכנסת, אבל מייד אחר כך הוא ייפול בבג"ץ", מעריך אליהו. "מה שבאמת יעזור זה למשוך עוד קצת זמן".

יהודה מוסיף את מה שלדבריו הוא פספוס אדיר, הנובע מחוסר הבנה של הדינמיקה החרדית הפנימית: "החילונים מפספסים הזדמנות היסטורית. ראיתי לאחרונה את פקודות המטכ"ל החדשות, שנכתבו על ידי נציגים של הרב דוד לייבל ועוד רבנים. למעשה, היום מדובר בנציגי חטיבת חשמונאים. דיברתי שם עם כמה אנשים, ולדעתי זאת חטיבה חשובה. אם החוק יעבור, תהיה פה באמת הזדמנות היסטורית של הרבה אנשים שלא לומדים, שיילכו להתגייס. בגלל שהוא לא עובר, המצב נותר זהה. אנחנו יודעים שנתוני הגיוס היום מאוד נמוכים. ככה זה. כשיש אווירה ציבורית של אנטי, זה לא יתקדם".

יהודה מנסה לשרטט את התפיסה של עולם הישיבות כלפי מי שלא לומד: "עולם התורה יישאר תמיד. אני יכול להגיד כבר עכשיו, למי שיש לו פנטזיות בעניין, שאף בחור מעולם התורה לא הולך להתגייס. אבל אלה שלא לומדים הם רבים. כמו שאנחנו רואים פה בימים האחרונים, בבני ברק ובעוד מקומות, יש הרבה נוער שוליים. לא חסר. עכשיו, אחרי שצה"ל העביר פקודות מטכ"ל, יורידו את היד מההדק ויגיעו להסכמות אם החוק יעבור. יגידו 'לכו להתגייס'".

כשיהודה נשאל אם תהיה הסכמה גלויה לגייס את אותו "נוער שוליים", ואם הרבנים יקראו לכך בגלוי, הוא מציג את התסביך החרדי בשיאו: "יכול להיות שמהלך ציבורי של לצעוק 'תתגייסו' בראש חוצות לא יקרה, אבל אין צורך לצעוק כל דבר בקול. השינוי צריך להתרחש במציאות. אנחנו מחפשים מעשים, לא פומפוזיות. אנחנו מחפשים עוד ועוד גדודים, עוד פלוגות, עוד מחלקות. אם החוק יעבור ועולם התורה יישמר, יגידו לכל החבר'ה 'אתם לא לומדים - אין לכם שום הצדקה להישאר פה בפיצריות ובמאפיות, לכו להתגייס'".

"אנחנו פרזיטים?"

המתח בחדר מגיע לנקודת רתיחה כשמוצגות בפני הבחורים התחושות הכואבות והמדממות של הציבור הכללי: אובדן החיים, נטל המילואים הבלתי נתפס מאז 7 באוקטובר, והתחושה שהחרדים לא נכנסים מתחת לאלונקה.

"אין ניצחון אמיתי בלי לומדי התורה. צריך לדעת את זה. יש כמויות של נסים. נמ"רים חוטפים RPG וניצלים. איך זה קורה? אנחנו מאמינים באמונה שלמה שכל שנייה של ביטול תורה - זה עוד חייל מת בשדה הקרב"

ישראל משיב בתקיפות: "לנו אתם קוראים פרזיטים? למה, אנחנו באמת יושבים כל היום ולא עושים שום דבר? תעלה פה להיכל של הישיבה ותראה אנשים שלומדים כל היום, אנשים שלומדים 12 שעות ביום. פרזיט זה מי שלא עושה כלום, לא מי שחלוק עליך בנוגע לשאלה מה יעזור לעם ישראל לנצח. אחד חושב שמנצחים בדרך אחת, אחד חושב שמנצחים בדרך אחרת. למעשה, אנחנו אפילו לא חושבים שיש דרך אחרת לניצחון. אנחנו חושבים שיש כאלה שצריכים לתת את הממד הרוחני, אלה שלומדים. הם עובדים כל היום, והם נותנים את הכוח לאלה שנמצאים בשדה הקרב".

יהודה דוחה על הסף הצעות לשילוב בין לימודים לשירות צבאי במקביל. הוא מתאר את לימוד התורה ככיפת ברזל של ממש, כזו שמגינה ישירות על החיילים: "אין ניצחון בשדה הקרב בלי לומדי התורה. בלעדינו, הם היו נופלים בשדה הקרב. צריך לדעת את זה. הם יודעים את זה בעצמם. יש כמויות של ניסים. כל מיני נמ"רים שפתאום חוטפים אר.פי.ג'י וניצלים. איך זה קורה? אנחנו מאמינים באמונה שלמה שכל שנייה של ביטול תורה - זה עוד חייל מת בשדה הקרב. כל שנייה של תורה יותר - זה פחות חייל מת. עוד הצלחות, עוד יירוטים, עוד מחבלים שמתים".

בשירות החוק

לקראת סיום, השיחה פונה פנימה, אל הביקורת על נבחרי הציבור החרדים שאמורים לספק פתרונות. כשהבחורים נשאלים מה דעתם על חברי הכנסת המייצגים אותם, משתרר שקט בחדר.

"בוא ננסה שנייה אחת להסביר. בסוף, הם שלוחי דרבנן", אומר יהודה. "מי שחושבים שלא צריך חברי כנסת הם אנשים טיפשים. כי בלי ח"כים, מזמן כל השמאל והחילונים באמת היו מטביעים את כולנו בים. אם הח"כים עובדים מספיק או לא, זו סוגיה אחרת - אבל ודאי שצריך אותם".

הביקורת על האסטרטגיה הריקה של המפלגות החרדיות לאיים בפרישה מהקואליציה חדה עוד יותר: "כל האיומים האלה צריכים להיות גסים יותר. צריך להראות שאנחנו לא בובות שאפשר להזיז אותן לאן שרוצים", טוען ישראל, ומוסיף בהערכה למפלגה המקבילה: "אגודת ישראל פועלת טוב יותר".

לשרשרת האיומים שלא מומשו - מההצבעה על התקציב ועד לחוק ההסדרים - יהודה מגיב בהשלמה: "הכל שאלה של אם חוק הגיוס יעבור או לא. אם באמת יודעים שהחוק לא יעבור, יכול להיות שהכל פה זה משחק. כולם מלמעלה משחקים. הם יודעים כבר מזמן שאין סיכוי שהחוק יעבור, ושגם אם הוא יעבור הוא ייפסל בבג"ץ. לכן בכל פעם הם סתם מאיימים כדי לקבל עוד תקציבים. בסוף, המדינה היא לא רק חוק הגיוס - יש עוד כמה דברים שמעניינים את הציבור החרדי".

לגבי משה גפני, יו"ר דגל התורה, ישנה הסכמה שהמציאות השתנתה. "גפני של פעם היה פותר את הבעיה הזאת לפני שהיא נוצרה", אומר יהודה, ובאותה נשימה מציין: "באמת יותר קשה להעביר את זה במציאות של היום. מה הח"כים כבר יכולים לעשות?"

אליהו מסכם ואומר: "אני חושב שהאינטרס התורני של הציבור החרדי גובר על האינטרס הימני של הציבור החרדי. התורה למעשה יותר חשובה לנו מכל שאר הנושאים הרחבים יותר".