מיכל אנסקי: "הבת שלי התחילה לשמור שבת וללמוד תורה. גאה בה"

בימי שישי אחר הצהריים, המטבח של מיכל אנסקי מחליף ידיים. מי שכבר שנים עומדת בחזית הקולינריה הישראלית, טועמת, שופטת, פותחת עסקים ומרכיבה מנות מוקפדות, מפנה את השיש. את מקומה תופסת בתה הבכורה, דניאלה בת ה־15, וידיה רוקחות סירים של מטבוחה, דג מרוקאי חריף ובצק לחלות שמחכה להפרשה כהלכתה. הטלפונים הניידים כבים, השקט נכנס לבית, והריחות מעידים על שינוי עמוק של חלוקת התפקידים במטבח: כבר יותר משנה וחצי דניאלה נמצאת בתהליך של התחזקות באמונה, ואנסקי מתבוננת בה, משקיפה על הנערה שבוחרת איך לחיות את חייה.

"דניאלה התחילה לבשל לארוחות שישי אוכל מרוקאי אסלי, כזה שאף פעם לא היה בבית", אנסקי מספרת. "היא היתה מבקשת שנעשה ביום שישי חלות והפרשת חלה. אמנם זה משהו שהייתי עושה מעת לעת, אבל לא הייתי מקפידה. גם ערבי השבת התחילו להשתנות - פחות מתארחים או יוצאים למסעדות ויותר מכינים אוכל בבית. לאט־לאט אני יצאתי מהמטבח ודניאלה נכנסה אליו. יש לה יד מעולה".

איך זה התחיל?

"מאוד השפיע עליה הקידוש אצל החברות שלה. היא רצתה גם. אמנם אצלנו היה קידוש, ואני זו שעשיתי אותו, גם אם היינו רק שתינו. אומרים שמיכל המקראית היתה מניחה תפילין ולא הלכה לפי הדרך. הייתי מברכת על הלחם ועל היין בעצמי. היום אייל (בעלה של אנסקי; ע"ש) עושה את זה.

"דניאלה לקחה את השבת צעד קדימה. זה הפך אצלה לדבר קדוש. היא התחילה לשמור שבת וללמוד תורה, ללכת לבית הכנסת. ערב־ערב היא לומדת ומתפללת".

מה היתה התגובה שלך?

"זה הפתיע אותנו, כי אבא של דניאלה מאוד רחוק מזה. אני מאוד שמחה על זה וגאה בה, ומתרגשת מזה".

מאיפה החיפוש הזה של דניאלה הגיע, בגיל כל כך צעיר?

"זה התחיל בשיא גיל ההתבגרות. דניאלה ילידת 2011, כל חייה היא עברה אתגרים של קורונה ומלחמות ולמדה בזום. פתאום היא הצליחה להרגיש שיש לה שורשים, ולא להרגיש שהיא תלושה מהמציאות. השורשים האלה הם המסורת, וזה לא זר לה, כי סבא שלה (פרופ' חיים גבריהו) הוא מייסד חידון התנ"ך העולמי, איש מפד"ל, פרופסור לתנ"ך. אף אחד לא הצליח לקחת מדניאלה את הטלפון חוץ מאלוהים. אני רואה איך היא פורחת ומבלה עם המשפחה ומשחקת עם האחיות הקטנות שלה. אני מסתכלת עליה בגאווה ועם דמעות בעיניים. קיוויתי שזה לא משהו חולף, ואני מבינה שזה כאן להישאר".

אמא שלך אמרה שזה טרנד.

"יש טרנד סביב זה, אני רואה את זה, אבל במקרה של דניאלה זה הכי רחוק מטרנד שיכול להיות. דניאלה מתקשרת בכל שישי לאחל לאמא שלי שבת שלום, ושבוע טוב בכל מוצאי שבת, והיא שמחה מזה. אני גם חושבת שהווליום של זה יעלה, זו האינטואיציה שלי. אני לא חושבת שזה דבר רע".

זה שינה את הבית?

"בימים שדניאלה איתנו אנחנו כל המשפחה יחד, עובדים בגינה. היא לא נוסעת בשבת, אז הדברים השתנו. זה כבר לא לקחת אבטיח ולנסוע לים. אבל אני חושבת שזה לטובה. אני לא יודעת אם אמרתי לה את זה, אבל אני חושבת שאני מראה לה את זה בכמה שאני מכבדת אותה. לא מזמן היא ביקשה ממני שנלך יחד לסליחות, ואני אלך איתה. הרווחתי עוד מקום עם הבת שלי שלא היה לי קודם. אני אדם מאמין, אמנם לא צדיקה שמקיימת תרי"ג מצוות, אבל מאמינה בכל מאודי".

"בחודשיים וחצי הצטרפו לקהילה 700 נשים, בלי שום קמפיין או פרסומות ענק. יחד הן כבר בנו מאות אפליקציות במגוון תחומים. הגיעו מאפס למאה. אני רוצה שנוביל את התחום הזה. מה שקורה עכשיו מאפשר מוביליות חברתית ותרבותית פנומנלית"

כאמא שמתבוננת על התהליך הזה מהצד, מה השינוי המרכזי שהיא עברה?

"לדניאלה לא היה קו אמצע לפני התהליך הזה, וגם לי אף פעם לא היה. יום אחד, בזמן אחד מסבבי הלחימה, היא התקשרה אלי כשהיא רצה למקלט, כשטילים מתפצלים שורקים לה מעל הראש. התחושה הזו שמנקרת בראש, שבכל רגע החיים יכולים להיגמר, יכולה להביא מצד אחד לחידלון ולדיכאון, לאובדן זהות ולבלבול עמוק. ומנגד, היא גם יכולה להוביל לצמיחה ולהערכת הקיים, ולהבנה שיש משהו יותר גדול מהכל. זו אמונה מאוד חזקה. אני מסתכלת על האלטרנטיבה, ועל כמה נחמה יש לי כאמא שאני יודעת שהבת שלי מאמינה, שהיא מרגישה בטוחה בעולם".

הכל אודות אמא

המפגש בין הבחירות של דניאלה לבין השורשים המשפחתיים מציף גם את הקשר של אנסקי עם אמה, העיתונאית ומחברת ספרי הבישול שרי אנסקי. בפודקאסט המשותף שלהן, השתיים יושבות לראשונה מול מיקרופון פתוח ומפרקות משקעים ישנים, פערי תפיסות ותחושות זרות שצמחו בתוך אחת המשפחות המיוחסות בעולם התרבות והאוכל המקומי.

"קונסטלציה משפחתית": הפודקאסט של שרי ומיכל אנסקי

מה היה הרגע שבו החלטתן להתיישב מול המיקרופון והמצלמה בפודקאסט? מה זה עושה לקשר שלכן?

"אמא ואני מנהלות שיחות כאלה כל החיים, פשוט הפודקאסט פתח עלינו מיקרופון. יש בינינו אהבה עצומה. אנחנו שתי נשים שיודעות לנמק, עם זיכרונות שונים לחלוטין לפעמים של אותם אירועים. אני אוהבת את אמא כל כך, אבל גם פוחדת ממנה, בעיקר מהתגובות שלה - ובעיקר מהצעקות שלה. היא צועקת חזק ממש".

אמרת לה באחד הפרקים "כל החיים לא התייחסת אלי כחלק מהמשפחה". מאיפה הגיעה תחושת הזרות הזו?

"שני האחים שלי אמנים, ציירים מוכשרים, אבא עיתונאי מוערך, וגם אמא. הכל מבוסס על מחשבה מקורית ועל עשייה בעלת משמעות, ומבחינתם זה שאני בפריים טיים כבר 17 שנה ברצף זו נסיגה תרבותית. אחד הדברים המעניינים בשיחות עם אמא היום הוא לגלות שהסיפור שאני החזקתי במשך שנים והסיפור שהיא סיפרה לעצמה יכולים להיות ממש שונים, וזה גם מרפא".

לצד השיחות המורכבות בפודקאסט, יש ביניכן גם שותפות עסקית ומעשית מאוד סביב האוכל.

"שרי הרינג הוא העסק המשפחתי שלנו, שנולד מהאוכל ומהידיים של אמא שלי, שרי, והיום אנחנו מפתחים אותו יחד למותג רחב יותר. אייל, שהוא הבעלים של העסק, בנה פוד טראק, ואני כבר מדמיינת אותנו יוצאים איתו לדרך, חוזרים לאשדוד, לקריית שמונה, לבאר שבע ולכל קצות הארץ. יש בזה משהו שמאוד מרגש אותי, לקחת את האוכל של אמא שלי, את הטעמים שעליהם גדלתי ואת הסיפור המשפחתי שלנו, ולצאת איתם לפגוש אנשים שאוהבים אוכל בכל הארץ".

דיברת על החשיבות העצמית שספגת מהבית כמעיל כבד שצריך כל הזמן להאכיל בלייקים ובזמן מסך. ההתפתחות שלך לעולמות מחוץ לפריים טיים היא הדרך שלך להוריד את המעיל הזה?

"אני עדיין בפריים טיים, ואני עדיין מאוד אוהבת טלוויזיה. 'מאסטר שף' היא חלק מהזהות שלי, אבל מה שהשתנה הוא שתחושת הערך שלי לא מתבססת רק על הפריים טיים. כשאת חיה הרבה שנים בתוך התקשורת, מודדים אותך כל הזמן - הרייטינג מביא קמפיינים שמחייבים אותך לייצר כל הזמן כותרות ועוקבים ולייקים. קל מאוד להתחיל להתבלבל בין תשומת לב לבין ערך.

"היום אני בונה את החיים שלי כך שהטלוויזיה היא רק אחת הזירות שבהן אני פועלת, לצד יזמות, רפואה וטכנולוגיה".

המהפך של מיכל אנסקי: איך בונים מותג כשאת העסק

קו האמצע

החיפוש אחר אותו "קו אמצע", וההשתחררות מהצורך להוכיח ערך דרך עשייה אינסופית, הובילו אותה למסע לימודי ממושך. בארבע השנים האחרונות היא לומדת מודעות ותודעה, תהליך שהוליד גם מיזם חדש שהקימה - "האקדמיה לחיים טובים".

מה היה הסדק הפנימי שגרם למישהי שהחזיקה בכל סמלי ההצלחה החיצוניים להבין שהכלים הישנים לא עובדים?

"הגוף עצר אותי. אחרי 20 שנה בקצב מטורף של טלוויזיה, אוכל, יזמות ופרויקטים, הפגיעה בעצב מספר 7 בצד ימין של הפנים שינתה לי את הפרספקטיבה. פתאום השאלה כבר לא היתה לאילו הישגים אני יכולה להגיע, אלא איך אני מרגישה בתוך החיים שבניתי.

"התחושה הזו שמנקרת בראש שבכל רגע החיים יכולים להיגמר יכולה להביא מצד אחד לחידלון, ומנגד היא יכולה להוביל לצמיחה ולהערכת הקיים. אני מסתכלת על האלטרנטיבה, ועל כמה נחמה יש לי כאמא שאני יודעת שהבת שלי מאמינה, שהיא מרגישה בטוחה בעולם"

"זה הגיע הרבה אחרי הטיפול הפסיכולוגי שעשיתי, ואחרי שאובחנתי כפוסט־טראומטית כתוצאה מהפגיעה. סיימנו את הטיפול, עברתי תהליך של השלמה והגעתי למקום של הבנה. כשהפסקתי להקשיב למחשבות ולנרטיב שתמיד ליווה אותי - שבבסיסם טראומות ואגו - הגיע הרצון להתפתח ולקבל תשובות.

"היו לי הרבה סימני שאלה על דברים שיכולתי להבין בתיאוריה, אבל לא ליישם בחיים שלי. יש הרבה דברים ב'רוחניות' שיכולים להישמע כסיסמה, אבל היו משפטים ודברים שנחשפתי אליהם במהלך הלימודים שהדהדו בי חזק. זה שינה לי את החיים, זה גם משהו שאני מאוד משקיעה בו".

מהו השינוי הזה?

"היום אני לא מובלת מתוך רגשות או מחשבות שמתרוצצות לי בראש, אלא מתוך קו אמצע ברור. זה נותן לי המון שקט. במידה מסוימת, זה דומה לתהליך של דניאלה שלי. בשיחות שלי עם הרב גוטליב, שהוא אדמו"ר ורב מאוד נאור וליברלי שמדבר בפתיחות על העולם החרדי, וגם בשיחות שלי עם החונכת שלי בלימודים, נאמרים אותם הדברים בדיוק. כולנו בסוף עוסקים בשאלות של מאיפה באנו, מה התפקיד שלנו.

"אני עכשיו מתחילה שנה רביעית בלימודי התודעה במרכז לוהאריה, ויש שם הרבה מאוד אספקטים של פיזיקה קוונטית, לצד קבלה. הצלילות שאני נמצאת בה עכשיו והשקט הזה - אני גם רואה את זה אצל דניאלה. שם גם התחיל אצלי שינוי עמוק בהגדרה של הצלחה. פעם חשבתי שהצלחה היא כמה אני עושה, והיום אני חושבת שהצלחה היא לדעת במה לבחור, עם מי לעשות את זה וכמה ערך אני מביאה".

יש פער גדול בין להיות פרזנטורית של "החיים הטובים" לבין ללמד אנשים איך לחיות טוב מבפנים.

"החיים הטובים הם לא חיים שבהם הכל מושלם. הם חיים שיש בהם התאמה בין מה שאני חושבת לבין איך שאני חיה. בין הקצב לבין הגוף. בין האנשים שאני אומרת להם שאני אוהבת אותם לבין הזמן והנוכחות שאני באמת נותנת להם. להיות מאושרת זה משהו שקשור יותר להבנה של מה אני רוצה, איך ייראה יום מושלם לדעתי - ואז לדעת על מה לוותר זה יותר משמעותי מלדעת על מה ללכת".

איזה פחד או דפוס חשיבה אישי שלך היה הכי קשה לפירוק?

"התחושה שאם אני אעצור אני איעלם, שמישהו אחר יתפוס את המקום שלי, שהזדמנות תחלוף ושהעולם ימשיך בלעדיי. כשחיים הרבה שנים בתוך התקשורת, קל לפתח מערכת יחסים כמעט הישרדותית עם נוכחות. להיות שם, לשדר הצלחה ולהמשיך לנוע. היום אני מבינה שמקום אמיתי נבנה מערך, מעומק וממערכות יחסים כנות ולא רעילות. זו עדיין עבודה מבחינתי. אני לא מספרת סיפור שבו פתרתי את עצמי. אני פשוט מזהה היום את המנגנון ההישרדותי ואת הטריקים של האגו הרבה יותר מהר".

בעידן שבו כל רשת חברתית מוצפת במנטורים ובמדריכי וולנס, מה מבדיל את המתודולוגיה של האקדמיה שלך מטרנד הניו־אייג'?

"אני נזהרת מהמילה 'מתודולוגיה'. אין לי כל עניין להמציא תורה חדשה, ואני בטח לא רוצה למכור לאנשים הארה. האקדמיה נולדה מהרצון לקחת ידע טוב שאני אוספת ולומדת במשך שנים, ולהפוך אותו לפרקטיקה של חיים. כי בסוף אני פוגשת את החיים הטובים ביום שלישי בבוקר לפני שאני מורידה במסגרות, וכשאנחנו אוכלים טוסט עם ריבה מפירות שגדלו לנו על העץ בגינה - ולא רק בריטריט או בוויפאסנה.

"אני אוהבת מאוד את עולמות התודעה והרוח, אבל אצלי הם תמיד צריכים לפגוש את החיים עצמם. רעיון הופך למשמעותי כשהוא עובר מתיאוריה למציאות, כשהוא מהדהד ומשנה משהו באופן שבו אנשים אוכלים, ישנים, עובדים, מגדלים ילדים, מנהלים מערכות יחסים או מקבלים החלטות".

מה השתנה בפרקטיקה של החיים שלך?

"היום הבית והמשפחה הם המרכז. אני רוצה שהעשייה שלי תשתלב בחיים שאני רוצה לחיות. מהבחינה הזו, העובדה שאני עכשיו ביוון מבטאת את זה. אני עם הבנות 24/7, שוחה בכל יום, אוכלת איתן וחיה איתן. זו זכות של החופש הגדול".

להחזיר את החיוך

הפגיעה הפיזית בעצב הפנים, זו שעצרה את המרוץ וכפתה עליה התבוננות מחודשת, מתורגמת כעת גם למיזם רפואי מעשי. שבע שנים לאחר שפניה שותקו, אנסקי נמצאת בשלבים אחרונים של הקמת מרפאה ייעודית בקריית אונו, שמתחילה משיקום מורכב של פגיעות פנים ומתרחבת לעולמות האסתטיקה והרפואה המתחדשת.

זו סגירת מעגל טיפולית, או ניסיון להחזיר לעצמך שליטה בטריטוריה שנלקחה ממך?

"אני מקימה מרפאה חדשה שנולדה מתוך הסיפור האישי שלי. היא מתחילה ממומחיות מורכבות בשיקום פנים, אסימטריה וסינקינזיס, ומתפתחת לעולמות של אסתטיקה ורפואה מתחדשת, מתוך תפיסה שמי שיודע להבין ולטפל בפנים מורכבות מאוד מביא עומק ודיוק אחרים גם לטיפול בפנים בריאות.

"המרפאה החדשה שאני מקימה היא למעשה המקום שאני הייתי רוצה להיכנס אליו ביום שבו הפנים שלי השתנו. היכולת לקחת משהו ששינה את החיים שלי ולהפוך אותו לידע שיכול לשנות חיים של אנשים אחרים - זה מבחינתי תיקון"

"יש בזה סגירת מעגל, אבל המילה 'שליטה' כבר פחות מעניינת אותי. כשהפנים שלי השתתקו רציתי רק דבר אחד - להחזיר אותן למה שהיו. חיפשתי בכל העולם את האדם שיגיד לי מה לעשות, מה אפשר לתקן, להחזיר את החיוך, וגיליתי עולם מפוצל עם אלף דעות.

"בשבע השנים האחרונות, מאז השיתוק, גיליתי עולם של טכנולוגיה ורפואה ואסתטיקה ובריאות והזדקנות. פגשתי מומחים וטכנולוגיות, ולמדתי על הפנים שלי עד כמה הטיפול בפנים הוא מסובך. אני מתמקדת ורוצה להקים מרפאה שמתמחה בשיקום עצב הפנים, ולהתרחב לאסתטיקה, רפואה מתחדשת ולונג'ביטי, אבל ממקום שמסתכל על הפנים ועל האדם כמערכת שלמה.

"אז יש כאן החזרת שליטה, מזה שאני בונה לעצמי בהווה את המקום שאני הייתי רוצה להיכנס אליו ביום שבו הפנים שלי השתנו. היכולת לקחת משהו ששינה את החיים שלי ולהפוך אותו לידע שיכול לשנות חיים של אנשים אחרים - זה מבחינתי תיקון".

"ברגע אחד איבדתי את הכסף ואת החיוך": מיכל אנסקי מדבר על השיתוק ועל הטלטלות

היית מודל של אסתטיקה קלאסית בטלוויזיה. כשאת מביטה היום במראה או במטופלת, מה ההגדרה שלך ליופי שהשתנתה מאז השיתוק?

"פעם יופי היה עבורי קשור מאוד לסימטריה. היום אני מסתכלת על פנים ורואה קודם כל חיים. אחרי שהפנים שלי השתנו, הבנתי כמה הזהות שלנו נמצאת בתנועה שלהן. בחיוך שלנו, במבט, במצמוץ, אפילו בדרך שבה הפנים מגיבות כשאנחנו מתרגשות. כשזה נפגע, את מבינה שהפנים הן הרבה יותר מאיך שאנחנו נראות.

"היום יופי בעיניי הוא פנים שיש בהן נוכחות, אנשים יפים הם אנשים שיודעים את עצמם. יש להם ניצוץ כזה שעובר בין העיניים שלהם ללב שלך. מבחינתי, העיסוק באסתטיקה בתקופה הזו הוא לא לייצר לאדם פנים חדשות, אלא לעזור לו להרגיש בבית בתוך הפנים שלו עצמו".

בינה עם שורשים

לצד הרפואה, האדמה והחומר, בשנה האחרונה אנסקי צללה לתחום שממבט ראשון נראה רחוק מעולמות התוכן המוכרים שלה: בינה מלאכותית. מה שהתחיל בפנייה מקרית של שני יזמים צעירים הפך בתוך שבועות לקהילה של מאות נשים שלומדות, יוזמות ומפתחות יחד אפליקציות, מקימות עסקים ועושות צעדים קטנים לקראת שינוי גדול ומיוחל.

איך מי שמזוהה עם חושים וסירים מגיעה להקים את קהילת נשות ה־AI של ישראל?

"הקמתי את הקהילה, אבל אני עדיין קמה בכל בוקר עם אדמה מתחת לציפורניים. לכאורה אין קשר, אבל זה הכי קשור. הקהילה הזו, שנמצאת על ענן, לא היתה יכולה להפוך להיות מה שהיא אם לא היו שורשים עמוקים".

כיצד נולד הרעיון?

"בזמן המלחמה עם איראן פנו אלי שני בחורים צעירים בני 28, פלג דרור ושון חורובצקי. הם סיפרו לי שהקימו קהילת 'קלוד קוד', ושהם מקבלים הרבה פניות מנשים והיו רוצים לתת להן מענה. הם חשבו איזו אישה יכולה להוביל דבר כזה, ובגלל החיבור שלי לעסקים ולעשייה הם פנו אלי. הם לא האמינו כמה מהר אמרתי להם כן. שלושה ימים לאחר מכן כבר הייתי במשרדים שלהם וצילמנו קורסים - איך להוריד את התוכנה, איך לבנות עוזרת אישית וכו'".

מה החיבור שלך לטכנולוגיה?

"הגעתי לפגישה הראשונה איתם עם אפס יכולת טכנולוגית, אבל זה לא העניין. בעיניי ההגדרה הזו מפסיקה להיות רלוונטית. זה לא 'מה היית יכולה לעשות עד עכשיו' או 'מה עשית עד עכשיו'. הבינה מאפשרת עשייה, הלכה למעשה. היא משנה את האופן שבו אנשים עובדים ומקבלים החלטות.

"במפגש הראשון עם הנשים, הכרתי ליצנית רפואית שהקימה אפליקציה שעזרה לה להתמודד עם פגיעה מינית שהיא עברה; אחות בטיפול נמרץ שעבדה במקצוע במשך 25 שנה, ואחרי 7 באוקטובר החליטה שהיא חייבת שינוי בחיים ומצאה מקצוע חדש; ובחורה בת 24 שלא סיימה תואר ראשון, אבל לדעתי מרוויחה יותר ממני היום, כי מגיל 22 היא בנתה מערכת שעובדת בשבילה ומשרתת אותה.

"'מאסטר שף' היא חלק מהזהות שלי. מה שהשתנה הוא שתחושת הערך שלי לא מתבססת רק על הפריים טיים. כשאת הרבה שנים בתקשורת, מודדים אותך כל הזמן. הרייטינג מביא קמפיינים שמחייבים אותך לייצר כותרות ועוקבים. קל להתבלבל בין תשומת לב לבין ערך"

"נשים עובדות בצורה שונה, יש להן יכולת אחרת של תנועה במרחב. הבינה מאפשרת להן צמיחה קוונטית, עצמאות ויכולת ביטוי, יכולת בריאה. אני מדברת על פרנסה, אבל זה בא לידי ביטוי גם בניהול היומיום. יש איתנו מורה ששינתה את כל הדרך שבה בית הספר שהיא עובדת בו מתנהל, ויכול מאוד להיות שכל מערכת החינוך תתבסס על הכלים שהיא פיתחה. אנחנו מובילות שינוי מלמטה, דרך עשייה. כל מי שיש לה תושייה והיא סקרנית וחכמה ויש לה רעיון ויכולות - יכולה לבנות מערכת שתשנה את העולם. זו לא סיסמה. זה קורה".

איך הבינה משפיעה על היומיום שלך?

"אני עושה אינטגרציה בין הרבה מאוד נתונים, ומנסה להסיק את המסקנות שאני יכולה לצמוח מהן. התנועה של הקבוצה היא לא רק קורסים. יש לנו קבוצת ווטסאפ שאני מקבלת בה מאות הודעות של נשים שבנו אפליקציות. הן משתפות את הפרומפטים שהן כתבו עם החברות, מישהי לוקחת את זה ומשפרת, ונוצרת רשת. זו תנועה שעובדת לרוחב.

"בחודשיים וחצי הצטרפו לקהילה 700 נשים, בלי שום קמפיין או פרסומות ענק. יחד הן כבר בנו מאות אפליקציות במגוון תחומים. הגיעו מאפס למאה. אז תאר לך מה יקרה כשנהיה 70 אלף. אני רוצה שנוביל את התחום הזה. מה שקורה עכשיו מאפשר מוביליות חברתית ותרבותית פנומנלית. מה שהכי משמעותי בארגון זה לא שבהכרח תהיה מערכת שמישהו יקנה במיליונים. לפעמים מספיקה תנועה אחת של יוזמה פרטית, אפילו כזו שנראית קטנה, אבל שהאימפקט שלה יחלחל וישפיע על הרבה מאוד מעגלים. אנחנו מלמדות זו את זו להסתכל על העבודה שלנו ולשאול: איך אני יכולה לעשות את זה פי עשרה יותר טוב בעזרת AI? אני לא רוצה שנשים יהיו משתמשות של מהפכת ה־AI - אני רוצה שהן יהיו המנהלות שלה".

על השולחן

בתוך כל המיזמים החדשים - המרפאה, קהילת הטכנולוגיה והשינוי בבית - בימים אלה אנסקי חוזרת גם אל המרחב הטלוויזיוני המוכר והבטוח: שולחן השופטים של "מאסטר שף", הפעם בעונת אולסטארס (הפרק הבא ביום ראשון בקשת 12), שבה מתחרים שפים ואנשי מקצוע.

"החתיכה החסרה" עם מיכל אנסקי וגלי לור

מהו המקום של התוכנית בחיים שלך היום, כשאת נמצאת בעולמות אחרים לגמרי?

"'מאסטר שף' היא כוח אינרציה שאי אפשר לעצור אותו. תמיד יש בי את הגעגוע לשבת באולפן ולאכול עם אנשים שאני מאוד מעריכה את דעתם. מאז שאני בת 29, בכל שנה למשך שלושה חודשים, אני ב'מילואים' של הריאליטי הכי נצפה במדינה. המהות של זה היא הרבה יותר מלאכול ולדבר על אוכל. היא מצב של הוויה שאני נכנסת אליה בכל הכוח, ואז אני יוצאת מעולם היומיום שלי ונכנסת למרחב שיש בו חוקיות אחרת, שהדמויות והמתמודדים הם האנשים הכי חשובים שעומדים לפניי.

"גם השופטים שאיתי חיים את המשימות. יש לנו קבוצת ווטסאפ, והיא רועשת וגועשת. זו קבוצה מאוד לוהטת, קיצונית ומשונה. החיבור בין אייל לאבי לא היה יכול להיכתב בשום תסריט. אלו קרחוני ענק שמתנגשים ומייצרים שבירה של אור שמייצרת קשת לכולנו".

במה "נבחרת החלומות" שונה?

"זו נבחרת החלומות כי אלו אנשים שכבר היו בתוכנית ולא זכו - אבל כולם נכנסו לעולם האוכל והם שפים ובעלי עסקים. לשפוט אותם זו אחריות אחרת בתכלית מלשפוט חובבים שרוצים להיכנס לתחום. זו הפרנסה שלהם, המוניטין שלהם. זה נורא אינטימי.

"אני גם עולה במשקל יותר מאשר בעונה סטנדרטית, כי אני פשוט אוכלת יותר. זה כל כך טעים, וזה נורא־נורא כיף. כל תוכניות הבישול מלאות תמיד בדרמות של 'הנשבר' ו'הנשרף', ופה אנחנו רק מתפעלים. הציונים המושלמים הם לא סתם. זה נורא כיף להראות עונג, תשוקה, עושר והנאה מאכילה. זו חגיגה של החיים.

"בתקופה הזו מגיעה לנו חגיגה, וזה הרבה יותר מתאפשר מאשר בשנים האחרונות. אני חושבת שאוכל הוא אחת הדרכים הכי חזקות לחוות עונג. את זה למדתי מאמא שלי הגאונה, שמבשלת לעצמה, שקמה בבוקר וחושבת מה היא תבשל, נוסעת לשוק לקנות חומרי גלם ועושה תהליכים מאוד ארוכים של בישול בסיר קטן, מכינה לעצמה צלחת ועורכת שולחן. זו אהבה עצמית. פעם חשבתי שזו בדידות, אבל הבנתי שזו עוצמה".

מנה מנצחת. מרק העוף של מיכאל אנסקי

אם היית ניגשת לאודישנים, מה היית מבשלת?

"מרק עוף. עם מרק עוף אני יכולה לנצח, וגם לעשות שלום".