מיכל אנסקי נשברת: "זה הולך ומחמיר"

אחת התחנות המכוננות ביותר בחייה של מיכל אנסקי הייתה ההתמודדות עם שיתוק על שם בל (Bell's Palsy) - אירוע רפואי פתאומי שגרם לשיתוק זמני בפניה והוציא אותה באופן כפוי מאזור הנוחות האסתטי שבו הייתה רגילה לפעול.

אותו רגע פיזי, שהגיע למעשה כתגובה של הגוף ללחץ נפשי מצטבר, הפך לנקודת מפנה משמעותית. באותה תקופה קשה, נאלצה אנסקי להתמודד גם עם שאלות הציבור על המראה החיצוני שלה, במקביל להתמודדות עם המגבלה הרפואית.

"מרגישה מכוערת, מעוותת"

בפרק הראשון של הפודקאסט "החתיכה החסרה", שופטת מאסטר שף משתפת בכאב את התחושות הקשות שליוו אותה. "מרגישה מכוערת, מעוותת", היא מתארת בכנות. אנסקי משחזרת כיצד הייתה בוחנת את תגובות הסביבה: "כל הזמן שהייתי מדברת עם אנשים, הייתי תופסת את הזווית של העיניים שלהם לראות כמה הם יורדים... כי העיניים של אנשים ישר הולכות אל הפגמים".

היא מספרת על המסע המתיש בניסיון למצוא פתרון, מסע שלדבריה רק הלך והחמיר את מצבה: "אני נוסעת בכל העולם ואני פוגשת לפעמים שלושה רופאים ביום, ואני הולכת לאסף הרופא ומקבלת את הטיפול הכי חדשני בתא לחץ, וזה הולך ומחמיר".

"משהו לא עובד יותר"

ככל שהמצב החריף, כך גם הפגיעה התפקודית התרחבה אל מעבר לנראות החיצונית. "אני לא יכולה לעבוד, ואני לא יכולה לדבר, ולא עובד לי חוש הטעם, ומשהו לא עובד יותר", היא מתארת את תחושת חוסר האונים המוחלטת.

היא חושפת תובנה שהעניקה לה חברה טובה בדיעבד: "שאם הרגל שלי הייתה משתתקת, לא הייתי עוברת את התהליך שהייתי עוברת... הייתי צריכה לשתק משהו שלא יאפשר לי להמשיך". אנסקי מודה כי אלמלא הפגיעה בפנים, היא הייתה ממשיכה את קצב החיים הרגיל שלה "ויהי מה", ורק אובדן היכולת לדבר היה מה שהביא אותה לקצה.

"חיוך הוליווד"

המשבר הגדול העמיד את אנסקי מול שאלת זהות: "מי אני אם לא הגוף שלי, התדמית שלי, הקריירה שלי?". היא מסבירה עד כמה הייתה תלויה במראה החיצוני שלה באותן שנים: "הייתי מזוהה לחלוטין עם הקליפה שלי, עם איך שנראיתי, עם הכוח שזה הביא לי... הייתי מחייכת והחדר היה זוהר, רופאי שיניים קוראים לזה חיוך הוליווד, נפתח הכל".

שותפתה לפודקאסט, גלי לור, משקפת את המציאות הפנימית שהוסתרה מאחורי אותו חיוך, ומתארת תהליך של "ביטול עצמי, וריצוי, והפנייה שלי כנגד עצמי". לור מתארת את המקומות שבהם אנסקי עשתה מעשים שלא היו בעדה, מלווים בשיח פנימי "שופט ואפילו אלים".

"להגיע לקצה"

המסר המרכזי שחשוב לאנסקי להעביר דרך החשיפה הוא שלא חייבים לחכות למשבר שישתק את החיים: "לא חייבים להגיע לקצה כדי להתעורר ולהבין שיש משהו הרבה יותר גדול". ליאור מסכמת כי המטרה היא ללמוד לזהות את הסיבות והדפוסים הבעייתיים ואת "סימני הדרך", עוד לפני שהחיים שולפים את אותו "כרטיס אדום" שעוצר אותנו במקום.