יורם מלכה, הפקח הוותיק של רשות הטבע והגנים, מבקש ממני בכל לשון של בקשה לא להזכיר את האתר המדובר, אפילו לא ברמז. פרופ' שריג גפני חוזר ומדגיש שהמידע שמסר הוא לאוזניי בלבד, ושלא יגיע חלילה לדפי העיתון או לקוראי האתר. אחרי הכל, הנושא רגיש במיוחד.
ובכן, לא רחוק משמורת הטבע החולה שבצפון, בתעלה שמובילה מי תהום מאחת השכונות ביישוב סמוך, מתגוררת אוכלוסייה נדירה של יותר מ־200 צפרדעי עגולשון שחור־גחון, מין שחי בעולם רק באזור זה ושעד לפני 15 שנה חשבו בכלל שנכחד.
כעת, במאמצי־על, מנסים לאושש את המושבה, ולפני כשבועיים שוחררו בשמורת החולה כ־250 ראשנים, 18 צפרדעים בנות שנה ו־12 פרטים שטרם סיימו את הליך הגלגול - וכולם יצטרפו למאות שכבר השתקעו בסביבה.
"כבר יצאתי לפנסיה", מספר פרופ' גפני, שבמשך שנים ארוכות לימד בבית הספר למדעי הים במכמורת. "כל הנסיעות צפונה הן היום על חשבוני, כולל הלינות באזור. אשתי אמרה לא פעם בחיוך: 'למה אני צריכה לממן את הצפרדעים שלך?'. אז אני סופג הכל, רק לא רוצה שיפגעו בעגולשון".
ב־1940 היו אלה הזואולוג זוכה פרס ישראל פרופ' היינריך מנדלסון, ממקימי אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' היינץ שטייניץ, ביולוג ימי וחוקר דו־חיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שמצאו פרטים בודדים של הצפרדע הנדירה באזור נחל שוח שבמזרח עמק החולה.
"הם תפסו שתי צפרדעים, גדולה ואחת קטנה, ובדרך למרכז הצפרדע הגדולה טרפה את הקטנה ונשארה רק אחת", מספר פרופ' גפני את תחילת המסע. "ההסכם המקורי בין מנדלסון לשטייניץ היה שהגדולה תלך לתצוגה בתל אביב והקטנה לירושלים. כשנותרה אחת, מה אפשר לעשות? תל אביב לקחה, ובירושלים נותרו כועסים".
כעבור 15 שנה מצא מיכאל קוסטא, פרופסור לזואולוגיה מאוניברסיטת חיפה, פרט נוסף של העגולשון, אבל במשך 56 שנים ניסו החוקרים למצוא עוד חברים מאותו זן צפרדעים נדיר - ולא הצליחו.
זה לא היה המקרה הראשון. ייבוש אגם החולה בשנות ה־50 גרם ללא מעט בעלי חיים ייחודיים להיעלם, ובהם דג הטברנון החולתי, שאפשר היה לדוג שם, דג אמנון החולה ונברן המים, מכרסם ממשפחת האוגרים שבישראל אפשר היה לראות רק בסביבה הזו.
פרופ' גפני זוכר איך לא פעם הוא היה מתלווה למנדלסון, ממייסדי שימור הטבע בישראל, לסיוריו בצפון, והחוקר, שהלך לעולמו לפני 24 שנים, ביקש להיכנס לעמק, שם הפך אבנים והביט במקומות מסתור במטרה מוצהרת לאתר צפרדעי עגולשון. החיפושים של השניים לא הביאו את התוצאות המקוות.
"שלחו לישראל משלחות מכל אירופה שחיפשו צפרדעי עגולשון ברחבי העמק", מספר גפני. "היה חוקר צרפתי שחשב ששמע קולות שלהן ליד קיבוץ גונן. אחת לכמה שנים היה מגיע חוקר שחשב שהוא המומחה שיזכה בפרס הגדול, עד שהאיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) הכריז ב־1996 שזו הצפרדע הראשונה בעולם שנכחדה".
28 שיחות שלא נענו
עברו שנים, העגולשון הפכה לאגדה, וב־2010 פרופ' גפני הגיע לעמק החולה, לעבודת ניטור שגרתית. במהלך היום הוצמד לו יורם מלכה, פקח רשות הטבע והגנים, שעובד בשמורת החולה מ־1993.
מלכה, בן 60, יליד חצור הגלילית המתגורר כיום בקריית שמונה, מכיר שם כל שביל, יודע איפה פרות הבלדי רועות, היכן ניתן לראות תנים ומתי מתחילה נדידת העופות ההמונית.
"ככה, בהפתעה, יורם התחיל לדבר איתי באותו יום על העגולשון", פרופ' גפני נזכר. "הוא אמר: 'לא נראה לי שהיא נכחדה. אני כמעט משוכנע שהיא יושבת בתוך הסבך של הפטל וצוחקת עלינו'. אמרתי לו: 'עד שלא תביא צפרדע שיש לה בטן שחורה ועליה נקודות לבנות, סימן ההיכר של העגולשון שייחודי רק לה, זה לא זה'. הוא אמר: 'בתוך שנה אני אמצא'. התערבנו".
זה קרה ב־15 בנובמבר 2011. באותו בוקר מלכה היה עסוק בניסיון התקנת משדרים ללהקת שקנאים שחנתה בשמורה. "החלטתי לאגף את השקנאים מצד אחר", הוא נזכר. "איך שהתחלתי לנסוע לכיוונם, הבחנתי במשהו מקפץ לצד הדרך. עצרתי את המיול, תפסתי אותה, היא ברחה לי, שוב תפסתי. דבר ראשון הפכתי את הצפרדע, כדי לראות אם יש בטן שחורה ונקודות לבנות - ובינגו.
פרופ' שריג גפני: "במהלך הלילה אנחנו תופסים בתעלה 15-10 פרטים ושמים בצנצנות. בבוקר אנחנו מודדים אותם, שוקלים ומצלמים את הבטן, כי לכל עגולשון יש דגם נקודות שונה, כמו טביעת אצבע. כך אני יכול לדעת אם את הפרט הזה כבר פגשתי בעבר"
"זאת היתה הרגשה של אופוריה. ראיתי כבר צפרדעי נחלים וקרפדות, אבל אף פעם לא עגולשון. מבחינת הגוונים היא שונה: צבע ירוק חלודה, טיפה אפור, איקס על המצח. לא היה לי מקום לשים את הצפרדע, אז הנחתי אותה בין שתי כוסות וזרקתי במיול מאחור. באתי לחנות בשמורה, הכנתי לעצמי קפה, עישנתי סיגריה - ואז נזכרתי בצפרדע שמונחת בארגז.
"הוצאתי אותה, שמתי בכיס המעיל וסגרתי את הריצ'רץ'. נכנסתי לחנות, לקחתי את מדריך הדו־חיים, פתחתי בעמוד של העגולשון ונכנסתי למשרד של בן ענבר, שניהל את השמורה. שאלתי: 'אתה יודע מה זה?'. הוא אמר: 'עגולשון'. הכנסתי יד לכיס, הוצאתי את הצפרדע ושאלתי: 'ומה זה?'. הוא התפלץ, התחיל להרים טלפונים ולהזעיק אנשים".
באותן השעות פרופ' גפני לימד בבית הספר למדעי הים במכמורת. "סיימתי שיעור, נכנסתי לחדר שלי וראיתי בטלפון 28 שיחות שלא נענו מיורם מלכה", הוא נזכר. "התקשרתי אליו מייד ושאלתי בדאגה: 'מה כל כך דחוף?'. הוא אמר לי: 'מצאתי עגולשון'. שאלתי: 'הבטן שלה שחורה ויש עליה נקודות לבנות?'. הוא אמר שכן. השעה היתה 14:00 בצהריים, יום חמישי. עזבתי הכל, נכנסתי לאוטו ונסעתי צפונה, לביתו של ד"ר דידי קפלן, שהיה אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. יורם כבר היה שם עם הצפרדע בתוך קופסה. הסתכלתי עליה ואישרתי שזו אכן העגולשון".
הידיעה המסעירה החלה להתפשט ברחבי הארץ. כעבור כמה חודשים, בני משפחה מהמרכז שלחו למלכה תמונה של הצפרדע שצילמו שנה קודם לכן, כשטיילו בשמורת החולה. הם פשוט לא ידעו אז מה הם מצלמים.
כולם היו משוכנעים באותם ימים שהעגולשון הנדירה שייכת למשפחת הדיסקוגלוסוס, צפרדעים עגולות לשון כמו זו שנמצאה, אבל ד"ר רבקה ביטון, אז דוקטורנטית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ביקשה לערוך בדיקה נוספת לפני ששמים חותמת סופית.
ד"ר ביטון, שערכה מחקר ארכיאוזואולוגי בנושא דו־חיים וזוחלים בעמק החולה בסביבת האדם, הגיעה למסקנה שמדובר בצפרדע ממשפחת הלטוניה, ולא מחמולת הדיסקוגלוסוס. תדהמה, לא פחות מזה, אובחנה מייד בקהילה המדעית.
מין שהמדע הכיר רק ממאובנים. שחרור עגולשון לטבע
"תבין, מדובר במין שהיה מוכר למדע רק ממאובנים, ושנחשב שהוא נכחד לפני 2 מיליון שנים", מסביר פרופ' גפני, וגם היום ההתרגשות נשמעת בקולו. "הוא היה נפוץ בעבר על פני יבשת אירופה, והמקום הכי דרומי שדווח עליו לא היה בכלל בישראל, אלא בדרום טורקיה. פתאום אנחנו מוצאים צפרדע שנחשבה כנכחדת. מאובן חי".
יורם מלכה, הפקח שהיה בטוח שמצא עגולשון נדירה, הבין שמדובר במשהו אחר לגמרי, ואפילו יותר מרעיש. "אומרים עד היום שמה שמצאתי - זה כמו לראות דינוזאור", הוא אומר. "בעל חיים שחזר מהמתים".
לפחות קיבלת בונוס, פרס חשוב?
"תמונה של עגולשון עם הקדשה. אני לא כאן בשביל פרסים".
קבוצת החוקרים שעבדה על התגלית פרסמה מאמר גדול בירחון הבינלאומי הנחשב "Nature Communications", תחת הכותרת "העגולשון היא מאובן חי", פרסום שזכה לסיקור במאות עיתונים וכלי תקשורת ברחבי העולם. "זאת היתה סנסציה אדירה", נזכר פרופ' גפני. "הגיעו לפה חוקרים מחו"ל שרק קיוו שתהיה להם הזכות לראות אותה".
לפתע התחילו למצוא עוד ועוד צפרדעי עגולשון בסביבה, כי הבינו היכן הן מסתתרות. "כנראה הן היו באזור כל הזמן", מלכה הפקח משוכנע. "אנשים הלכו לידן במשך השנים, אבל לא שמו לב. פה לידנו, בתעלה הקרובה לשביל המבקרים, יש כעת הטלת ביצים. פשוט לא חיפשו במקומות הנכונים. נהגו להפוך אבנים ליד המים, והתיאוריה שלי היתה שצריך להיכנס לצמחייה המתפרקת לצד הגדה. הקנים שמתייבשים יוצרים שכבות, ושם פחות חם, יותר לח והטמפרטורה נעימה.
"שבוע אחרי שמצאנו את העגולשון הראשונה חיפשתי בסביבה. בהתחלה מצאתי נחש מים, אחרי זה צפרדע נחלים, ובחיפוש השלישי הוצאתי עגולשון. כלומר, הצפרדע הזו אף פעם לא נעלמה - היא פשוט פעילה בלילה וחיה מתחת לפני השטח. היום אני יודע היכן לחפש".
היום יודעים היכן לחפש. העגולשון - לא מה שחשבתם
אורבות לטרף כמו נמרים
זה התחיל בפרטים בודדים שאותרו בסביבות השמורה, עד שחקלאי מאחד מיישובי האזור התקשר וסיפר שבזמן הוצאת עצים להסקה הוא הבחין בצפרדע מתה, ונראה לו שמדובר בעגולשון.
זו אכן היתה עגולשון, ובחיפוש שנערך בתעלה הסמוכה - זו שהפקח והפרופסור ביקשו שלא נגלה את מיקומה - נמצאה מושבה קטנה ואיכותית של הצפרדעים הנדירות.
עגולשון שחור גחון בשמורת החולה
בעבר המיקום הסודי דלף, ואז הגיעו למקום חובבי צפרדעים מהארץ ומחו"ל שתפסו צפרדעי עגולשון, הצטלמו איתן והעלו לרשת - דבר שכעת לא מעוניינים שיחזור על עצמו. הרי מדובר בצפרדע בסכנת הכחדה ממשית.
"הרבה פעמים במהלך הלילה אנחנו תופסים בתעלה 15-10 פרטים ושמים בצנצנות", מספר פרופ' גפני. "למחרת בבוקר אנחנו מודדים אותם, שוקלים ומצלמים את הבטן, כי מצאנו שלכל עגולשון יש דגם נקודות שונה, כמו טביעת אצבע. כך אני יכול לדעת אם את הפרט הזה כבר פגשתי בעבר. עד הצהריים באותו יום הצפרדעים מוחזרות בדיוק לנקודה שממנה נלקחו".
עם השנים החלו ללמוד יותר ויותר על העגולשון ועל אופייה. פעם סברו שהיא מהצפרדעים הקטנות בארץ, אבל היום יודעים שכשהיא גדלה - היא אולי הגדולה ביותר שמסתובבת לידנו. כבר נצפו בצפון צפרדעי עגולשון ענקיות שהגיעו למשקל של 240 גרם ולאורך של 14 ס"מ.
צפרדע העגולשון אינה מסוכנת לבני אדם, אבל היא טורפת אכזרית בטבע. מתענגת על דגיגונים, פרוקי רגלים, זחלים. הפרטים הגדולים מסוגלים גם לזלול חלזונות. "הן אורבות כמו נמרים באפריקה", מספר מלכה הפקח. "הן ניגשות בערמומיות, ורק כשהטרף נמצא בתנועה - הן מזנקות עליו. הנשיכה שלהן מהממת, ואז הן נעזרות ברגליים הקדמיות כדי להשלים את העבודה".
נקבת עגולשון מייצרת בהטלה אחת 300-250 ביצים, אבל רק אחוזון קטן גדל להיות צפרדע בוגרת, מאחר שיש הרבה סכנות שאורבות בדרך - ובסופו של דבר, כמעט כל עוף שדואה בשמיים מחפש אותן.
השנה, במהלך חודשי האביב, מלכה הבחין בתן שטרף שתי צפרדעי עגולשון ענקיות, זכר ונקבה, ליד שפת הנחל. "כנראה היה מדובר בתן צרפתי - הוא אכל רק את הרגליים", הוא צוחק.
מלכה, שהבין שככל הנראה מדובר באזור מחיה של צפרדעי עגולשון, הכניס יד למים, חפר קצת ושלף מהחול אשכול של כ־1,000 ביצים שהגיעו מכמה הטלות שונות.
בשמורה יש כיום שני גרעיני רבייה של צפרדעי עגולשון. במהלך המלחמה, כשהחלה נפילת רקטות מלבנון, הן פונו לגן החיות התנ"כי בירושלים, והוחזרו כשהשקט היחסי חזר לצפון.
גם בגן החיות התנ"כי משקיעים כעת ימים ולילות בשימור צפרדעי העגולשון. בשלוש השנים האחרונות הצוות שם יצר מעבדה לגידול הצפרדע הנדירה, שכוללת טמפרטורה נוחה, צמחייה ואוכל בשפע. עד היום הצליחו בגן להעמיד יותר מ־500 פרטים. במהלך הזמן גם התרבה הידע, אחרי שעד לפני כמה שנים לא ידעו מה גודל הביצים ובקושי ידעו להבדיל בין זכר לנקבה. "ברגע שנצליח להרבות אותן - נוכל להשיבן למקומות שנראה לנכון כמתאימים כבית גידול, אבל רק בעמק החולה", אומר מלכה הפקח. "זה המקום הטבעי".
קל לחפש, קשה למצוא
אמנם פרופ' גפני כבר לא מלמד, אבל הוא עדיין פעיל בתחום, כי מדובר בבייבי שלו, לדבריו. "את עבודת המאסטר עשיתי על חפריות, מין אחר של צפרדעים שנמצא בסכנת הכחדה, ומאז הפכתי לסמכות עליונה בנושא דו־חיים בישראל", הוא מעיד על עצמו.
כעת הוא מכין דוח מפורט על הנעשה באגמון החולה הסמוך לשמורה. הוא עובד שם בשיטה הנקראת דנ"א סביבתי: מוציא ליטר מים מהמקורות בסביבה, מעביר בנייר סינון - ומה שנשאר נבדק.
יורם מלכה, פקח רשות הטבע והגנים: "אנשים הלכו במשך השנים ליד הצפרדעים, אבל לא שמו לב. לא חיפשו במקומות הנכונים. התיאוריה שלי היתה שצריך להיכנס לצמחייה המתפרקת לצד גדת המים. הקנים שמתייבשים יוצרים שם תנאי מחיה מתאימים"
גפני מספר שבחלק מהמקומות היו ממצאים חזקים שעגולשון ביקרה שם במהלך השבועיים האחרונים. זאת אומרת, היא חיה גם באגמון, אך קשה להבחין בה. "גם היום, כשאנחנו יודעים איך לחפש - קשה למצוא", הוא מודה.
האוכלוסייה של הצפרדע הזו גדלה עם השנים?
"עדיין אין אינדיקציה, אבל אתה יודע איך זה. כשאתה מחפש חצי שעה אתה מוצא גרוש אחד, ואם אתה מחפש שנה אתה מוצא לירה. הגענו לסדר גודל של 210 פרטים שונים שהחזקנו ביד. אם יעשו את הצעדים הנכונים, אפשר יהיה לפחות לשמר את האוכלוסייה. אם ישקיעו יותר כסף ויעשו את הצעדים הנכונים - אפשר יהיה לאושש אותה. זה יכול לקחת 30 שנה, אולי 50, אבל קודם שיעצרו את הירידה. הדרך היחידה שלנו כשומרי טבע - ואני שומר טבע מובהק - היא לתמוך במין מחדש".
קשה לדעת כמה צפרדעי עגולשון מסתתרות היום באזור עמק החולה, וגם אם תטיילו שם ותפקחו עיניים - סביר להניח שלא תפגשו את הצפרדע החמקמקה, שתמיד בחרה להוריד פרופיל ושפועלת בעיקר בלילה ובחודשי הקיץ. ולכו תדעו, אולי עוד כמה בעלי חיים שחושבים שכבר נכחדו מהעמק ומסביבתו עדיין מחכים לפקח, לפרופסור או לטייל הסקרן שימצא אותם בצידי הדרך.
"למה לא?", יורם מלכה לא שולל את האפשרות. "אתה רואה היום בעולם שנמצאים כל מיני דברים שלא נצפו במשך אלפי שנים. אז כשאני בשטח, אני תמיד מסתכל על הנעשה מסביב. אני עדיין חושב מדי פעם על נברן מים, ובהחלט יש סיכוי שיום אחד הוא יופיע לי מול העיניים".
