מ"מרשעת" ל"וונסדיי": "בית הספר למכשפות מרושעות" אפילו לא מנסה להסתיר את מקורותיו

רכיבה על טרנדים אינה המצאה חדשה. לכל הצלחה פנומנלית מייד צומחים חיקויים: פנימיות קסומות בעקבות "הארי פוטר", דיסטופיות נוער אחרי "משחקי הרעב", ערפדים אחרי "דמדומים". לפעמים השינוי קוסמטי עד כדי עלבון: אקדמיה צבאית למאלפי דרקונים מוחלפת באקדמיה צבאית למאלפי זאבים מפלצתיים - והנה לכאורה ספר חדש. ההבדל בין חיקוי שנשכח בתוך שבוע לספר שנשאר הוא לא בהכרח מידת המקוריות, אלא אם יש למחבר משהו להגיד באמצעותו.

"בית הספר למכשפות מרושעות" אפילו לא מנסה להסתיר את מקורותיו. הוא מתרחש בעולם של "הקוסם מארץ עוץ", מגיע בעידן של "מרשעת", "וונסדיי" ו"בית הספר לטוב ולרע", ונראה במבט ראשון כמו מוצר מעבדה כדי לענות על דרישת השוק. אלא שמתחת לעטיפה המסחרית הזאת מסתתר ספר מוצלח באופן מפתיע.
אווה גדלה במדבר במשפחה קשת יום, ומגיעה לאקדמיית הכישוף של מערב עוץ בזכות יכולתה לבצע קסמים באמצעות טחב. אך כבר ביום הראשון הכל משתבש: המפגש עם שפע המים מעצים את כוחותיה, והרצון להרשים עושה את השאר.

הקסם יוצא משליטה, ההרס גדול, והדיקנית שולחת את אווה ל"סוויקוויט", בית הספר למכשפות מרושעות, שנראה בדיוק כפי שאמור להיראות מוסד לילדים "מרושעים" בעולם הפנטזיה: קודר, שורץ עכבישים, עם מורים מאיימים. אלא שאחרי שהמנהלת מסתלקת, התפאורה נופלת. המורים חוזרים להיראות רגילים, התלמידים מתנהגים כמו תלמידים, ומתברר שבית הספר המרושע משקיע הרבה יותר אנרגיה בתחזוק המוניטין שלו מאשר בייצור רשע של ממש.

אווה, כמובן, רוצה להימלט. היא ושותפתה לחדר, טינהבלה, מתחילות לחפש מעברים סודיים שיובילו אותן בחזרה לבית הספר "הנכון". אחרי הכל, הן אינן מרושעות, והן מעדיפות להיות כמו כולן מאשר להצטיין במה שנראה להן כמו כיתת המב"ר של עולם הכישוף.

אם ללכת עם האלגוריה, "סוויקוויט" הוא לא בית ספר לנבלים, אלא בית ספר לילדים שהמערכת הרגילה לא יודעת מה לעשות איתם. במקום שבע שעות לימוד, משמעת ותחרות, התלמידים מקבלים חופש גדול, שיעורים מעשיים וכלים שמותאמים אליהם. לא מנסים להפוך אותם לקבוצה מלוכדת בכוח, אבל גם לא משסים אותם זה בזה בשם המצוינות. אם שאר עוץ תגלה שבית הספר אינו באמת "מרושע", כך מסבירים המורים, תגיע המערכת ותכפה גם עליו את הכללים שלה. לכן עדיף שכולם ימשיכו לפחד ממנו.

וכאן נמצא לב הספר: הוא משתמש בעולם הקסום כדי לספר סיפור ריאליסטי על ילדה על סף גיל ההתבגרות, שנאלצת לגלות מי היא כשהקטגוריות שהכירה, טובה או רעה, מפסיקות לעבוד. הקריצות ל"הקוסם מארץ עוץ" נשארות קריצות, והן לא דורשות מהקוראים מחיאות כפיים בכל פעם שהם מזהים רפרנס. הקצב טוב, המתח מוחזק היטב, ובניית העולם מצליחה להיות מפורטת מספיק בלי להפוך את הספר למדריך למערכת החינוך של עוץ. כמה חידות נותרות פתוחות, כיאה לספר ראשון בסדרה - אבל הן משאירות טעם של עוד, ולא תחושה שמישהו שכח לכתוב את הסוף.

הספר לא ממציא מחדש את הז'אנר, אך ההישג שלו צנוע ומעניין יותר: הוא לוקח את אחת התבניות החרושות ומוצא בתוכה שאלה אמיתית על חינוך, נורמליות ושייכות.